העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב

העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב

יועברו להגנה נתונים מחברת WordPress האמריקאית, ככל שהתבקשו והתקבלו ממשרד המשפטים האמריקאי

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט אברהם הימן) בבע"ח 21420-09-18 מיום 28.10.2018 שדחתה את בקשת העוררים לעיון בבקשה לעזרה משפטית שנשלחה על ידי משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי (להלן: "בקשת העזרה המשפטית"), ובחומרים נוספים הקשורים לבקשת העזרה המשפטית כגון צווים משפטיים שהוצאו, תכתובות המשך בין הגורמים המדוברים ותכתובות בינם לבין צדדים שלישיים וכיו"ב.

נועם קוריס- נועם קוריס

רקע והשתלשלות העניינים

ביום 6.4.2017 הוגש כתב אישום נגד העוררים (העוררת בבש"פ 7746/18 והעורר בבש"פ 8000/18. להלן: "גב' שם טוב" ו-"מר לייבל", בהתאמה) ונגד נאשם נוסף, שלישי במספר, שאיננו צד להליך זה (להלן: "הנאשם השלישי"). כתב האישום כולל למעלה מ-90 אישומים נגד העוררים והנאשם הנוסף (ובהמשך תוקן כתב האישום ונוספו עוד אישומים). לפי פרטי כתב האישום, שלושת הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ודפים ברשת החברתית "פייסבוק", בהם פרסמו באופן קבוע ושיטתי תכנים קשים ובוטים נגד עובדי ציבור, ובהמשך גם נגד אחרים שאינם עובדי ציבור, שהיו מעורבים בצורה כזו או אחרת בהליכים שעניינם הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ובהליכים הנוגעים למשמורת ילדים המנוהלים במערכת הרווחה ובבתי המשפט. בכך, על פי כתב האישום, קשרו יחד הנאשמים קשר לביצוע עבירות פליליות שונות נגד גורמי רווחה, גורמי מערכת המשפט וגורמים נוספים, שעניינן פגיעה בפרטיות, הפרת צווי איסור פרסום, העלבת עובדי ציבור, זילות בית המשפט, ואף הטרדות מיניות. כמו כן, השלושה נאשמים בפגיעה בטובת הקטינים המטופלים במערכות הרווחה והמשפט, בכך שפרסמו את פרטיהם החסויים, תמונותיהם, ואף פרטים של משפחות אומנות ומשפחות מאמצות, והכול במטרה לחבל בהליכי האימוץ של אותם קטינים.

ביום 13.9.2018 הגישו גב' שם טוב ומר לייבל לבית המשפט קמא בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). בבקשה נטען כי במסגרת החקירה שהתקיימה נגד הנאשמים פנה משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי בבקשה לעזרה, בהתאם לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק עזרה משפטית"). בבקשה זו ביקש משרד המשפטים הישראלי לקבל נתונים מחברת WordPress האמריקאית, המספקת פלטפורמה לבניית אתרים ובלוגים, אשר באמצעותה, על פי הנטען, הפעילו הנאשמים את מערך אתרי האינטרנט המתואר לעיל. במסגרת בקשת העיון התבקש לעיין בצווים שהוצאו על ידי בית המשפט בישראל ועל ידי בית המשפט בארה"ב לצורך קבלת הראיות מחברת WordPress, וכן לקבל פרפרזות של החומרים שנקבע לגביהם כי הם מהווים תרשומת פנימית. גב' שם טוב הוסיפה כי היא מבקשת לעיין גם בחומרים הבאים: צווים ובקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות אשר מכוחם חויבו חברת WordPress וחברות אחרות להמציא נתונים; מכתבים, פניות וצווים שהוחלפו בין משרד המשפטים הישראלי או האמריקאי לבין חברת WordPress וחברות אחרות, וכן חוות דעת משפטיות הקשורות בנושא; תכתובות בין המשטרה לבין משרד המשפטים בישראל בהקשר לקבלת הנתונים מהחברות הזרות; מסמכים הקשורים בהליכים משפטיים שנוהלו בישראל בעניין הליך עזרה משפטית בין מדינות; אישורי היועץ המשפטי לממשלה באשר להליכים אלה; פרפרזות של כל חומר מחומרים אלה אשר הוחלט שלא למסור לעיון ההגנה, לרבות פרטי הגורם המחליט בעניין זה ונימוקי החלטתו, וכן רשימה המסודרת באופן כרונולוגי וכוללת פירוט של כל חומרי החקירה המבוקשים

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 19.10.2017, ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה בבקשה שהוגשה על ידי הנאשם השלישי בתיק (שאינו צד להליך זה), בה ביקש לעיין בכל המסמכים הקשורים לאותה בקשה לעזרה משפטית שהעביר משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי. לאחר שעיין במסמכי הבקשה לעזרה משפטית ובנספחיה, בית המשפט קמא דחה בקשה זו תוך שקבע כי אין מדובר בחומר חקירה שלנאשם השלישי זכות עיון בו, שכן בקשה לעזרה משפטית מהווה תכתובת פנימית בין רשויות שאין בה כל פרט מהותי, חדש ורלוונטי לטענה שביקש הנאשם השלישי לבסס, וכי הבקשה לעזרה משפטית כוללת עיבוד של חומרי החקירה שהועברו לידי ההגנה. בקשת ערר על החלטה זו הוגשה לבית משפט זה, נדונה ונדחתה בבש"פ 9275/17 פלוני נ' מדינת ישראל (14.12.2017) (להלן: "עניין פלוני"). בהחלטה נקבע כי הראיות שהועברו על ידי הרשויות האמריקאיות במסגרת בקשת העזרה המשפטית הועברו להגנה. לעומת זאת, ההתכתבות בין הרשויות אינה על פי מהותה בגדר "חומר חקירה", והרצון לעיין בכל ההתכתבות של משרד המשפטים הישראלי עם מקבילו האמריקאי על מנת לאתר סטייה מהוראות החוק היא מקרה מובהק של "מסע דיג".

החלטת בית המשפט קמא

בית המשפט קמא דחה את בקשתם של גב' שם טוב ומר לייבל. נקבע כי הצווים השיפוטיים שהוצאו בישראל מצויים זה מכבר בידי ההגנה. אשר לצווים השיפוטיים שהוצאו בארה"ב נקבע כי חזקה שהרשויות האמריקאיות פעלו כחוק, ומשהצווים המבוקשים אינם נמצאים כלל בידי המשיבה, הרי שאין מקום לחייבה בהמצאתם שכן אין מדובר בחומר חקירה כהגדרתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. כמו כן, נקבע כי רצונם של גב' שם טוב ומר לייבל לברר את חשדם כי בקשת העזרה המשפטית הוגשה שלא כדין, באמצעות עיון בכל הבקשות לעזרה משפטית שהופנו למדינות זרות, אינו מצדיק עיון בחומר שבהגדרתו ובמהותו אינו חומר חקירה, שכן חשד בלבד אינו מבסס רלוונטיות אלא מהווה ניסיון ל"מסע דיג", שמונע מתוך תקווה בלתי מסוימת וספקולטיבית. יתרה מכך, ניתן לברר אודות חשד זה באמצעות עיון בצווים השיפוטיים שהוצאו בישראל באותו עניין. בהמשך הדברים, דחה בית המשפט גם את בקשותיה של גב' שם טוב לעיין בכל הצווים והבקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות, במסמכים נוספים הקשורים לבקשת העזרה המשפטית בין ישראל לארה"ב (כגון מכתבים, פניות, צווים וחוות דעת), בפרפרזות של הבקשות לעזרה משפטית אשר עיון בהן לא הותר, בתכתובות בין המשטרה ומשרד המשפטים בישראל, באישורי היועץ המשפטי לממשלה, וכן את בקשתה ליצירת רשימה כרונולוגית של החומרים המבוקשים.

ביום 31.10.2018 הגישה גב' שם טוב ערר על החלטה זו במסגרת בש"פ 7746/18, וביום 11.11.2018 הגיש מר לייבל ערר במסגרת בש"פ 8000/18. הדיון בשני התיקים אוחד (בהחלטתו של השופט יצחק עמית מיום 11.11.2018), וביום 18.11.2018 התקיים דיון בעל-פה לפניי. לאחר הדיון התאפשר לצדדים להגיש השלמת טיעון.

 

להלן יוצגו בקצרה טענות הצדדים, כפי שהובאו הן בכתב והן בעל-פה.

