בית מששפט קבע: מעשיו של המערר פגעו בשלום הציבור וביטחונו

בית מששפט קבע: מעשיו של המערר פגעו בשלום הציבור וביטחונו

בית המפשט העליון הכריע בימים אלו בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' קובו) בת"פ 60792-07-18 מיום 23.5.2019 בגדרו הושת על המערער עונש של 32 חודשי מאסר בפועל; עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, ועונש נוסף של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; וכן תשלום קנס ופיצויים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

על פי המתואר בעובדות כתב האישום המתוקן, ביום 11.7.2018 בסמוך לשעה 23:00 החנו חיילת ואחותה את רכבן בחניון באזור טרמינל 3 שבנמל התעופה בן גוריון. השתיים יצאו מהרכב, ולאחר שהאחות נעלה את הרכב פנו לאזור קבלת הפנים על מנת להמתין לקרובת משפחתן שהייתה צפויה להגיע מחו"ל.

בעת יציאתן מהרכב, השאירה החיילת את נשקה האישי, רובה מסוג "16-M  מקוצר", מונח ברכב מתחת למושב שליד הנהג באופן שהוא מוסתר על ידי תיקהּ שהכיל שתי מחסניות וחפצים אישיים (להלן: תיק החיילת). האחות הותירה ברכב מזוודה ובה חפצים אישיים בשווי כולל של כ-2000 ש"ח.

מספר דקות לאחר מכן, המערער הגיע למתחם נמל התעופה, החנה את רכבו באזור טרמינל 3, והחל מסתובב בחניון. לאחר זאת ניגש לרכב האחיות, הבחין בחפצים המונחים בו, והתרחק מן הרכב במטרה להיערך לגניבת החפצים.

בסמוך לחצות הליל שב המערער לרכב, ובעודו לובש חולצה על ראשו על מנת להסתיר את זהותו פתח אותו והבחין לראשונה בנשק. בשלב זה נטל המערער את הנשק, הכניסו למזוודה אשר הכילה את חפצי האחות, ונשא אותה עמו יחד עם תיק החיילת.

בחלוף מספר דקות ניגש המערער למונית שחנתה במקום ונסע בה לאזור בית חנינה כשברשותו המזוודה עם הנשק ותיק החיילת.

המערער כפר בעובדות כתב האישום בתחילה, אולם משהחלה שמיעת הראיות בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו המערער יחזור בו מכפירתו ויודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

בהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים, המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בביצוע עבירות של נשיאת נשק בלא רשות על פי דין, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נשיאת אבזר לנשק, לפי סעיף 144(ב) סיפא לחוק העונשין; פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין; וכן בגניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין.

בגזר דינו קבע בית משפט המחוזי מתחם עונש הולם אחד לעבירות שבגינן הורשע המערער. בקביעת מתחם זה עמד בית המשפט על כך שמעשיו פגעו בשלום הציבור וביטחונו; הדגיש כי להתפרצות וגניבת חפצי האחות מן הרכב קדם תכנון מוקדם מצדו; ואף ציין כי עלול להיגרם נזק רב כתוצאה ממעשיו, בפרט לנוכח העובדה כי מקום הנשק כיום איננו ידוע.

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם את מעשי המערער נע בין 26 חודשי מאסר בפועל ל-52 חודשי מאסר בפועל.

בגזירת עונשו של המערער בתוך המתחם, שקל בית המשפט המחוזי לחוּמרא את העובדה כי הנשק שנגנב טרם הושב, וקבע כי לא שוכנע כי המערער עשה מאמצים לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק במטרה להשיב את הנשק לידי רשויות המדינה.

עוד הדגיש בית המשפט המחוזי את הצורך במתן משקל משמעותי לשיקולי הרתעה מפני ביצוע עבירות נשק, ועמד על הנזק שנגרם לחיילת ולאחותה כתוצאה מגניבת חפציהן.

מנגד, התחשב בית המשפט לקוּלא בכך שהמערער נעדר עבר פלילי; בנסיבותיו האישיות ובכלל זאת במצבו הכלכלי; בהשתלבותו בהליך טיפולי במסגרת מעצרו; ובכך שנטל אחריות על מעשיו בתחילת משפטו, וגזר עליו עונש של 32 חודשי מאסר בפועל, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל.

