ייבא אופניים חשמליים וירצה עבודות שירות

ייבא אופניים חשמליים וירצה עבודות שירות

על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה, השופט י' צלקובניק, והשופטים י' עדן ו-ג' שלו) בע"פ 7668-07-18 מיום 16.1.2019 בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ש' חביב) בת"פ 63555-12-12 מיום 9.1.2018 ומיום 24.5.2018 בהתאמה.

20190421_074709 נועם קוריס

המבקשים הם חברה שעסקה, בין היתר, בייבוא כלי רכב חשמליים, וכן בעליה ומנהלה של החברה (להלן: המבקש). המבקשים הורשעו, אחר ניהול הוכחות, בעבירות לפי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה): הברחת טובין לפי סעיף 211(א)(1) לפקודה; הגשת רשימון כוזב לפי סעיף 212(א)(4) לפקודה; מסירת אמרה שאינה נכונה לפי סעיף 212(א)(6) לפקודה; הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה; וכן השטת טובין בניגוד לצו פיקוח לפי סעיף 7 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979. בתמצית, על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי, אשר חלות הגבלות על ייבואם, ולשם שחרורם מהמכס נדרשים היתרים שונים שלא היו בידי המבקשים. בכך, לפי כתב האישום המבקשים הבריחו אופניים חשמליים תוך עשיית מעשי כזב, לרבות הגשת רשימון כוזב בדבר זהות הטובין המיובאים והצגת מצג כוזב לפיו יש בידם אישור ממכון התקנים לייבוא האופניים. המבקש הכחיש את ביצוע העבירות, וטען, בין היתר, כי מדובר בייבוא של אופניים רגילים וכי הזמין אופניים שונים מאלו שסופקו לו.

יודגש, כי כפי שעולה מחוות דעתו של המעריך הראשי במכס אשדוד (להלן: המעריך ראשי), שהוגשה כראייה לבית משפט השלום, האופניים שיובאו אינם אופניים חשמליים מוגמרים, אלא אופניים בעלי מאפיינים המאפשרים את הסבתם לאופניים חשמליים, וביניהם קיומו של תא למצבר, מד מהירות ושקע חשמלי לחיבור המצבר למטען.

לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום כי המבקשים ייבאו את האופניים על מנת להסב אותם לאופניים חשמליים ולמכור אותם ככאלה, והרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. בית משפט השלום קבע כי עדותו של המבקש אינה קוהרנטית ועל כן אינה אמינה, והעדיף את אמרותיו בחקירה, לפיהן נהג לפצל את ייבוא האופניים החשמליים, באופן שהאופניים יובאו בנפרד והמרכיבים ה"חשמליים" בנפרד, והמוצר המוגמר הורכב בבית העסק של המבקשים. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש לפסילת האמרות, משלא מצא כי נפלו פגמים בחקירה. כמו כן, הרשעת המבקש נתמכה בעדותו של המעריך הראשי, ובחוות הדעת מטעמו, בה צוין בין היתר, כי האופניים כוללים מרכיבים כגון לוח שעונים ותא מצבר, וכי באריזת כל אחד מזוגות האופניים שיובאו היה מטען שנועד להטענת מצבר, נתונים שאינם מתיישבים עם ייבוא אופניים רגילים. הרשעת המבקשים נתמכה בראיות נוספות, ביניהן עדויות מטעם סוכני המכס וכן רשימון ייבוא נוסף, לפיו המבקש הזמין מאותו הספק בסין מצברים ובקרים בכמות שתאמה את מספר זוגות האופניים שיובאו. לבסוף, נדחתה טענת המבקשים להגנת זוטי דברים, ונקבע כי אף שסכום המס שחסכו המבקשים אינו גבוה, טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי מצביעים על כך שאין מדובר במעשים פעוטי ערך.

בטרם מתן גזר הדין, הופנה המבקש לממונה על עבודות השירות, אך הוא נמצא לא מתאים בשל מצבו הרפואי. בגזר הדין עמד בית משפט השלום על סוג הטובין המוברחים, היקף ההברחה, הפגיעה בקופה הציבורית, וכן השיטתיות והתחכום אותם נקטו המבקשים, וקבע מתחם ענישה בין 4 ל-12 חודשי מאסר בפועל. בקביעת העונש, שקל בית המשפט השלום לקולה, בין היתר, את גילו של המבקש, את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, את מצבו הרפואי ואת הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2010. לבסוף, הושתו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תחתיו, וחתימה על התחייבות. על המבקשת הושת קנס בסך 80,000 ש"ח.