לטענת גב' שם טוב שגה בית המשפט קמא משקבע כי צווים שיפוטיים הם תרשומת פנימית שאינה עולה כדי חומר חקירה, שכן לטענתה צו שיפוטי מכל סוג שהוא, בין אם מקורו בישראל או מחוצה לה, אינו יכול להיות מסווג כתרשומת פנימית. כן טוענת גב' שם טוב כי טעה בית המשפט קמא בכך שנימק את סירובו להורות על גילוי הצווים האמריקאים באמצעות החלתה של חזקת התקינות המינהלית על הרשויות בארה"ב. נטען כי מקומה של חזקה זו נטוע במשפט המינהלי ולא במשפט הפלילי, וכי החלתה במשפט הפלילי היא פסולה, שכן היא מביאה לשבירת השוויון בין התביעה ובין ההגנה בכך שהתביעה זוכה לעדיפות. בנוסף, נטען כי טעה בית המשפט קמא עת הסתמך על חזקה זו, שכן מדובר על רשות זרה שאיננה כפופה לביקורת שיפוטית בישראל. עוד הוסיפה וטענה גב' שם טוב כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי מכיוון שהצווים האמריקאים אינם נמצאים ברשות המשיבה, אין מדובר בחומר חקירה. נטען כי היה על בית המשפט להתייחס אל הצווים הללו כאילו ניתנו בישראל ובכלל, היה על המשיבה לפנות באופן אקטיבי אל הרשויות בארה"ב ולדרוש את העברת הצווים כדי שתוכל להעבירם לידי ההגנה. כמו כן, טוענת גב' שם טוב כי טעה בית המשפט כשהתעלם מהדרישה לקבלת השרשרת הראייתית של הפקת הנתונים הדיגיטליים. לשיטתה, נתונים אלה קלים יותר לזיוף מאשר שקיות סמים, ולכן ראיות השרשרת הן חיוניות. עוד הוסיפה הגב' שם טוב, תוך הפנייה לפסיקתו של בית משפט זה ברע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583 (2004), כי "האזרח תמיד מפסיד" (פסקה 7 להשלמת טיעוני העוררת); בפסק דין זה דובר בבקשה לעזרה משפטית שכן סווגה כחומר חקירה, אך מכיוון שטרם הוגש כתב האישום, סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לא חל עליו ולכן לא התאפשר אין לחשוד לעיין בחומר המבוקש בשלב זה. לעומת זאת, במקרה של גב' שם טוב ומר לייבל, אומנם הוגש כתב אישום, כך שיש תחולה לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, אך הבקשה לעזרה משפטית דווקא לא סווגה כחומר חקירה, כך שגם הפעם – לא מתאפשר לעיין בה.

מר לייבל טוען, באמצעות באי כוחו, כי טעה בית המשפט משקבע כי ביכולתה של ההגנה לברר את החשד שהועלה על ידי העוררים באמצעות הצווים שהוצאו בישראל, שכן למעשה לא הועברו להגנה צווים הנוגעים לנושא זה, כך שאינם יכולים לברר את החשד. בנוסף, ביקש מר לייבל לציין כי החשד אינו ספקולטיבי גרידא, אלא חשד שמקורו בשכל הישר וההיגיון, שכן מעשים רבים המיוחסים לנאשמים בתיק כלל אינם מהווים עבירות בארה"ב. עוד טען מר לייבל כי טעה בית המשפט משקבע כי משום שהחומר אינו נמצא בידי המשיבה, הרי שאין לסווגו כחומר חקירה. לטענתו, מדובר בחומר חקירה שעל המשיבה להעביר לידיו ולידי גב' שם טוב ואף לפעול באופן אקטיבי לשם כך, וזאת מכיוון שמדובר בחומרים העומדים במבחן הרלוונטיות – הם נוגעים לקבילותן של ראיות מרכזיות באמצעותן תבקש המשיבה להוכיח את הקשר של מר לייבל לתפעול האתרים בגינם הוגש כתב האישום. עוד טוען מר לייבל כי צווים שיפוטיים מועברים דרך קבע במסגרת העברת חומרי חקירה לנאשמים. לסיכום טענותיו, הדגיש מר לייבל כי זכותו לעיין בכל חומרי החקירה נובעת מזכותו הבסיסית למשפט הוגן, והימנעות המשיבה מהעברת החומרים עלולה לגרום עיוות דין חמור.

המשיבה טוענת כי יש לאבחן בין חומרי חקירה שנאספו לצורך חקירה, לבין התכתבויות, צווים או כוונות של הרשויות – החוסים תחת ההגדרה של תרשומת פנימית. הבחנה זו תלויה בסוג ההליך ותוכנו, אופן עריכתו ודרישות החוק הרלוונטיות. לשיטת המשיבה, תרשומת פנימית איננה בגדר "חומר גולמי", אלא אך ורק הגיגים, מחשבות, סיכומים ועיבוד של חומרי הגלם. לטענת המשיבה, חשיפה של תרשומות מהסוג המבוקש עשויה לפגוע קשות בשיח פנימי חופשי של רשויות האכיפה שקיומו הכרחי לעבודתן. בנוסף, הסבירה המשיבה כי בקשה לעזרה משפטית שמעבירה הרשות המוסמכת במדינת ישראל למדינה זרה היא בקשה מפורטת המועברת לרוב תוך כדי החקירה, ולעתים אף בשלבים מוקדמים שלה. בקשת הסיוע המשפטי תכלול לרוב סיכום של התשתית הראייתית הקיימת עד מועד שליחת הבקשה, פירוט התוצרים המבוקשים מהמדינה הזרה, הסבר על תרומתם לחקירה, וכן פירוט של סעיפי העבירה מושא החקירה. המשיבה הבהירה כי חומר החקירה שהתקבל בעקבות הבקשה לעזרה משפטית הועבר להגנה, ואילו הבקשה לעזרה משפטית גופה, אותה דורשים העוררים להעביר לעיונם איננה כוללת "חומר גולמי" שניתן להגדירו כ"חומר חקירה", אלא היא בגדר תרשומת פנימית בלבד, ולא קיים הבדל מהותי בין בקשת העזרה המשפטית הפותחת את ההליך לבין התכתבויות הנערכות בהמשכו. עוד טוענת המשיבה כי בקשת עזרה משפטית מעוגנת באמנות וביחסים בינלאומיים המושתתים על אמון בין רשויות. אילוץ המשיבה לחשוף את מערכת היחסים בין הרשויות עלול לפגוע ביחסי האמון בין המדינות, עליהם מושתתת כל מערכת העזרה המשפטית.

בנוסף, טוענת המשיבה כי מדובר בבקשה זהה לזו שהוגשה על ידי הנאשם השלישי בתיק, ואין מקום לדון בה בשנית. כן הוסיפה המשיבה כי אין בדין הוראה המורה למדינה להעביר בקשות לסיוע משפטי לרשות ההגנה, אלא כל שעליה להעביר הוא את החומר שהתקבל בעקבות הפניה. כמו כן, נטען כי בחומרים המבוקשים אין דבר שיכול לתרום להגנתם של גב' שם טוב ומר לייבל, ולא קיים מידע התומך בחשדות שהעלו. נוסף לכך, טוענת המשיבה כי במקרה שיחפצו בכך, יוכלו גב' שם טוב ומר לייבל לטעון נגד קבילותן של הראיות, ואם בית המשפט יקבל את טענותיהם, ראיות אלה יפסלו.

לסיכום טענותיה, ציינה המשיבה כי קביעת היקף חומר החקירה נמצא בגדר אחריותה, וקיימת חזקת תקינות מינהלית גם על החלטות המשיבה בהקשר זה. עוד ביקשה המשיבה לציין, כי קו ההגנה לפיו רשויות האכיפה הישראליות מרמות את הרשויות בארה"ב הוא מופרך מעיקרו. לעניין הבקשה לעיון בצווים שהוצאו בארה"ב, טוענת המשיבה כי הרשויות בארה"ב נענו לבקשה לעזרה, והעבירו תוצרים יחד עם מכתבי לוואי המפרטים אילו תוצרים נאספו, אך לא העבירו צווים. כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, לרשויות בארה"ב עומדת חזקת תקינות מינהלית, וממילא נטען כי צווי בית משפט אינם מהווים חומר חקירה, שכן מדובר בהליך שיפוטי.

דיון והכרעה

בית המשפט העליון קבע שדין הערר להתקבל בחלקו, במובן זה שהמשיבה תעביר את בקשת העזרה המשפטית לידי העוררים. פרט לעניין זה, לא ראיתי מקום להיענות למבוקש בערר.

במכלול הבקשה. העוררים מבקשים לקבל חומרים שונים הנוגעים לבקשת העזרה המשפטית – החל בבקשה עצמה, דרך הצווים השיפוטיים שהוצאו בארץ לגביה, המשך בצווים השיפוטיים שניתנו בחו"ל וכלה בהתכתבויות שהוחלפו בין הגורמים השונים הקשורים להעברת המידע.

את המסמכים שהתבקשו על ידי העוררים ניתן לחלק לארבע קבוצות:

מסמכים שאינם קיימים ככל הנראה (כך, למשל, באת-כוח המשיבה הצהירה שלא התבקשו, וממילא לא ניתנו, צווים שיפוטיים בארץ ביחס לבקשה לעזרה משפטית);

מסמכים אשר אינם נמצאים ברשות המשיבה, ואין זה ברור אם הם קיימים (לדוגמא, צווים שיפוטיים בארה"ב);

מסמכים שניתן להניח כי הם קיימים, אך אינם מצויים ברשות המשיבה (לדוגמא, התכתבות בין הרשויות האמריקאיות לבין חברת WordPress);

 

מסמכים קיימים, המצויים בידי המשיבה (זהו המצב ביחס לבקשת העזרה המשפטית וביחס להתכתבויות אחרות מול הרשויות בארה"ב).