המערער הגיש לבית משפט זה ערעור המופנה כלפי חומרת העונש שהוטל עליו, למעט רכיב הפיצוי.

בנימוקי הערעור ובדיון שנערך לפנינו טען בא-כוח המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן ביטוי הולם במסגרת גזירת העונש לנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה היותו נעדר עבר פלילי ונטילת האחריות על מעשיו.

עוד טען בא-כוח המערער כי העונש שהוטל על מרשו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, וכי יש מקום להקל בעונשו לנוכח השתלבותו בהליכי שיקום שונים במסגרת מעצרו ומאסרו.

במהלך הדיון שנערך לפנינו ביקש בא-כוח המערער כי נקל בעונשו בתמורה להחזרת הנשק הגנוב על ידו. לצורך כך ביקש כי תינתן לו אורכה בת חודש ימים לצורך השבת הנשק לידי רשויות החוק.

מנגד, בא-כוח המשיבה הגדיר את הצעת המערער להשבת הנשק בתמורה להקלה בעונשו כ"סחיטה". מעבר לכך לא נתבקשה תגובת בא-כוח המשיבה לגוף הערעור.

דין הערעור להידחות.

הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, זולת בנסיבות חריגות בהן נפלה טעות מהותית ובולטת בגזר הדין או כאשר העונש שהוטל חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים (וראו למשל: ע"פ 9965/17 פלוני נ' מדינת ישראל (29.4.2018)).

אין להקל ראש בחומרתן של העבירות בהן הורשע המערער. בית משפט זה שב ופסק כי אין להשלים עם ביצוען של עבירות נשק, וכי יש להחמיר בעונשם של המורשעים בעבירות אלו תוך מתן ביטוי עונשי הולם לסכנה הממשית הנשקפת ממעשיהם (וראו: ע"פ 135/17 מדינת ישראל נ' בסל (8.3.2017); ע"פ 2808/18 ג'ואמיס נ' מדינת ישראל (26.7.2018)).

במקרה דנן, נסיבות גניבתו של רובה מסוג "16-M מקוצר" על ידי המערער – אשר פרץ לרכב במטרה לבצע גניבה – הינן חמורות ביותר, כמתואר במסכת העובדתית המפורטת לעיל.

זאת ועוד, יש לייחס חומרה יתירה למעשי המערער לנוכח העובדה כי כלי הנשק אותו נטל טרם הושב לידי גורמי האכיפה עד עצם היום הזה. כלי נשק אשר אינם נמצאים בידי רשויות החוק עלולים לשמש לפעילות עבריינית המסכנת את שלום הציבור ואת ביטחונו, ואף לסייע לפעילות חבלנית עוינת על רקע ביטחוני (וראו: ע"פ 27/17 בסל נ' מדינת ישראל (12.12.2017)).

לנוכח כל זאת, אני סבור כי כי העונש אשר הוטל על המערער אינו חורג במאומה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. אדרבה, העונש שהוטל עליו מקל עמו בשים לב לעבירות בהן הורשע.

בהקשר זה מצאנו לנכון להדגיש את המובן מאליו: ניסיונו של המערער לבצע "עסקה" להחזרת הנשק בתמורה להקלה בעונשו אינה מקובלת כלל ועיקר ויש לדחותה על הסף. טוב היה עושה המערער לוּ חלף ניסיונותיו לרקום "עסקאות" שונות עם רשויות החוק היה משיב את הנשק לידי גורמי האכיפה, ומסייע בכך להקטין את פוטנציאל הנזק אותו יצר במו ידיו.

ולבסוף, אין לקבל את טענת המערער לפיה יש להוסיף ולהקל בעונשו לנוכח נסיבותיו האישיות ומשיקולי שיקום.

ראשית, הלכה היא כי בגזירת עונשם של אלו שהורשעו בביצוע עבירות נשק על בית המשפט ליתן משקל עודף לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד על פני נסיבותיו האישיות של העבריין (וראו: ע"פ 6924/12 בעארני נ' מדינת ישראל (29.10.2013)).

שנית, והיא העיקר, עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי נסיבותיו האישיות של המערער והליכי שיקום אותם עבר נלקחו בחשבון לקוּלא בעת גזירת עונשו– ובהתאמה מוּקם עונשו ברף התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע לו.