ערעורם של המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בשאלת סיווג האופנים. צוין, כי בהתאם לפסק הדין בע"א 566/73 נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ נ' מדינת ישראל, כח(2) 128 (1974) (להלן: עניין נאות הככר), שאלת סיווגו של המוצר המיובא מכס תיבחן על פי תכונות המוצר המהותיות ולא על פי כוונותיו של היבואן, וכן כי הסיווג יעשה על בסיס הראיות שהוצגו, לרבות חוות דעת מומחים. עוד צוין כי על פי סעיף 3(2)(א) לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב-2012, לפיו יסווג המוצר, גם כשאינו מושלם או מוגמר, כמוצר שלם ובתנאי שיש לו את "המאפיין המהותי של הפריט המוגמר או המושלם". בהמשך לכך נקבע כי סיווג האופניים כאופניים חשמליים מעוגן היטב בבסיס הראיות שהובאו בבית משפט השלום, ובפרט לאור חוות דעת המעריך הראשי, התרשמותם של עובדי וסוכני המכס, והתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום שבחן את האופניים. עוד בחן בית המשפט המחוזי בפירוט את היסוד הנפשי של המבקש ואת טענתו כי לא היה מודע לטיב האופניים, אך לא מצא כי נפל פגם במסקנותיו של בית משפט השלום. כמו כן, בית המשפט המחוזי שב ודחה את טענת המבקשים לתחולת הגנת "זוטי דברים". בשולי הדברים, מצא בית המשפט המחוזי לזכות את המבקשים מהרשעתם בעבירה של הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה. זאת, מאחר שהרשעת המבקשים התבססה על הטעייתו של "סוכן מכס", בעוד לשון העבירה מתייחס ל"פקיד מכס".

אשר לערעור על גזר הדין, הוחלט, לאחר בחינת הפסיקה הנוהגת, בשים לב לנסיבותיו של המבקש, ולאור נכונותו של בית משפט השלום לבחון את האפשרות לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, להפחית את עונשו של המבקש לשישה חודשי מאסר, אותם ניתן יהיה לבצע בעבודות שירות. כמו כן, הקנס שהושת על המבקשת הועמד על 50,000 ש"ח. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין התקבלה חוות דעת הממונה לפיה המבקש נמצא כשיר לביצוע עבודות שירות. בהמשך לכך, ביום 27.2.2019 הורה בית המשפט המחוזי על ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. בהחלטה נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום 1.4.2019. ביום 2.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה מאוד לעיכוב ביצוע עונש עד להחלטה בבקשת רשות הערעור" שנדחתה, בין היתר, נוכח מועד הגשתה. ביום 7.4.2019 הוּדע לבית המשפט כי המבקש התייצב לריצוי העונש. ביום 8.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע", שנדחתה.

ביום 14.4.2019 הוגשה הבקשה שלפניי, ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, בה ציין המבקש כי טרם החל בביצוע עבודות השירות מאחר שבידיו אישורי מחלה.

בקשת רשות הערעור

בבקשה נטען כי בעניינם של המבקשים חרגו הערכאות דלמטה מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה בעניין נאות הככר, לפיה אין להתייחס לכוונותיו של היבואן בעת קביעת סוג המוצר המיובא. לשיטתם, חריגה זו "מהנורמה המשפטית המקובלת של הלכה מחייבת" מעניקה לבקשה עניין ציבורי ומחייבת מתן רשות ערעור. בהמשך הבקשה הציגו המבקשים טענות רבות ושונות המופנות לכל חלקיו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתם מצדיקות את זיכויים. לחלופין, טענו המבקשים כי יש לפחית באופן משמעותי מעונשם, שכן העונש שהושת עליהם חורג, לשיטתם, מהראוי. לטענתם, בגזירת הדין לא ניתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש. 

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, על צרופותיה, סבר בית המשפט העליון כי דינה להידחות. רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)).