ככל שהדברים אמורים במסמכים מהקבוצות א'–ג', דין הערר להידחות. פשיטא כי לא ניתן להורות על העברת מסמכים שלא קיימים (קבוצה א'). לעומת זאת, ניתן באופן עקרוני לחייב את המדינה להשקיע מאמצים סבירים בחיפוש ובדרישת מסמכים שייתכן כי הם קיימים, ברמת הסתברות כזו או אחרת, אולם אינם נמצאים ברשות המשיבה (קבוצות ב' ו-ג'), ולהורות כי ככל שיתקבלו מסמכים אלה יועברו עותקים מהם להגנה (ראו בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 375-374 (2005); בש"פ 6237/06‏ קלושנדלר נ' מדינת ישראל (17.12.2006)). ואולם במה דברים אמורים? במצבים בהם הונחה תשתית עובדתית המלמדת כי קיימת הצדקה עניינית להטיל על המדינה את החובה לחפש ולדרוש את המסמכים האמורים, וזאת בשים לב לעלות הכרוכה במאמצים אלה, ולתועלת הצפויה מהם לבירור אשמת הנאשם.

כך, למשל, בבש"פ 10160/04 גולד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 373 (2004) דובר, כמו בענייננו, בבקשה שעניינה חומר שהועבר על ידי מדינה זרה (גרמניה באותו מקרה) בעקבות בקשה לעזרה משפטית של מדינת ישראל. באותו מקרה הסתבר כי רשויות גרמניה תפסו בעקבות הבקשה 67 קלסרים של מסמכים, מיינו אותם, והעבירו למשרד המשפטים עשר תיקיות בלבד, שהן פחות מקלסר אחד. הנאשם באותו עניין הגיש בקשה לחייב את הרשויות הישראליות לפנות למקבילותיהן הגרמניות, ולבקש מהן את מכלול החומר שנתפס. בקשתו נדחתה. השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש הבהירה כי בשים לב לחזקת התקינות החלה על פעולת הרשות, לכך שהעורר לא הצביע על חומר קונקרטי שלטענתו עשוי להועיל להגנתו ועל כן הוא טוען בשם "זיקה רחוקה וספקולטיבית", לקושי האובייקטיבי הקיים בהשגת החומר האמור, ולהסתברות הנמוכה שיימצא חומר בעל רלוונטיות לאישום – אין מקום להיענות לבקשה.

והדברים יפים גם לענייננו. בקשתם של העוררים מתייחסת למסמכים אשר לא הועברו על ידי הרשויות האמריקאיות עד כה, ואשר אין זה ברור כלל כי יהיו נכונים להעבירם אם יתבקשו. במצב דברים זה, ובהיעדר אינדיקציות קונקרטיות כי למסמכים אלו יש חשיבות לצורך ההליכים המתנהלים בעניינם של העוררים, אינני סבור שהורם הנטל המצדיק הטלת החובה על המדינה לדרוש מסמכים אלו.

ודוק, העוררים טוענים כי חלק מהמסמכים האמורים נחוצים על מנת להוכיח את "שרשרת הראיות" ביחס לחומר שהתקבל בעקבות בקשת העזרה המשפטית, ולפיכך היעדרם פוגע באפשרות להתבסס על המסמכים הללו במסגרת ההליך הפלילי. טענה זו, שאינה מקובלת על המשיבה, ראוי כי תתברר במשפט גופו, ואין לה השלכה ישירה על הבקשה שלפניי. לפיכך, בעניין זה אינני רואה צורך להביע עמדה שלב זה.

מוקשים יותר הדברים ביחס למסמכים השייכים לקבוצה ד', ובפרט בקשת העזרה המשפטית. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי המסמכים הללו, ובכללם גם בקשת העזרה המשפטית גופה, אינם בגדר "חומר חקירה גולמי", וכי מטעם זה אין הם נופלים לגרעין ההגדרה של "חומר חקירה", אותו יש למסור להגנה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. ודוק, המשיבה מבקשת לסווג חומרים אלה כ"תרשומת פנימית". סיווג זה מעורר קושי לשוני, שכן מבחינה טרמינולוגית קשה לראות בהתכתבות עם רשויות זרות משום "תרשומת פנימית". יחד עם זאת, צודקת המשיבה בטענתה כי ההצדקה לכך שמסמכי קבוצה ד' אינם חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה" דומה להצדקה שאין לראות ב"תרשומת פנימית" חלק גרעיני מחומר החקירה: בשני המקרים אין המדובר ב"'חומרי הגלם' (ראיות, לאו דווקא קבילות) הנאספים על ידי פעולות חקירה שונות (עדויות, ראיות חפציות, מזכרים בעניין פעולות חקירה)", אלא ב"עיבוד וריכוז של חומר כזה" (בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 74, פסקה 16 (2006)).

ואולם, גם אם בקשת העזרה המשפטית אינה חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה", עדיין ייתכן כי תוטל במקרים מתאימים החובה למסור אותה להגנה (כשם שקיימים סייגים המאפשרים עיון גם בתרשומת פנימית. ראו: בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם (13.9.2009)). זאת באותם מצבים בהם מתרשם בית המשפט כי עשויה להיות לה רלוונטיות לצורך הגנת הנאשם. במצבים אלה, ככל שקיימים שיקולים כלליים או פרטניים המצדיקים שלא לחשוף את המסמך להגנה, נדרש בית המשפט להכריע בין השיקולים, ולשם כך הוא רשאי לעיין במסמך המבוקש בטרם יחליט האם יש הצדקה למסור אותו להגנה (סעיף 74(ד) לחוק סדר הדין הפלילי. כן השוו לבש"פ 948/16 מדינת ישראל נ' פלוני (24.2.2016)).

ואכן, בבש"פ 2652/14 זוננשוילי נ' מדינת ישראל (13.5.2014), המקרה היחיד אליו הופניתי בו נדרש בית המשפט העליון לסוגיה של גילוי בקשת עזרה משפטית ישראלית לנאשם לגביו התבקש הסיוע, דחה אומנם השופט ניל הנדל את הבקשה, ואולם זאת לאחר שעיין במסמכים בהם מדובר והבהיר כי "מבדיקת החומר עולה כי מדובר בתרשומות פנימיות שבין משרד המשפטים לבין הרשויות הבלגיות. הבקשות עוסקות ברובן המכריע בפרטים הטכניים של המבצע, כגון האפשרות להחזיר את הסם המדובר לישראל ומסירת פרטי חקירה אודות החשוד. בנסיבות אלו נראה שסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מכסה את המקרה. לאמור: לא מדובר בחומר חקירה שזכאי הסנגור לקבל. כמו כן נראה שאין בחומר כדי לסייע לסנגור בהגנת מרשו" (שם, בפסקה 3).

הערה: כפי שצוין בפסקה 3 לעיל, בעניין פלוני נדחתה בקשה של הנאשם השלישי בפרשה בה עסקינן לעיין בכל התכתובות מול הרשויות האמריקאיות, מהנימוק שמדובר ב"מקרה מובהק של 'מסע דייג'". יצוין, עם זאת, כי מעיון בבקשה לעזרה משפטית שהוגשה לעיוני עולה כי היא מתייחסת לשני העוררים בלבד, ולא לנאשם השלישי. ממילא קשה להסיק מהתם להכא.

במקרה שלפניי מבקשים העוררים לעיין בבקשת העזרה המשפטית שעל בסיסה התקבלו הנתונים מחברת WordPress. העוררים חוששים כי העניין הוצג לפני הרשויות האמריקאיות בצורה מעוותת, ומצביעים על כך שחלק ניכר מהמיוחס להם אינו מהווה כלל עבירה בארה"ב. לשיטתם אם יתברר כי יש ממש בחשדם, הרי שהדבר עשוי להשליך על הגנתם, ובכלל זה על האפשרות לעשות שימוש במידע שהועבר.

ויובהר, הצדדים לא הרחיבו בשאלה מהן ההשלכות האפשריות של פגמים בבקשת העזרה המשפטית על ההליך הפלילי בעניינם. לפיכך, אמנע אף אני מלהתייחס לעניין זה, ואניח לטובת העוררים, מבלי לטעת מסמרות, כי ייתכנו השלכות כאלה, ככל שיוכח כי התקיימו פגמים משמעותיים בבקשת העזרה המשפטית.

המשיבה מכחישה מכל וכל את חשד העוררים כי נפלו פגמים בבקשת העזרה המשפטית, וייתכן מאוד כי הצדק עמה. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה לעזרה משפטית הגעתי למסקנה כי במאזן האינטרסים והשיקולים, יש מקום להיענות למבוקש בהקשר זה. העוררים חושדים כי המידע שהתקבל בעניינם לא התקבל בעקבות בקשה 'כשרה', והגם שלא התרשמתי מעיון בבקשת העזרה המשפטית כי יש בסיס לחשדם זה, בשים לב לאופיו ומורכבותו של התיק בו עסקינן, יש מקום לאפשר לעוררים להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי.