משכך, ולנוכח חומרת מעשיו של המערער, לא מצאתי מקום להקל בעונשו פעם נוספת מעבר להקלה שהקל עמו בית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הערעור נדחה.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

התקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות מחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו.

בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן –

• זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו;
• איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב);
• האם המידע מזהה אישית את הגולש;
• כיצד יישמר המידע הנאסף;
• האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו;
• מה השימוש שייעשה במידע;
• האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות;
• האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
• במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול;
• האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר – להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו;
• איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש;
• הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981;
• הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם.

לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –

• הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
• בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);

• המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
• המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;

 

נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

רשות מקרקעי ישראל חדלה היא מלהפעיל סמכותה ולהגן על האינטרס הציבורי

רשות מקרקעי ישראל חדלה היא מלהפעיל סמכותה ולהגן על האינטרס הציבורי

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למנהל מקרקעי ישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל (להלן: המשיבה 1) לבוא וליתן טעם מדוע היא "חדלה מלפעול ומלמלא תפקידה בהגנה על מקרקעי המדינה בעניין משק 68 במושב גינתון" (להלן: החלקה).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

אביו של העותר, שנפטר בשנת 2004 (להלן: המנוח), והמשיבה 3, אשתו הראשונה של המנוח, היו חתומים על הסכם משבצת עם מושב גינתון (להלן: המושב) לגבי החלקה, כאשר למושב היה הסכם חכירה על החלקה עם המשיבה 1. העותר ואחיו, כך נטען, היו אמורים לרשת מאביהם המנוח רבע מהזכויות בחלקה, כל אחד. עוד עולה מהעתירה, כי לפי ההסכמים לא ניתן היה לפצל את החלקה, וכי חרף זאת, מכר המושב לצד שלישי חלק מהזכויות בחלקה ללא ידיעתה וללא אישורה של המשיבה 1, כאשר את הרווחים מהעסקה שאמור היה לקבל המנוח – וכפועל יוצא העותר ואחיו – קיבלה לידיה המשיבה 3. בהמשך לכך, פרצה מחלוקת בין המשיבה 3 והעותר לגבי החלקה, והתנהלו הליכים משפטיים רבים שהחלו עוד בשנת 2008 לעניין פירוק השיתוף בה. עוד יצוין, כי עקב הפרת ההסכם בין המושב והמשיבה 1, כך עולה מהעתירה, הבהירה המשיבה 1 כי היא מנועה מלאשר הסכם מכר לגבי החלקה במסגרת הליכים של כינוס נכסים.

בעתירה נטען כי משך שנות התדיינות רבות בבתי המשפט בעניין, המשיבה 1, בעלת הקרקע, התנגדה נחרצות לביצוע כל דיספוזיציה בחלקה, וחרף זאת, "חדלה היא מלהפעיל סמכותה ולהגן על האינטרס הציבורי" בכך שאפשרה למשיב 2, כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה עוד בשנת 2011, להעביר למשיבה 3 את מלוא הזכויות בחלקה. כך, מוצגות בעתירה טענות שטענה המשיבה 1 לאורך השנים בערכאות השונות במטרה למנוע את העברת הזכויות בחלקה, וכי "לאחר שנים, ככל הנראה, הותשה המשיבה 1 ושינתה טעמה באשר למקרה וכבר אינה עומדת על דעתה כבעבר, על פיה לא ניתן לבצע כל שינוי במקרקעין…".

 

דינה של העתירה להידחות על הסף. חרף אופן ניסוח הסעד המבוקש בעתירה זו, הרי שהטענות המועלות בה, בעיקרו של דבר, מופנות כלפי המשיב 2 ומינויו, ומשכך, הלכה למעשה, ממשיך העותר בניסיונותיו לתקוף החלטות של בית המשפט לענייני משפחה שבמסגרתן מונה המשיב 2 ככונס הנכסים על החלקה. ויוער, כי תביעה שהגיש העותר לאחרונה לבית המשפט המחוזי, באותם העניינים המועלים בעתירתו זו – נדחתה על הסף נגד המשיבים 3-2, ונמחקה על הסף בהעדר עילה נגד המשיבה 1 (ת"א (מרכז) 31179-09-18 קורקין נ' מורג (כונס נכסים) ואח', החלטות מיום 13.3.2019 ומיום 20.6.2019 בהתאמה). אם כן, באצטלא של טענה הבאה לתקוף את השינוי שחל לכאורה בעמדתה של המשיבה 1 בעניין דנן, מנסה העותר לפתוח את ההתדיינות שהוכרעה בין הצדדים בפסקי דין חלוטים של הערכאות המוסמכות השונות בעניין כינוס הנכסים ומכירת המקרקעין.

הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנות בהליכים אזרחיים על ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות (בג"ץ 6594/12 מרבי נ' מדינת ישראל – משרד המשפטים (20.9.2012); בג"ץ 2712/02 קריב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ).(22.4.2002)

סוף דבר, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עשה שימוש ברובה תת-ימי כשאין בידיו רישיון דיג אישי

עשה שימוש ברובה תת-ימי כשאין בידיו רישיון דיג אישי

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא א' אברהם) בע"ח 25654-06-19 מיום 17.6.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטות בית משפט השלום בבית שאן (הנשיא ד' פורת) בת"פ 25697-02-19 מיום 9.6.2019 ומיום 22.5.2019

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבית שאן המייחס לו עבירה של דיג באמצעות רובה תת ימי ללא רישיון דיג, לפי סעיפים 3(4) ו-10(1) לפקודת הדיג, ועבירה של דייג והחזקה של דגים בגודל קטן מהמותר, לפי סעיפים 6(א) ו-9(א)(7) לתקנות הדיג, 1937 (להלן: התקנות).

על פי עובדות כתב האישום, ביום 6.8.2018 בשעות הצהריים דג המבקש דגים מסוג "דקר" יחד עם אדם נוסף מול חוף אכזיב. המבקש דג את הדגים באמצעות רובה דיג תת ימי כשאין בידיו רישיון דיג אישי, והחזיקם ברשותו אף שגודלם קטן מהמותר לפי התקנות.

ביום 22.5.2019 דחה נשיא בית משפט השלום את בקשת המבקש להעביר את מקום הדיון בעניינו מבית משפט השלום בבית שאן לבית משפט השלום בצפת, וזאת "משיקולים כלל מערכתיים ובכדי לקדם את הטיפול בתיק לטובת המתדיינים באופן מיטבי".

בקשת המבקש לעיון מחדש בהחלטה נדחתה ביום 9.6.2019, תוך שצוין כי בית משפט השלום בבית שאן מוסמך לדון בעניינו של המבקש לנוכח מקום מגוריו במחוז צפון בעיר צפת.

עוד נקבע כי בשים לב למכלול טענותיו של המבקש, לרבות מקום מגוריו, מגורי העדים ומקום ביצוע העבירה, ובהתחשב בשיקולים מערכתיים של ייעול וזירוז ההליכים לטובת כלל המתדיינים בתיק לא נמצאה הצדקה לשינוי ההחלטה מיום .22.5.2019

ערעוריו של המבקש על החלטות אלו נדחו בפסק דינו של בית משפט המחוזי מיום 17.6.2019

נקבע כי אף שמהחלטות בית משפט השלום לא עולה באופן מפורש מה הם אותם "שיקולים כלל מערכתיים" אשר נלקחו בחשבון לצורך הכרעה בבקשה, נראה כי הכוונה לנוהג הקיים לפיו המשיבה מרכזת את כלל כתבי האישום המוגשים על ידי משרד החקלאות במחוז צפון לפני בית משפט השלום בבית שאן.

עוד צוין כי בבקשה להעברת מקום דיון על בית המשפט לאזן בין שיקולים מערכתיים ונסיבותיו האישיות של המבקש – אולם אין בנסיבות המקרה דנן כדי להצדיק את העברת מקום הדיון.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה שב וטוען המבקש כי יש להעביר את מקום הדיון בעניינו לבית משפט השלום בצפת. לטענתו, שגו הערכאות הקודמות משלא העניקו משקל מספק בהכרעותיהם לנסיבות המקרה ובכלל זאת למקום מגוריו ולמקום מגוריהם של עדי התביעה.