הבקשה כאן, ברובה המוחלט, כלל לא התיימרה לעמוד באמות מידה אלה. הבקשה מורכבת מטענות ערעוריות גרידא בהן עותרים המבקשים לשוב ולבחון את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר אושרו בידי בית המשפט המחוזי, ובכך היא מחטיאה את מטרתה של בקשת רשות ערעור. טענות המבקשים נסובות כולן על עניינם הפרטני ואינן מעלות כל חשש לעיוות דין, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

אשר לחלקה של הבקשה הנוגע להרשעה, בית המשפט המחוזי נתן מענה מנומק ומפורט לטענות המבקשים, תוך הפניות לחומר הראיות, ולא מצאתי פגם בקביעותיו. כידוע, התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בלבד, לא כל שכן מקום שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כבענייננו (ראו, למשל, רע"פ 6781/18 סלימאן סאמר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (1.11.2018)). כאמור, נקבע שענייננו אינו נכלל בגדר מקרים אלו.

אשר לחלקה של הבקשה המופנה לחומרת העונש, רשות ערעור הנסבה על חומרת העונשלא תינתן, אלא במקרים בהם ניכרת סטייה קיצונית מרף הענישה הנוהג והמקובל בעבירות דומות (רע"פ 9102/15 פאר נ' מדינת ישראל (26.1.2016); רע"פ 483/18 ברוכיאן נ' מדינת ישראל(14.2.2018)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. די בעיון בפסיקה אליה הפנו המבקשים בבקשתם כדי ללמוד כי העונשים שהושתו עליהם אינם חורגים, ובוודאי שלא במידה ניכרת, מהענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעו.

לפני סיום העיר בית המשפט, כי הבקשה דנן, לה נלוות בקשה לעיכוב ביצוע, הוגשה בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה בעניין התייצבותו של המבקש, וכשלושה חודשים לאחר מתן פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. לא די בכך, אלא שהבקשה הוגשה כשבועיים לאחר המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות ולאחר ששתי בבקשות קודמות שהגיש לעיכוב ביצוע העונש, שהוגשו בחלוף מועד ההתייצבות גם הן, נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. מכל האמור עולה כי הבקשה הוגשה לא "בדקה התשעים" אלא לאחר סיום תוספת הזמן. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת, כתוארה אז, מ' נאור ברע"פ 4073/05 אסרף נ' מדינת ישראל (27.04.2005):

"הבקשה הוגשה ברגע האחרון, ומבלי שצורפה לה תגובת המדינה. אשר על כן, לא היה מקום לעכב את הביצוע על יסוד הבקשה כפי שהוגשה. כפי שציינתי (למשל) ברע"פ 2669/04 לוי נ' מ"י (לא פורסם), 'אין לקבל נוהג של הכתבת לוח הזמנים לבית משפט זה מתוך תקווה שיינתן עיכוב ביצוע אך בשל קוצר הזמן'."

זאת ביתר שאת בענייננו, עת הבקשה הוגשה בלי תגובה, בלא נימוק למועד הגשתה, ולאחר שלמבקשים עמדו שלושה חודשים לשם הכנת בקשת רשות הערעור.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, וכך ממילא אין מקום לעכב את הביצוע. הרבה לפנים משורת הדין, אני הורה בית המשפט כי המבקש יתייצב לריצוי עבודות השירות לאחר חג הפסח, ביום 29.4.2019.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס –  על הדורסנות של אתרי החדשות וגוגל ולמה אזרחי ישראל הם סוג ב' ?

עו"ד נועם קוריס –  על הדורסנות של אתרי החדשות וגוגל ולמה אזרחי ישראל הם סוג ב' ?

עו"ד יונתן מילר התעורר בוקר אחד וגילה שבכל כותרות העיתונים נרשם שעו"ד ינותן מילר הינו עבריין נמלט שגנב כספים מלקוחות. מסתבר שכיום הסיוט הזה יכול להיגרם לכל ישראלי, ולפחות עד שגם אזרחי ישראל יקלו את זכויות אזרחי אירופה- להימחק מגוגל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון, תיאר את האירוע ואת הכרעתו, בערך כך: המערער הוא עורך דין מוסמך, חבר בלשכת עורכי הדין בישראל. בשנת 2005 הורשע עורך דין בעל שם זהה לשמו של המערער ב-7 עבירות של גניבה בידי מורשה, נגזר עליו עונש מאסר בפועל וקנס כספי, ונשללה חברותו בלשכת עורכי הדין (להלן: עוה"ד המורשע).