מאחורי ההחלטה לאפשר את עיון העוררים בבקשת העזרה המשפטית במקרה זה לפי החלטת בית המשפט העליון,  שני טעמים מצטברים:

ראשית, קיים קושי מובנה בבחינת רלוונטיות של ראיות על ידי בית המשפט במעמד צד אחד, במיוחד בתיק מורכב וסבוך כדוגמת התיק הנוכחי. לעיתים, אין מנוס מכך, וזאת כאשר קיים חשש כי חשיפת החומר שלא לצורך להגנה עלולה לגרום פגיעה בלתי מוצדקת באינטרסים רבי ערך, כגון פרטיות העדים והמתלוננים או חשש לשיבוש חקירה. ואולם מנימוקי המשיבה לא השתכנעתי כי קיימים בענייננו שיקולים כבדי משקל המונעים את חשיפת בקשת העזרה המשפטית לפני ההגנה, ובהיעדר שיקולים כאלה מוטב כי ההגנה תבחן את המידע בעצמה, בגדר "אין חקר לתבונת סנגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (דברי השופט (כתוארו אז) יצחק אולשן ז"ל בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 429, 433 (1950)).

שיקולי הנגד המרכזיים שהוצג על ידי המשיבה הם החשש לפגיעה "בחופשיות ההתבטאות של הרשויות בכלל הבקשות לעזרה משפטית ובפריסת התמונה המלאה בפני המדינה המתבקשת" והשלכה אפשרית "על שיתופי פעולה עתידיים עם מדינות אחרות", שכן "חשיפה של הבקשה וההתכתבויות הנוגעות לה עלולה להפר את מחויבותה של מדינת ישראל להגנה על אינטרסים של צדדים שלישיים ועל האינטרס הציבורי הכללי בשיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה" (פסקה 15 להשלמת הטיעון מטעם המשיבה). ככל ששיקולים אלו נוגעים לבקשת עזרה משפטית שהעבירה מדינה זרה (השוו רע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583 (2004)) או לתכתובת בין המדינות שבאה בעקבות בקשת העזרה המשפטית, הרי שהם נראים משכנעים. ואולם, ככל שמדובר בחשיפת בקשת העזרה המשפטית עצמה, והיא בלבד, דהיינו מסירת הבקשה הרשמית שיצאה ממשרד המשפטים הישראלי למשרד המשפטים האמריקאי – ספק בעיני. למען האמת, ניתן אף לטעון שיותר משנימוקים אלו מצדיקים את חיסיון בקשת העזרה המשפטית, הם עשויים להצדיק את חשיפתה, וזאת על מנת לוודא כי "חופשיות ההתבטאות" של הרשויות הישראליות לא פגעה בזכויות הנאשם, ובמטרה להבטיח את האינטרס הציבורי באמינות המידע המוצג על ידי מדינת ישראל במסגרת בקשות מסוג זה. מכל מקום, נזק כבד העלול לנבוע מהעברת בקשת העזרה המשפטית שהוגשה מטעם ישראל לעוררים במקרה שלפניי התקשיתי למצוא.

שנית, "מראית פני הצדק", גם אם אינה שיקול עצמאי היכול להצדיק הטלת חובת גילוי כשאין לכך כל הצדקה עניינית, היא בוודאי בגדר "שובר שוויון", היכול להצדיק חיוב במסירת מידע כאשר כפות המאזניים מעוינות. להתרשמותי, אף אם אניח כי יש לתת משקל מסוים לשיקולי הנגד שהעלתה המדינה בנוגע למסירת בקשת העזרה המשפטית, הרי לכל היותר יש בהם כדי להביא למצב של איזון בין טיעוני הצדדים. במצב דברים זה מוטב לבחור בגילוי על פני ההסתרה, ולו בשל תרומתו לכך שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מי גנב לכם את הנייד ? אפי נוה V הדס שטיף

מי מציץ לכם בנייד ? אפי נוה והדס שטיף

הנייד שנגנב מראש לשכת עורכי הדין לשעבר הנו אחד הפרטים הראשונים שפורסמו סביב מעצרו של עו"ד אפי נוה, פרט שהראה עד כמה הפגיעה בפרטיותו הייתה חריפה, ועד כמה אפילו החסינות הפלילית שניתנה לעיתונאית הדס שטייף שפרצה את הטלפון הנייד הגנוב לא יכולה להצדיק מניעת מיצוי הדין האזרחי בעניינה והחזרת הטלפון הנייד הגנוב לבעליו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

תחשבו לעצמכם שעיתונאי או כל אדם אחר, שם את ידו על הטלפון שנגנב ממכם ושנעלתם בסיסמא, ואחרי שהסיסמא והטלפון נפרצים, נלקחים פרטי מידע מהטלפון, ובמידע שנצבר על הטלפון גם נעשה עוד שימוש איטי ומידתי- המתפרסם אט-אט- לשיקולו של הפורץ ואולי לפי צווי איסור הפרסום המתחדשים של בתי המשפט.

0d28a-25d725a025d7259525d725a225d7259d2b25d725a725d7259525d725a825d7259925d725a12b-2b25d725aa25d725a725d725a925d7259925d72591

כבר בשבוע שעבר פנה עו"ד בועז בן-צור במכתב ההתראה לפני תביעה ששלח לגלי צה"ל, הבהיר בין היתר, כי:

"קיבלתם לידכם את הטלפון הנייד של מר נוה; פרצתם אותו; העתקתם את תכולתו; עניינתם בתכתובות האישיות של מר נוה; שידרתם עיקרים מעל גלי האתר; ומסרתם את התכתובות האמורות לידי המשטרה. התנהלות זו – לבד מכל שמדובר בהתנהלות שאינה חוקית (ובשל כך גם הוגשה תלונה למשטרה) – פגעה פגיעה חריפה ביותר במרשנו, כמו גם בצדדים שלישיים"

עוד במכתב הממוען לשטייף ולראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל, אילאיל שחר; לרזי ברקאי, מגיש התוכנית "מה בוער"; ולעורכת התוכנית, נורית קנטי; כותב עו"ד בן-צור כי "דומה שקשה עד מאוד להיזכר בהתנהלות עיתונאית כה לקויה ופסולה כפי זו העומדת על הפרק"

לפי אותו מכתב גם "נוה לא נתן לאיש רשות לעשות כל שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלו. מדובר במכשיר טלפון המוגן באמצעות סיסמה, הכולל תכתובת אישית ופרטית של מר נוה עם גורמים שונים ובכללם: עורכי דין, לקוחות שנים, חברי כנסת, גורמים מהמערכת השופטת, חברים, שרים, עיתונאים ועוד. ככל אדם, מר נוה מנהל שיחות אישיות בנושאים שונים, שאינן מיועדות לאוזניהם של אחרים. שיחות אלה הן שיחות פרטיות במובהק. נטילתן, בחינתן והפצתן כמותן, לכל דבר ועניין, כהאזנת סתר אסורה". כעת, התנהלות שקשה ליישבה עם אמת מידה חוקית או עיתונאית כלשהי".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס: נוחי דנקנר יכול להתעודד.

עו"ד נועם קוריס: נוחי דנקנר יכול להתעודד.

בימים אלו דן בית המשפט העליון בערעור שהגישו נוחי דנקנר ודרור שטרום על הרשעתם בעבירות מרמה מתחום ניירות הערך וכן על העונשים שנגזרו עליהם בגין העבירות בהן הורשעו. באותו זמן והשבוע, בית המשפט העליון קבע בעניין רוזמן שהאחרון ביצע עבירות תרמית בשלוש חברות ציבוריות אך ירצה רק 10 חודשי מאסר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בדצמבר 2016 גזר השופט חאלד כבוב על נוחי דנקנר שנתיים מאסר ועל דרור שטרום שנה אחת במאסר. דנקנר ושטרום הגישו ערעורים על ההרשעה והעונש לבית המשפט העליון ולצד הערעורים של דנקנר ושטרום, גם הפרקליטות ערערה על העונש, ודרשה מתחם ענישה של 60-36 חודשים לדנקנר ומתחם ענישה של 54-30 חודשים לשטרום.

בתיק אחר בו הכריע השבוע בית המשפט העליון, בעניין רוזמן, אומנם נדחה ערעור על חומרת העונש שהשית בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) על המערער, בגזר דין מיום 18.6.2017 ב-ת"פ 37279-05-16 (גם כן של כבוד השופט ח' כבוב), אך עדיין נותר עונש נמוך בהרבה מזה שקיבל דנקנר. בעניין רוזמן, המערער הורשע ביום 27.3.2017 על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשנית (להלן: כתב האישום), בביצוע שורת עבירות לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק ייעוץ השקעות), ולפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך). בתמצית, האישומים נגד המערער כוללים עיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון; השפעה על שערי מניות בדרכי תרמית; ועבירות דיווח לרשות לניירות ערך.