לשיטת המבקש, עניינו מצדיק מתן רשות ערעור שכן הוא מעורר סוגיה עקרונית באשר לשיקולים בהם התביעה רשאית להתחשב לצורך בחירת מקום הדיון. לגישתו החלטות הערכאות הקודמות עלולות לגרום לו לעיוות דין לנוכח המרחק הרב בין מקום מגוריו לבית משפט השלום בבית שאן אשר עלול להקשות עליו להגיע לדיונים.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי דינהּ להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ובמקרים נדירים בלבד בהם מתעוררת סוגיה משפטית עקרונית רחבת היקף, או במקרים בהם עולה חשש מפני עיוות דין מהותי או אי צדק קיצוני שנגרם למבקש.

עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו.

חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, אני סבור כי היא אינה חורגת מדל"ת אמותיו של עניינו הפרטי (ראו והשוו: רע"פ 6314/04 שוורץ נ' מדינת ישראל .((8.7.2014)

בית משפט זה פסק זה מכבר כי בהעברת מקום דיון לפי סעיף 49 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 יש לאזן בין שיקולי יעילות של בתי המשפט ובין נוחיותם של הבאים בשעריו (רע"א 7549/11 מדינת ישראל נ' חאמד .((23.2.2012)טענות המבקש בבקשה ממוקדות כולן בסוגיה כיצד ראוי ליישם את אמות המידה שהותוו בפסיקה על עניינו הפרטי – והן אינן מעלות כל סוגיה עקרונית רחבת היקף.

זאת ועוד, אין סבור בית המשפט כי עניינו של המבקש מעלה חשש כלשהו לעיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אין חולק כי ההחלטה להותיר את מקום הדיון בבית משפט השלום בבית שאן עלולה להסב למבקש חוסר נוחות מסוים לנוכח המרחק ממקום מגוריו. אולם, בנסיבות העניין אין בכך כדי לפגוע בזכותו של המבקש להליך הוגן – וממילא אין כל חשש לעיוות דינו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

רצח בכוונה תחילה ונגזר עליו עונש מאסר עולם וחיוב בפיצויים למשפחת המנוח על-סך 600,000 ₪

רצח בכוונה תחילה ונגזר עליו עונש מאסר עולם וחיוב בפיצויים למשפחת המנוח על-סך 600,000 ₪

זוהי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 2362/16 (השופטים י' עמית, ד' מינץ וע' גרוסקופף) מיום 1.7.2019 (להלן: פסק הדין) אשר דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו ברצח משה עוקבי ז"ל (להלן: המנוח).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקש הורשע ביום 21.12.2015 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא מ' פינקלשטיין , והשופטים ל' ברודי ור' אמיר) בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 24.2.2016 נגזר על המבקש עונש של מאסר עולם והוא חויב בתשלום פיצויים לקרוביו של המנוח בסכום כולל של 600,000 ₪.

המבקש ערער על הכרעת הדין ובמוקד הערעור עמדה הטענה כי לא היה לו כל מניע לרצח. במסגרת טענותיו ניסה המבקש להצביע על אדם אחר בשם שחר, מכר של המבקש ושל המנוח, כמי שהיה לו מניע לרצוח את המנוח ולהפליל את המבקש במעשה (להלן: שחר). המבקש אף עתר להשלמת חקירה בעניינו של שחר ולביצוע בדיקות נוספות בעניינו ובהן מחקר תקשורת ואיכון הטלפון הנייד שלו במועד הרצח.

ביום 1.7.2019 דחה בית המשפט, כאמור, את הערעור. בפסק הדין בחן בית המשפט בהרחבה את מארג הראיות הנסיבתיות שהובילו להרשעת המבקש וקבע כי במקרה דנן קיימות ראיות ברורות שמפלילות את המבקש וקושרות אותו לביצוע הרצח (פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית). עוד נקבע כי המבקש לא הצליח להוכיח קיומן של ראיות מזכות. אשר לגרסתו של המבקש לפיה שחר הוא זה שרצח את המנוח והפליל את המבקש במעשה, בית המשפט שלל אפשרות זו וקבע כי לא עלה בידי המבקש לקשור את שחר לביצוע הפשע (שם, בפסקה 37). בדחותו את עתירת המבקש לערוך בדיקות נוספות בעניינו של שחר קבע בית המשפט כי:

"המערער [המבקש דכאן] הלין על כך שהמשטרה לא ערכה מחקר תקשורת בעניינו של שחר, לרבות איכון במועד הרצח. בהנחה שהמערער משוכנע בכנות באשמתו של שחר, לא ברור מדוע הוא לא ביקש זאת במסגרת בקשה מתאימה בבית המשפט קמא. אדגיש כי אינני מביע עמדה לגבי ההכרעה בבקשה כזו, אך לכל הפחות מצופה מהמערער לפעול להשגת הראיה בשלב הבירור הראייתי ולא לשמור את הטענה לדיון בערעור." (שם, בפסקה 34)

ועוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי "הבקשה הצנועה לכאורה, להוסיף ולבצע פעולות חקירה בעניינו של שחר, אינה עולה בקנה אחד עם הכרעת דין מרשיעה שמבוססת על ראיות נחרצות נגד המערער, והבקשה צורמת בעיקר בשים לב לכך שההגנה לא עשתה את המינימום הנדרש, לרבות חקירה נגדית רלוונטית של שחר […]" (שם, בפסקה 37). עוד דחה בית המשפט בקשה אחרת של המערער להוספת חוות דעת של מומחה מטעמו כראיה בהליך. לבסוף נקבע בפסק הדין – בהסכמת המשיבה – כי יש להפחית את הפיצוי שנפסק לנפגעי העבירה ולהעמידו על הסכום המרבי הקבוע בחוק – 258,000 ש"ח (זאת בהתאם להלכה שנקבעה בסוגיה זו בדנ"פ 5625/16 קארין נ' טווק).  (13.9.2017)

בבקשה דנן טוען המבקש כי בקביעותיו לעניין בדיקת איכון הטלפון של שחר שינה בית המשפט את ההלכה בדבר גביית ראיה חדשה בערעור. לשיטתו, בהחלטה שלא להכריע בבקשה, חרג בית המשפט מהוראות סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ומהפסיקה שפירשה אותו וקבעה כיצד יש לבחון בקשות מסוג זה. לשיטת המבקש, היה על בית המשפט לשקול – לצד השאלה האם ניתן היה להשיג את הראיות במסגרת הדיון בערכאה הקודמת – גם את עקרון סופיות הדיון ובעיקר את טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה של בית המשפט קמא. לדבריו, הראיות שנתבקשו הן בעלות פוטנציאל דרמטי להשפיע על תוצאת ההליך ועל מארג הראיות המצביע לדבריו על אשמתו של שחר. עוד מציין המבקש כי ככל שיידרש יגיש חומרים נוספים אשר ישלימו לדבריו את התמונה בתיק. כמו כן מוסיף המבקש ומפרט "שגיאות עובדתיות מהותיות" שנפלו לטענתו בפסק הדין.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי תנאי לקבלת בקשה לדיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה (ראו למשל דנ"פ 3678/19 אמסלם נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (12.6.2019) (להלן: עניין אמסלם)) וכבר נפסק כי על ההלכה החדשה "לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת" (דנ"פ 7749/17 ‏מדינת ישראל נ' אוחנה, פסקה 7 (6.2.2018המקרה דנן לא מקיים איזה מן התנאים הללו. עיון בפסק הדין מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה חדשה בסוגיית גביית ראיה בהליכי ערעור. הקביעות בפסק הדין שנוגעות לביצוע חקירה נוספת נטועות בנסיבות המקרה וכל שנקבע הוא כי לו היה המבקש משוכנע באשמתו של שחר – טענה שאותה העלה גם בערכאה קמא – לא היה שומר את בקשותיו להשלמת החקירה לשלב הערעור. אין בסיס לטענה כי בכך בית המשפט "שינה בצורה דרמטית את ההלכה בעניין גביית ראיות נוספות בערעור", כלשונו של המבקש והדברים מקבלים משנה תוקף לאור הדיון שערך בית המשפט בבקשתו של המערער להוספת ראיה, במסגרתו יישם את השיקולים השונים שנקבעו בהלכה הפסוקה בעניין זה (פסקאות 44-39 לפסק הדין). יתר טענותיו של המבקש הן טענות ערעוריות מובהקות לגביהן נפסק שוב ושוב כי הן אינן מצדיקות דיון נוסף וכי "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (עניין אמסלם, בפסקה 4).

מטעמים אלו כולם, הבקשה נדחית.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.