95504-25d725a025d7259525d725a225d7259d2b25d725a725d7259525d725a825d7259925d725a1-2b25d725aa25d7259c2b25d7259025d7259125d7259925d725912017

בשנת 2014 או בסמוך לכך, גילה המערער כי מבין הקישורים הראשונים שמתקבלים בביצוע חיפוש של צירוף המילים 'עו"ד יונתן מילר' בגוגל, ישנם קישורים לכתבות שהתפרסמו באתריהן של המשיבות 1-3 ,המתארות את הליכי המשפט שהתנהלו נגד עוה"ד המורשע. בכיתוב על גבי קישורים אלה, שהוא למעשה ביטוי לכותרות הכתבות כפי שהן מופיעות באתרי המשיבות 1-3 ,נכתב בין היתר כך: "46 חודשי מאסר בפועל לעו"ד יונתן מילר שגנב 2 מיליון שקל מכספי…" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 1) להלן: המשיבה 1 או אתר הארץ)); "עו"ד ישראלי שנחשד בהונאה הוסגר מדרא"פ" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 2) להלן: המשיבה 2 או אתר YNET;(( "הוארך מעצרו של עו"ד יונתן מילר שהוסגר לארץ ע"י שלטונות…" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 3) להלן: המשיבה 3 או אתר News1.(( 3 . ביום 2014.8.11 פנה המערער אל המשיבות 1-3 בדואר ובדוא"ל, וביקש להסיר את הכתבות מאתריהן, מכיוון שקישור שמו למעשים פליליים פוגע בשמו הטוב ובפרנסתו. ביום 2014.8.13 השיב ב"כ המשיבות 1-2 לפנייתו של המערער, וציין כי "מטעמים עקרוניים ובשל החשיבות של שלמות הארכיון" אין בדעת הארץ ו-YNET להסיר את הכתבות. כמו כן ציין ב"כ המשיבות 1-2 ,כי בכותרת המשנה של הכתבה שפורסמה באתר YNET ובגוף הכתבה שפורסמה באתר הארץ, ישנם פרטים שמבהירים לקוראים היטב כי הכתבה אינה עוסקת במערער אלא בעוה"ד המורשע. לצד זאת, צוין במכתב כי שתי המשיבות "מוכנות לשקול בחיוב הוספת הערה שתבהיר לקוראים שאין לך (למערער – נ' ס') כל קשר לעו"ד יונתן מילר שהוזכר בכתבה". המשיבה 3 – אתר News1 – לא הגיבה לפנייה זו של המערער. משסורבו בקשותיו, פנה המערער ביום 2014.9.21 לגוגל בבקשה שזו תסיר ממנוע החיפוש שלה את הקישורים לכתבות; גוגל סירבה לבקשה, תוך שהפנתה את המערער להסדיר את העניין אל מול המשיבות 1-3. 4 .בחודש מאי 2016 שב המערער ופנה אל כלל המשיבות בבקשה להסיר את הכתבות מאתריהן. ב"כ המשיבות 1-2 דחה את הבקשה, וציין כי "עסקינן בדיווח נכון והוגן על הליך משפטי". העורך הראשי של אתר News1 דחה אף הוא את טענותיו של 2 המערער, וטען כי מדובר בכתבה המבוססת על החלטה שיפוטית. עם זאת, 3 המשיבות הציעו למערער להוסיף הערה בגוף הכתבה, אשר תבהיר לקוראים כי האמור בפרסום אינו מכוון אליו. גוגל ציינה בתשובתה כי התוכן אינו מצוי בשליטתה, ולכן שבה והפנתה את המערער אל האתרים שבהם פורסמו הכתבות. נוכח תשובת המשיבות, הגיש המערער תובענה נגדן לבית המשפט המחוזי, שבה ביקש ליתן צו עשה שיורה למשיבות להסיר את הכתבות מאתריהן. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5 .בראשית דבריו עמד בית המשפט המחוזי על טענות הצדדים. הטענה העיקרית של המערער היתה כי המשיבות 1-3 נושאות כלפיו באחריות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) להלן: החוק או חוק איסר לשון הרע). לדידו, גולש סביר המחפש מידע על אודותיו ברשת האינטרנט עלול להסיק כי הכתבות מכוונות אליו, וזאת נוכח העובדה שמאז שלילת חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, המערער הוא עוה"ד היחיד בישראל הנושא את השם יונתן מילר. עוד טען המערער, כי במועד פרסום הכתבות היה על המשיבות 1-3 לבדוק שמא קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשמו, ומכיוון שלא עשו זאת, הן אינן זכאיות להגנה הקבועה בסעיף 15)1 (לחוק. זאת ועוד, המערער טען כי לאחר שהביא לידיעת המשיבות את הפגיעה הנגרמת לו כתוצאה מהפרסום, המשך הפרסום מצדן עולה כלפיו כדי רשלנות. 