המערער נדון לעשרה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים את אחת העבירות שבהן הורשע; וקנס כספי בסך 120,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו. במוקד הערעור ניצבת טענת המערער שלפיה לא היה מוצדק להטיל עליו עונש מאסר בפועל, וכי היה מקום להסתפק בעבודות שירות.

על פי כתב האישום, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום החזיק המערער ברישיון לניהול תיקי השקעות בהתאם לחוק ייעוץ השקעות (להלן: רישיון ניהול), והיה הבעלים והמנהל שלחברת רוזמן ד. יזמות השקעות בע"מ (להלן: רוזמן יזמות). בשנת 2003 החל המערער, באמצעות רוזמן יזמות, לעסוק בארגון קבוצות משקיעים בשותפויות מוגבלות לצורך ביצוע השקעות משותפות בחברות שונות. בשנת 2007 התלה המערער את רישיון הניהול שלו, ובשנים 2008 עד 2012 סחר בניירות ערך לשם יצירת רווחים עצמיים.

האישום הראשון נגד המערער הוא בגין ניהול תיקי השקעות ללא רישיון. על פי כתב האישום, בשנים 2008-2005 נהג המערער להפנות לקוחות לקבלת שירותי ניהול תיקי השקעות לחברת רמבם שוקי הון והשקעות בע"מ (להלן: רמבם שוקי הון). על פי הסכם שנחתם בין המערער לבין הבעלים והמנהל של רמבם שוקי הון (להלן: רמבם), המערער היה זכאי ל-50% מההכנסות מתיקי הלקוחות שאותם הפנה לרמבם שוקי הון. בפועל, וחרף העובדה שהתלה את רישיון הניהול שלו, בשנים 2007 ו-2008 ניהל המערער בעצמו כ-30 מתיקי לקוחות, וזאת באישורו וסיועו שלרמבם. עוד על פי האישום הראשון, במקביל לניהול תיקי לקוחות ברמבם שוקי הון החזיק המערער וסחר בניירות ערך עבור עצמו, וניהל תיקי השקעות עבור בתו סיון רוזמן (להלן: סיון) ועבור רוזמן יזמות – וזאת חרף האיסור שחל על מנהל תיקי השקעות לעשות כן. על פי עובדות כתב האישום, בשנת 2008 ביצע המערער, באמצעות חשבונות בנק שבשליטתו, כ-3,000 עסקאות קנייה ומכירה של ניירות ערך בהיקף של כ-21 מיליון ש"ח.

בשל אלה, הואשם המערער בעבירה של עיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק ייעוץ השקעות; ורמבם הואשם בסיוע לעיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק ייעוץ השקעות יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בנקודה זו יצוין כי לכתחילה הוגש כתב האישום נגד המערער ורמבם יחדיו – ואולם בשלב מאוחר יותר של הדיון האישומים הופרדו, וזאת לנוכח הודאתו של רמבם בעבירה המיוחסת לו במסגרת של הסדר טיעון.

עניינו של האישום השני נגד המערער הוא בהשפעה בדרכי תרמית על שערי מניות. למן שנת 2009 ועד שנת 2011 שימש רמבם כמנהל תיקי השקעות שכיר בחברת דוד שוורץ ניהול השקעות בע"מ (להלן: שוורץ השקעות); שאז תיקי ההשקעות שנוהלו על ידי המערער ברמבםשוקי הון, הועברו לשוורץ השקעות. בין השנים 2011-2008 הכילו תיקי ההשקעות של מרבית לקוחותיו של המערער, תחילה ברמבם שוקי הון ולאחר מכן בשוורץ השקעות, אחוזים גבוהים במיוחד של מניית "גרינסטון" (כ-50% ואף יותר). מניות אלה היוו נתח משמעותי אף מתיק המניות של המערער עצמו, שעמד על שווי כולל של כ-200,000 עד 300,000 ש"ח. יבואר כיגרינסטון תעשיות בע"מ היא חברה ציבורית, שניירות הערך שלה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב (לעיל ולהלן: גרינסטון).

למן שנת 2008 קיבל המערער מעת לעת פניות מלקוחות שביקשו למכור את מנייתגרינסטון, וזאת בעקבות ירידות שחלו בשער המניה; והמערער מצידו פעל כדי להניא אותם מלעשות כן. במקביל, ועוד במסגרת האישום השני, השפיע המערער בדרך של תרמית על שער מניית גרינסטון – על ידי ביצוע "עסקאות עצמיות". המערער הזרים מחשבונות בנק שבשליטתו הוראות נוגדות לקניה ומכירה של מניית גרינסטון באותו יום; הוראות אלה התגבשו לעסקאות שנחזו על ידי הבורסה כעסקאות אקראי בלתי מתואמות (להלן: עסקאות עצמיות). בעשותו כן השפיע המערער על שער מניית גרינסטון, וחשף את ציבור המשקיעים לנתוני מסחר כוזבים. מדובר ב-614 עסקאות עצמיות בסכום כולל של 1.4 מיליון ש"ח, שנמשכו על פני 255 ימי מסחר בבורסה.

בגין מעשים אלה הואשם המערער בביצוע 614 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך – לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.

האישום השלישי נגד המערער נסוב אף הוא על השפעה על שער מניה (מניית "מולטימטריקס"), וכן על עבירות דיווח. בדומה לגרינסטון, מולטימטריקס בע"מ היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב (לעיל ולהלן: מולטימטריקס). על פי כתב האישום, בין השנים 2011-2008 החזיקו מרבית לקוחותיו של המערער במניותמולטימטריקס – כאשר היקף ההחזקות במניות אלה עמד על עשרות אחוזים מתוך כל תיק השקעות. גם בהקשר זה מדובר בתיקי השקעות שנוהלו על ידי המערער, תחילה באמצעות רמבםשוקי הון ובהמשך באמצעות שוורץ השקעות; ומניות מולטימטריקס נרכשו על פי הנחייתו של המערער.

באותה תקופה החזיק גם המערער (בעצמו ובאמצעות רוזמן יזמות) במניות מולטימטריקס; וכן ניהל עבור בתו סיון שני חשבונות בנק שבהם החזיקה במניות מולטימטריקס בשווי של למעלה ממיליון ש"ח. את המניות רכשה סיון בחודש פברואר 2008, בין היתר באמצעות הלוואה בסך של 250,000 ש"ח שקיבלה מרוזמן יזמות. החזקותיה של סיון עמדו על 4% מהון המניות המונפק של מולטימטריקס; וסיון היוותה חלק מדבוקת השליטה בחברה, ושימשה כדירקטורית בה בין השנים 2011-2007. חברת א. פרומיד הולדינג בע"מ החזיקה אף היא במניות השליטה במולטימטריקס (יחד עם סיון). חברה זו קיבלה הלוואה בסכום של כ-2.75 מיליון ש"ח מקבוצת משקיעים שגייס המערער; בהתאם להסכם ההלוואה, כ-8.6% ממניות מולטימטריקס מושכנו לטובת המשקיעים ושימשו כבטוחה להחזר ההלוואה.

בשנת 2008 הקים המערער שותפות מוגבלת, שבאמצעותה הלוו לקוחותיו למולטימטריקס סכום כולל של 850,000 אירו לכל הפחות. פירעון ההלוואה אמור היה להיעשות בין היתר באמצעות העברת מניות מולטימטריקס לשותפות המוגבלת.

משנת 2008, בעקבות ירידות בשער מניית מולטימטריקס, החל המערער לקבל פניות מלקוחותיו ברמבם שוקי הון שביקשו למכור את המניה – והמערער מצידו פעל על מנת לשכנע את הלקוחות להוסיף ולהחזיק בה. במקביל ביצע המערער פעולות תרמית במניה, בדרך של עסקאות עצמיות.

בשנת 2009, ביצע המערער תרמית נוספת במניית מולטימטריקס, וזאת בדרך של "עסקאות מתואמות" עם אחד מעובדיו ברוזמן יזמות. פעולות אלה, על פי כתב האישום, בוצעו לבקשתו של העובד שנקלע לקשיים כלכליים. במסגרת זו המערער נתן הוראות לביצוע פעולות במניות מולטימטריקס בחשבונות שבשליטתו; הוראות אלה נועדו להיפגש, ואמנם נפגשו, עם הוראות נוגדות שהזרים העובד (להלן: עסקאות מתואמות). גם בפעולות אלה השפיע המערער על שער מניית מולטימטריקס. פעילויות אלה התפרשו על פני 329 ימי מסחר, שבמהלכם ביצע המערער 925 עסקאות עצמיות בסכום כולל של 2.4 מיליון ש"ח, ו-13 עסקאות מתואמות בסכום כולל של 13,500 ש"ח.

ועוד במסגרת האישום השלישי, בין יום 18.7.2010 ליום 26.7.2010, בזמן שסיון (בתו של המערער) הייתה מבעלי השליטה במולטימטריקס, ביצע המערער 17 עסקאות במניות מולטימטריקס בחשבונה בסכום כולל של 320,714 ש"ח. זאת תוך שהמערער גרם לכך שעסקאות אלה לא ידווחו לציבור, והכל כדי להטעות משקיע סביר.

על יסוד האמור, בגדרי האישום השלישי הואשם המערער ב-938 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שער מניית מולטימטריקס, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. נוסף על כך הואשם המערער ב-17 עבירות לפי סעיף 53(א)(4)לחוק ניירות ערך יחד עם סעיף 37 לחוק ניירות ערך, וכן עבירות לפי תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומידיים), התש"ל-1970 ותקנות ניירות ערך (מועדי הגשת הודעה של בעל ענין או נושא משרה בכירה), התשס"ג-2003 .

אף האישום הרביעי נסוב על השפעה על שער מניה בדרכי תרמית. בכתב האישום מתואר כי בשנת 2008 הקים המערער, באמצעות רוזמן יזמות, את ד. רוזמן ניפסון שותפות מוגבלת (להלן: שותפות ניפסון), ששימשה את המערער ולקוחותיו להשקעת סכום של כ-3 מיליון דולר בחברה בשם ניפסון מערכות דפוס דיגיטלי PLC. בחודש יוני 2011, הוקצו לשותפות ניפסון כ-2.5 מיליון מניות של חברת פולאר תקשורת בע"מ (להלן: פולאר) – חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב; בעקבות ההקצאה הפכה שותפות ניפסון לבעלת עניין בפולאר. בנוסף, בין השנים 2011 ו-2012 השקיע המערער בפולאר באופן אישי ובאמצעות רוזמן יזמות.

על פי האישום הרביעי, בין השנים 2012-2011 ביצע המערער תרמית במניית פולאר בדרך של עסקאות עצמיות – תוך שהזרים הוראות נוגדות לקניה ומכירה של המניה מחשבונות בשליטתו. הוראות אלה התגבשו לעסקאות באופן שחשף את ציבור המשקיעים לנתוני מסחר כוזבים, ויצר מצג שווא לגבי הפעילות בניירות הערך. תרמית זו התפרשה על פני 23 ימי מסחר, שבמהלכם ביצע המערער 40 עסקאות עצמיות בסכום כולל של כ-85,000 ש"ח. בעקבות מעשים אלה הואשם המערער ב-40 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שער מניית פולאר, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.

ההליך בבית המשפט המחוזי

ביום 27.3.2017 הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. תחילה כפר המערער באישומים נגדו, ואולם בהמשך הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו חזר בו המערער מכפירתו – וזאת עוד לפני שהחל בית המשפט המחוזי בשמיעת העדויות; ובנושא העונש הסכימו הצדדים כי יטענו באופן חופשי לפני בית המשפט.

עוד קודם לכן, ביום 15.1.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי הסדר טיעון בעניינו של רמבם – שבמסגרתו הודה רמבם בביצוע עבירה של סיוע לעיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון; בשונה מעניינו של המערער, מדובר היה בהסדר טיעון "סגור" לעניין העונש. משהוגש לו הסדר הטיעון עם רמבם, הורה בית המשפט המחוזי על הפרדת האישום בין המערער לבין רמבם, והרשיע את רמבם על סמך הודאתו בעבירת הסיוע. ביום 8.2.2017 אישר בית המשפט המחוזי את ההסדר שאליו הגיעו הצדדים לעניין העונש. בהתאם למוסכם, בגזר הדין הושת על רמבם עונש מאסר בפועל לתקופה של חודשיים שירוצה בדרך של עבודות שירות (במידה שיימצא מתאים לכך על ידי הממונה); קנס כספי בסך 15,000 ש"ח; והתחייבות להימנע מעבירה בסכום של 25,000 ש"ח. בתוך כך ציין בית המשפט כי בניגוד למערער, רמבם הורשע בעבירה אחת בלבד וכי מדובר בעבירה חמורה פחות מעבירות התרמית שביצע המערער.

בטיעוניה לפני בית המשפט המחוזי עמדת המשיבה היתה כי מתחם הענישה הראוי במקרה דנן נע בין 10 ל-18 חודשי מאסר בפועל. על פי הנטען, מתחם זה נותן ביטוי ראוי לתקופה הממושכת שבמהלכה בוצעו העבירות (מאות ימי מסחר בבורסה); התכנון המוקדם והמוקפד של העבירות; היקף הנזק שנגרם מביצוע התרמית במניותיהן של שלוש חברות ציבוריות שונות; הפגיעה באמון הציבור בשוק ההון בכלל, ובאמון המשקיעים שניהלו את תיקי ההשקעות שלהם אצל המערער בפרט. עוד נטען כי מתחם ענישה זה אף מביא בחשבון כדבעי את הנסיבותהמקילות הרלוונטיות לענייננו – ובהן חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, והתמשכות הליכי החקירה על פני מספר שנים. המשיבה סברה עוד כי יש לגזור על המערער עונש מאסר ברף התחתון של המתחם (10 חודשים) לצד קנס בסך של 150,000 ש"ח – וזאת תוך התחשבות בגילו של המערער (יליד שנת 1957) ובעובדה כי הוא נעדר עבר פלילי.

המערער טען מצידו כי מתחם הענישה ההולם נע בין עבודות שירות ל-10 חודשי מאסר בפועל; וכי יש לקבוע את עונשו ברף התחתון של מתחם זה, ולהשית עליו עונש של עבודות שירות ללא מאסר בפועל. לגישתו של המערער מן הראוי שהעונש שיוטל עליו יהיה דומה לרמת הענישה בעניינו של רמבם (שכאמור נגזרו עליו שני חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות) – שכן מדובר במי שהיו שותפים לביצוע העבירה; ועוד נטען כי שומה על בית המשפט להתחשב בקביעת העונש גם בכך שלמערער לא היתה כל כוונה לפגוע בלקוחותיו או להזיק להם, וגם לא לגנוב את כספיהם או להונות אותם. נוסף לזאת, לדברי המערער התמשכות החקירה וההליכים המשפטיים בעניינו הסבה לו עינוי דין של ממש; מאז פתיחת החקירה נגדו הוא סובל מדיכאונות ומחשבות אובדניות; והוא אף נאלץ למכור את דירת מגוריו היחידה כדי להשיב ללקוחותיו את כספם.

מטעם המערער העידו בבית המשפט המחוזי רו"ח מיכה אזולאי, מי שליווה את המערער במשך כ-20 שנה (להלן: רו"ח אזולאי); בנו של המערער, מר נתנאל רוזמן; ובת זוגו של המערער, גב' ענת ענאל. על פי האמור בגזר הדין, רו"ח אזולאי ציין בעדותו כי בעקבות המשבר הפיננסי העולמי שאירע בשנת 2008 נקלעו עסקיו של המערער לקשיים כלכליים, השקעות שביצע עבור לקוחותיו נפגעו, והמערער החל לצבור הפסדים כספיים עצומים. רו"ח אזולאי הדגיש בעדותו כי חרף הקשיים האמורים וגם בעיתות מצוקה, המערער עשה כל שביכולתו על מנת לפרוע את חובותיו לרשויות המס והמדינה ולהשיב כספים ללקוחותיו, ועל מנת לעשות כן אף מכר כאמור את דירת מגוריו. לדברי בית המשפט המחוזי בנו של המערער עמד בעדותו על המחיר הנפשי והמשפחתי הכבד שהמערער נשא בו מראשית הסתבכותו בפרשה; וגם הבן ביקש להדגיש את דאגתו של המערער למשקיעים שכספיהם ירדו לטמיון, אף על חשבון כספו של המערער עצמו. עוד הוסיף הבן, כי קיים חשש ממשי שהמערער יפגע בעצמו – וזאת בשל מצבו הנפשי הקשה, והחשש מפני העונש שיוטל עליו. בת זוגו של המערער ציינה בעדותה את מזגו הנעים של המערער, דאגתו לזולת, ושיתפה כיצד עמד לצידה ואף סעד אותה שעה שנלחמה במחלת הסרטן.

נוסף לעדויות, מטעם המערער הוגשו לבית המשפט המחוזי ראיות ומסמכים שונים – ובין היתר דוחות בנוגע למצבו הכלכלי של המערער שמהם ניתן ללמוד כי הוא נתון בחובות; מסמכים רפואיים על אודות מצבן הרפואי של אמו ובת זוגו של המערער, הזקוקות לעזרתו; וכן חוות דעת פסיכיאטרית מאת הרופא המטפל במערער, ד"ר אילן טל (להלן: ד"ר טל), שלפיה המערער סובל מתסמונת חרדתית כמעט קבועה ותסמונת דיכאונית אפיזודית. לבסוף בית המשפט שמע גם את דברי המערער עצמו, שתיאר בכאב רב את תהליך נפילתו וקריסתו הכלכלית בעקבות המשבר בשוק ההון העולמי. לדברי המערער הוא מעולם לא נטל לכיסו הפרטי ולו אגורה אחת מכספם של לקוחותיו; ההיפך הוא הנכון: לדבריו הסתבכותו בפרשה היא תולדה של ניסיון למנוע מלקוחותיו להפסיד את השקעותיהם – הגם שהדרך שבה פעל בהקשר זה היתה פסולה.