6 .בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי "הכתבות הינן בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13)7 (לחוק, שכן עניינן בהליכים משפטיים בהם היה מעורב עוה"ד המורשע ואשר התנהלו בדלתיים פתוחות […]. בענייננו, לא נשמעה כל טענה, גם לא מצד המבקש עצמו, כי הכתבות אינן עוסקות בהליכי משפט בהם היה מעורב עוה"ד המורשע או כי תוכנן לא מהווה דיווח 'נכון והוגן' על שהתרחש בהליכים אלו […]. בכך, די כדי להכלילן במסגרת הפרסום המותר הקבוע בסעיף 13)7 (לחוק באופן בו אין הן יכולות לשמש עילה למשפט" (פסקה 29 .(משקבע כך, לא ראה בית המשפט המחוזי נפקות מעשית לבחינת השאלה האם הפרסום בכתבות עולה כדי לשון הרע כלפי המבקש. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי למרות שנשללה חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, אין מקום להורות למשיבות לתקן את הכתבות, שהרי האמור בהן היה נכון לעת פרסומן. זאת ועוד, קבע בית המשפט המחוזי, שכאשר הפרסום חוסה תחת הסייג שבסעיף 13)7 (לחוק – בשונה ממצב שבו נטען כי הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב – לא קמה במועד הפרסום חובה לברר האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה לשמו של מושא הפרסום. אשר לטענת המערער לפיה קמה לו עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות, פסק בית המשפט המחוזי כי בשל קיומו של הסדר ספציפי בחוק איסור לשון 3 הרע, אין מקום לדון בטענות לפגיעה מכוח עוולות נזיקיות כלליות אחרות כגון עוולת הרשלנות. 7 .על יסוד האמור, דחה בית המשפט המחוזי את תובענתו של המערער, וקבע "שהכתבות הינן בגדר פרסומים מותרים […] וכי המשיבות אינן נושאות באחריות פלילית או אזרחית בגינן כלפי המבקש" (פסקה 33 .(בשולי הדברים העיר בית המשפט המחוזי, כי על אף שאין ביכולתו של המשפט להציע מזור למצוקתו הכנה של המערער, טוב יעשו הצדדים אם ישקלו פתרונות שייטיבו עם המערער, משום ש"זה נהנה וזה לא חסר" (פסקה 34.( מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 8 .לטענתו של המערער, פרסום הכתבות אינו פרסום מותר לפי סעיף 13)7 (לחוק, מכיוון שתחולתו של סעיף זה היא אך ורק כלפי האדם שאליו כּוּונה הכתבה ולא כלפיו. לחלופין, טוען המערער, כי גם אם יקבע שהסעיף חל כלפי כל אדם, הרי שבנסיבותיו של המקרה דנן אין לראות את הפרסום שנעשה כ"נכון והוגן". לדידו, בטרם הפרסום היה על המשיבות לברר האם קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשמו של עוה"ד המורשע. עוד טוען המערער, כי התוצאות המתקבלות במנוע החיפוש של גוגל מהוות פרסום המתחדש מדי יום ביומו, ומשכך הן אינן משקפות נכוחה את המציאות כיום, וממילא אינן מהוות פרסום נכון והוגן. המערער מפנה גם לפסק הדין שניתן בבית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופי, שבו נקבע כי כאשר המידע הפוגעני הופך ללא רלבנטי זכאי האדם מושא אותו מידע לבקש את הסרתו. עוד טוען המערער כי באיזון הראוי שבין האינטרסים המתנגשים, יש לבכּר את האינטרסים שלו על פני אלה של המשיבות, וזאת הן בשל הפגיעה המתמשכת בו, הן בשל שחיקת האינטרס הציבורי כתוצאה מהזמן הרב שחלף. לא זו אף זו, טוען המערער, כי המשך פרסום הכתבות והמשך ההפניה אליהן מגוגל, חרף העובדה שהפנה את תשומת לב המשיבות לפגיעה בו, עולים כדי רשלנות, ויש בהם משום שימוש שלא בתום לב ובדרך מקובלת בהגנה שהעניק החוק למשיבות. יתר על כן, המערער סבור כי קיימת לקונה בדין הישראלי בנוגע לסוגיות שלפנינו, ובכללן סוגיית לשון הרע באינטרנט, וכי יש למלא חסר זה בהתאם לאמור בחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 .עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשית עליו הוצאות משפט בשיעור גבוה, וכי בנסיבות העניין היה נכון לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו. לא למותר לציין, כי בהודעת הערעור מציין המערער כי "בקשתו הינה להסרת הקישורים הרלוונטיים שבמנוע החיפוש של 'גוגל' ולא בהסרת הכתבות עצמן 4 מאתרי המשיבות 1-3 ."בסיכומי התשובה חזר המערער על עיקרי טענותיו; כמו כן ציין המערער כי אין בהצעת המשיבות להוסיף הערה בגוף הכתבות כדי להפחית מהפגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו, שכן גולשים רבים מסתפקים בקריאת הכותרות המוצגות בגוגל ואינם שוקדים לקרוא את הכתבות עצמן. 9 .המשיבות 1-2 טוענות כי יש לדחות את הערעור מחמת העדר עילה, וכן מכיוון שבערעור שינה המערער את הסעד המבוקש, שכן עד כה ביקש כאמור להסיר את הקישורים לכתבות, ולא את הכתבות עצמן. עוד טוענות המשיבות 1-2 ,כי סעיף 13)7( לחוק נועד להגן על התועלת הציבורית הטמונה בדיווחים על אודות הליכים משפטיים, ומשכך תחולתו היא כלפי כל אדם העלול לחוש נפגע מהפרסום. כל פרשנות אחרת – כך סוברות שתי המשיבות – תרוקן מתוכן את הוראות סעיף 13)7 ,(ותוביל ל'אפקט מצנן' בסיקור הליכים משפטיים. עוד טוענות המשיבות 1-2 ,כי הפרסום בכתבות מוגן מכוח הגנת 'אמת הפרסום' הקבועה בסעיף 14 לחוק, שכן הנאמר בכתבות הוא אמת; הן במועד פרסומן, הן כיום. עוד נטען, כי אין להטיל על כלי התקשורת חובה לברר בטרם הפרסום האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה לשמו של מושא הפרסום. לצד זאת, נטען כי בגוף הכתבות ישנם פרטים שמהם ניתן להבין בבירור שהכתבה אינה מכוונת כלפי המערער. בד בבד, שתי המשיבות שבו על הצעתן להוסיף הערה בגוף הכתבות שתבדל באופן ברור את המערער מן האמור בהן. זאת ועוד, טוענות המשיבות 1-2 ,כי הפסיקה בישראל דחתה את טענת המערער שלפיה כל 'שליפה' של כתבה מהארכיון כמוה כפרסום מחודש שלה, וכמו כן לא אומצה בארץ פסיקת בית המשפט של האיחוד האירופי הנ"ל שאליה הפנה המערער. לא זו אף זו, נטען כי בשל קיומו של הסדר פרטיקולרי בחוק איסור לשון הרע, אין לבחון את הפגיעה במערער על יסוד עוולת הרשלנות. יתרה מכך, המשיבות 1-2 גורסות כי בשל העובדה שהכתבות פורסמו לפני למעלה מ-7 שנים התיישנה התובענה; ולחלופין, התנהלות המערער לוקה בשיהוי משמעותי. עוה"ד המורשע נדון בשנת 2005 ,והמערער נקט פעולות בעניין זה, לראשונה רק בשנת 2014. 10 .טענותיה של המשיבה 3 דומות בעיקרן לטענותיהן של המשיבות 1-2; המשיבה 4 – גוגל – טוענת כי יש לדחות את הערעור מכיוון שאינו מגלה עילה כלפיה, שהרי עניינו של המערער אינו נמנה על העניינים שלגביהם נקבע בפסיקה כי קיימת חובה להסיר את תוצאות החיפוש. עוד טוענת גוגל, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי אינו רלבנטי לענייננו, מה גם שמדובר בנימוק שלא נטען לפני הערכאה הדיונית. לבד מן האמור, טענותיה של גוגל חוזרות בעיקרן על  טענותיהן של יתר המשיבות.

בית המשפט העליון בישראל קיבל את עמדת אתרי החדשות וגוגל ודחה את עתירתו של עו"ד יונתן מילר. ייתכן שאם לאזרחי ישראל היו אותן הזכויות כמו אזרחי אירופה, עו"ד יונתן מילר לא היה צריך לעמוד במצב בו הוא נמצא ואשר כל ישראלי עלול להימצא בו מחר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.