גזר הדין

בית המשפט המחוזי מצא כי יש לקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות שבהן הורשע המערער – וזאת בשל הזיקה בין העבירות השונות, הדמיון ביניהן, והמניע המשותף לביצוען. בקביעת מתחם הענישה נתן בית המשפט משקל נכבד להיקף הניכר של הפעילות הבלתי חוקית שביצע המערער במסחר בבורסה – הן מבחינת ההיקף הכספי של עבירות התרמית שבהן הורשע, הן מספרן העצום והן התפרשותן על פני מאות רבות של ימי מסחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי ניכר מכתב האישום שהעבירות לא בוצעו בלהט הרגע – אלא קדם להן תכנון מוקפד והוקדשה מחשבה למתווה התרמית. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכך שהמערער התלה את רישיונו על מנת שיוכל לבצע עסקאות עצמיות, אך בה בעת המשיך לנהל את תיקי ההשקעות של לקוחותיו. ועוד נקבע בגזר הדין כי כל זאת נעשה תוך שהמערער מבין היטב את ההשלכות החמורות ומרחיקות הלכת של ניהול תיקי השקעות ללא רישיון, ושל ביצוע עסקאות עצמיות ומתואמות במניות הנסחרות בבורסה.

עוד בקביעת מתחם העונש ההולם ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות למידת הפגיעה שהסבו מעשיו של המערער לאמון הציבור בשוק ההון – המבוסס על גילוי נאות ומידע אמין, וכן על טוהר המידות של בעלי הידע; לנזק שנגרם ללקוחותיו של המערער באופן אישי; וכן לפגיעה בדיווחי החברות הציבוריות שהמערער סחר במניותיהן, ובתמחור של המניות. בית המשפט נתן דעתו לטענת המערער שלפיה     הסתבכותו בעבירות נושא כתב האישום היא תולדה של קריסת שוקי ההון בעולם בשנת 2008, ואירעה על רקע המשבר הכלכלי דאז. ואולם לגישתו של בית המשפט גם אם כך הדבר, וגם אם יש ממש בטענתו שלפיה הוא ביצע את העבירות במטרה למזער את ההפסדים שנגרמו ללקוחותיו, ברי כי בפעולותיו ביקש המערער להשיא גם את רווחיו שלו. על פי המפורט בכתב האישום, המערער השקיע כספים שלו ושל בני משפחתו, בסכומים בלתי מבוטלים, בחברות שבמניותיהן ביצע עסקאות עצמיות – כאשר מטרתן של עסקאות אלה היתהלהעלות את שווי המניות של החברות ובכך לשפר את מצבו הפיננסי של המערער עצמו.

על יסוד האמור הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המשיבה עשתה חסד עם המערער כאשר עתרה לקביעת מתחם "חריג מאוד" כלשונו של בית המשפט, של 10 עד 18 חודשי מאסר בפועל. לגישתו של בית המשפט נסיבות כתב האישום, מדיניות הענישה הנהוגה ומגמת ההחמרה בענישה בעבירות כלכליות מחייבים לכאורה קביעת מתחם של מאסר בפועל למשך שנה עד שנה וחצי ברף התחתון, ו-3 עד 4 שנים ברף העליון. עם זאת ציין בית המשפט המחוזי, כי בעניינו של המערער מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבעטיין ראוי לאמץ את עמדתה של המשיבה בנוגע למתחם הענישה המקל:

"אין להתעלם מהעובדה שמעשי הנאשם, כמפורט בכתב האישום, החלו בשנת 2007 ונמשכו ברובם עד שנת 2011, כאשר בשנת 2012 נפתחה חקירה גלויה אך כתב אישום הוגש רק בחודש מאי 2016, הווה אומר, חלף פרק זמן של כ-5-9 שנים מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום ועד להגשת כתב האישום, פרק זמן ארוך לפי כל קנה מידה, בלתי סביר, שיש בצדו עינוי דין לא מבוטל לנאשם שנתון שנים רבות בסיכון של הגשת כתב אישום כנגדו, בהיעדר כל יכולת להשפיע על מועד הגשת כתב האישום אשר נתון כל כולו לשיקול דעתה של הרשות החוקרת והמאשימה." (שם, פסקה 27).

אחר הדברים הללו העמיד בית המשפט את מתחם הענישה על 18-10 חודשי מאסר בפועל, כהצעת המשיבה.

בבואו לקבוע את עונשו של המערער בגדרו של מתחם העונש ההולם, ציין בית המשפט המחוזי לזכותו של המערער את הודאתו בביצוע העבירות, הטומנת בחובה לא רק חסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של העדים, אלא יש בה אף משום נטילת אחריות על המעשים. כן נתן בית המשפט את דעתו לעינוי הדין שנגרם לשיטתו למערער בחלוף הזמן מעת חשיפת הפרשה ועד להרשעתו; לנזק ולקושי שעוד צפויים למערער בריצוי עונש מאסר, לרבות בשל גילו ומצבו המשפחתי והנפשי; וכן להתנהלותו החיובית של המערער, שעשה כל מאמץ להוסיף ולהתפרנס גם בצל החשדות והאישומים נגדו, ואף מכר את דירת מגוריו, והכל על מנת למזער את הנזק שנגרם ללקוחותיו וכדי להשיב להם לפחות חלק מהשקעותיהם. עוד שקל בית המשפט לקולא את מצבן הרפואי של אמו של המערער ושל בת זוגו, להן המערער מסייע, וכן את עברו הנקי מפלילים.

בית המשפט הוסיף ושקל אם יש מקום לחרוג בעניינו של המערער ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, ובהקשר זה נתן דעתו לחוות הדעת הפסיכיאטרית מאת ד"ר טל ולמצב הנפשי הקשה שבו שרוי המערער עוד מעת ביצוע העבירות. בגזר הדין צוין כי הרושם הוא שהמערער חושש מאוד מתוצאות ההליך המשפטי, באופן שבא לידי ביטוי בין היתר בקשיים בשינה חרף נטילת תרופות, מצב רוח ירוד ואף מחשבות אובדניות. עם זאת, בית המשפט סבר כי נסיבות ייחודיות אלה של המערער קיבלו ביטוי מספק במסגרת מתחם הענישה שעליו המליצה המשיבה – שהוא מקל באופן ניכר ביחס למקרים דומים אחרים, לא כל שכן שעה שהמשיבה הציעה לקבוע את עונשו ברף התחתון של המתחם ולהשית עליו 10 חודשי מאסר בלבד. לנוכח האמור הגיע בית המשפט המחוזי לידי מסקנה כי הקלה נוספת מעבר לכברת הדרך שהלכה המשיבה לקראת המערער תהיה בלתי סבירה בנסיבות העניין, ומצא לקבל את עמדת המשיבה גם בעניין זה.

סופו של דבר השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים את אחת העבירות שבהן הורשע; וקנס כספי בסך 120,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו.

לבקשת המערער הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע עונש המאסר למשך 30 יום, וזאת בכפוף לערבויות שכבר הופקדו על ידו במסגרת הליכי המעצר (שיק בנקאי על סך 30,000 ש"ח, ערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח וצו עיכוב יציאה מן הארץ) (ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.6.2017). בהחלטה מיום 11.7.2017 האריך בית המשפט המחוזי את עיכוב הביצוע לתקופה נוספת; ועם הגשת הערעור לביץ המשפט העליון ניתן בהסכמת הצדדים צו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה סופית בערעור (החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 19.7.2017).

טענות הצדדים בערעור

המערער עתר להקלה בעונשו, באופן שיושת עליו עונש מאסר הניתן לריצוי בדרך של עבודות שירות. לגישתו לא היה מקום לאמץ בגזר הדין את עמדת המשיבה לעניין העונש במלואה, שכן מדובר בגישה מחמירה ביחס למדיניות הענישה הנוהגת ולחומרת העבירות שבהן הורשע המערער. לחלופין טוען המערער כי אף אם המתחם שנקבע ראוי, היה מקום לחרוג ממנו לקולא בשל נסיבותיו האישיות הייחודיות. נוסף לזאת, המערער עותר להקל בקנס שהושת עליו – וזאת לנוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי עצמו שלפיהן המערער ירד מנכסיו, נתון בחובות ומצבו הכלכלי קשה ביותר

המערער מוסיף וטוען לשורה של טעויות שנפלו בגזר הדין. בתוך כך נטען כי בית המשפט שקל לחומרה את ניגוד העניינים שבו היה המערער נתון לכאורה שעה שביצע מסחר עצמי במניות במקביל לניהול תיקי לקוחותיו; ואולם לגרסתו של המערער, נספח פעולות מסחר שצורף לכתב האישום מלמד כי בפועל מדובר ב-3 עסקאות עצמיות בלבד שביצע במקביל לניהול תיקי לקוחות, ובהיקף זניח למדי (23,000 ש"ח). את עיקר העסקאות העצמיות ביצע המערער לדבריו בתקופה מאוחרת יותר, כאשר תיקי הלקוחות כבר עברו מרמבם שוקי הון לשוורץ השקעות, שאז למערער לא הייתה עוד כל נגיעה אליהם.

עוד נטען בערעור, כי ניכר שבית המשפט היה ער לכך שבעת ביצוע העבירות היה המערער נתון במצב נפשי קשה ביותר, וזאת בעקבות קריסתו הכלכלית שנגרמה עם פרוץ המשבר העולמי בשוק ההון – ואולם לגישת המערער לא ניתן לנסיבות אלה משקל הולם בגזר הדין. ועוד בהקשר זה, המערער סבור כי שגה בית המשפט משלא התייחס כלל בגזר הדין ליומן שניהל המערער בזמן אמת במהלך התקופה הרלוונטית – וממנו עולה תמונה מכמירת לב בדבר המצוקה הנפשית שבה הוא היה שרוי בעת ביצוע העבירות. זאת ועוד. נטען כי אף אין בגזר הדין כל התייחסות לעובדה שזמן קצר לפני שניתן, אושפז המערער בבית חולים בשל אירוע מוחי חולף – וזאת לדבריו כתוצאה מהמתח הנפשי הרב שבו היה ועודנו נתון. לעמדת המערער היה מקום ליתן משקל רב יותר אף לעובדה שהעבירות בוצעו במטרה למזער את הפסדיהם של לקוחותיו (והפסדיו שלו) עקב המשבר הכלכלי – ולא לצורך גריפת רווח לכיסו של המערער. המערער מדגיש כי הוא פעל מתוך מחויבות ללקוחותיו ואמונה כנה בשווי המניות שבהן סחר, ובעובדה זו יש כדי להשליך על מידת החומרה המיוחסת למעשיו. כן צוין כי בניגוד למשתמע מפסק הדין, המסחר העצמי שביצע היה בהיקף זניח ביחס למחזורי המסחר באותן מניות, ועל כן לא היה בו כדי להשפיע בפועל על שערי המניות – עובדה שגם בה יש כדי להפחית מחומרת העבירות.

לשיטת המערער היה מקום לתת את הדעת בגזירת דינו אף לעניינם של שני המעורבים הנוספים בפרשה – ובהקשר זה הובהר כי תיק החקירה נגד אותו עובד ברוזמן יזמות, שיזם את ביצוע העסקאות המתואמות, נסגר מבלי להעמידו לדין; ועל רמבם, שהורשע בסיוע למערער בניהול תיקי השקעות ללא רישיון, הושתו 2 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וקנס בסך 15,000 ש"ח בלבד.

המשיבה מנגד סמכה ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. היא הדגישה את חומרת העבירות, היקפן המשמעותי ואת הפגיעה הגלומה בהן באמון הציבור בשוק ההון. לשיטתה של המשיבה, נסיבותיו של המערער אף אינן מצדיקות סטייה ממתחם העונש ההולם שנקבע בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון קבע, כי דינו של הערעור להידחות. בפתח הדברים הדגיש בית המשפט העליון, כי המערער הוא אדם כבן 60, איש משפחה ועבודה, שחי חיים נורמטיביים עד לפרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. הוא אב לשלושה ילדים, תומך בבת זוגו במאבקה במחלת הסרטן ובן מסור לאימו החולה; וניכר מן החומר שהובא לפני בית המשפט המחוזי כי הסתבכותו בפלילים מעיבה עד מאוד על מצבו הנפשי. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, בנסיבות אלה גזירת דינו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח אינה פשוטה כלל ועיקר. ואולם בהינתן טיבן של העבירות שביצע המערער, היקפן, התכנון שקדם להן והנזק שבצידן, מדובר בגזר דין מאוזן וסביר שאין הצדקה להתערבות בו.

בית המשפט העליון הסביר את קביעתו בכך, שהעבירה העיקרית שבה הורשע המערער, במסגרת שלושה אישומים שונים, היא עבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, שעניינה השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של מניות. העונש המרבי הקבוע בצידה של עבירה זו הוא חמש שנות מאסר בפועל. התכלית שביסוד האיסור על תרמית בניירות ערך היא הגנה על המסחר במניות, תוך שמירה על שוק ההון כשוק משוכלל והוגן. כידוע, מסחר תקין בשוק ההון מבוסס בראש ובראשונה על גילוי נאות והעברת מידע אמין מצד המעורבים, וכן על טוהר המידות של אלה שבידם הידע והמיומנות במסחר במניות:

"התכלית המרכזית המונחת בבסיס האיסור המופיע בהקשר זה כיום בסעיף 54(א) לחוק ניירות ערך, הינה 'הצורך בהגנה על אמון הציבור בכלל, ועל ציבור המשקיעים בפרט, בשוק ניירות הערך, בהגינות המסחר שבו, ביעילותו ובתקינותו […] מטרת ההוראה בחוק היא גם לשפר את יכולתו של המשקיע הסביר לקבל החלטות על בסיס כל המידע הרלוונטי, תוך נטרול אותם גורמים שיש בהם כדי לעוות את המידע שבידי המשקיע […]' (ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557, 568 (2000); כן ראו: ע"פ 1027/94 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 502, 515-514 (1999); זוהר גושן 'תרמית ומניפולציה בניירות ערך: תאומים לא זהים' משפטים ל 591, 600-598 (2000) (להלן: גושן))." (ההדגשה שלי-ע'ב') (ע"פ 8465/15 בן זקן נ' מדינת ישראל(12.9.2016), פסקה 14 (להלן: עניין בן זקן).

במקרה דנן – המערער השפיע בדרכי תרמית על שערי מניותיהן של שלוש חברות ציבוריות שונות, תוך שביצע מאות רבות של עסקאות עצמיות ומספר עסקאות מתואמות במניות בהיקף כספי של 4 מיליון ש"ח בקירוב, והכל במטרה להעלות את ערכן של המניות שבהן החזיק בעצמו והחזיקו לקוחותיו ובני משפחתו. אין המדובר במעידה חד-פעמית, שכן העבירות התמשכו על פני מספר שנים. אם לא די בכך, המערער ניהל את כספי לקוחותיו בלא רישיון ניהול – תוך שניצל את התליית רישיונו לטובת מסחר עצמי בחשבונות שלו ושל מקורביו. המערער אף גרם להפרת חובת הדיווח של סיון בתו בנוגע לעסקאות שביצע מחשבונה במניות מולטימטריקס. כל אלה נעשו תוך שהמערער ניצל את מיומנותו ובקיאותו בשוק ניירות הערך, ואת ניסיונו כמנהל תיקי לקוחות משך שנים רבות.

על יסוד האמור, לא ניתן לשעות לטענת המערער כי מעשיו אינם נושאים חומרה יתרה. אף אם לעסקאות שביצע המערער היתה השפעה מוגבלת על שער המניות כנטען על ידו, הרי שהנזק העיקרי הגלום במעשיו אינו נובע ממידת הצלחתה של התרמית – אלא בפגיעה באמון הציבור בהוגנות המסחר בשוק ניירות הערך, ובטוהר המידות של מורשי המסחר בשוק זה (וראו למשל: ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557 (2000)). נוסף לזאת, לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה בעבירות כלכליות; וכך נזדמן לחברי השופט י' דנציגר לציין באחת הפרשות שעמדו לפתחו:

"בל נטעה באופיין 'הלבן והנקי' של העבירות הכלכליות; מדובר בעבירות מתוחכמות וקשות לגילוי, אשר מבוצעות לרוב על ידי עבריינים בעלי מעמד והשכלה שעושים שימוש בכספיהם של אחרים, תוך ניצול כוחם ומעמדם ותוך הפרת חובות הנאמנות. לעיתים קרובות נותרות עבירות אלה סמויות מהעין במשך שנים רבות, וכשהן מתגלות, מתבררים גם הנזקים החמורים הנובעים מהן, אשר הינם בדרך כלל חמורים פי כמה וכמה מהנזקים שנגרמים כתוצאה מעבירות רכוש 'רגילות'. לא בכדי קבע בית משפט זה בשנים האחרונות שהגיעה העת להעלות את רף הענישה בעבירות כלכליות, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל במקרים המתאימים" (ע"פ 4430/13 שרון נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (31.3.2014)).

על חומרתן של העבירות שביצע המערער ניתן ללמוד גם בזיקה לפסיקתו של בית משפט זה מן העת האחרונה – ומן הראוי לציין בהקשר זה את ע"פ 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון בע"מ(להלן: עניין מליסרון), שם נדון בין היתר עניינו של נאשם שהורשע בעבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. בעניין מליסרון דובר בתרמית שנעשתה בניירות ערך, שבמסגרתה הושקעו כ-24 מיליון שקלים באג"ח של חברת מליסרון. בית המשפט הרשיע את הנאשם, שניהל את ענייניהן הכספיים של החברות המעורבות, וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל; מתחם הענישה שנקבע נע בין 9 ל-24 חודשי מאסר. יוער כי גם בעניין מליסרון, כבענייננו, התקיימו נסיבות שהצדיקו הקלה בעונשו של הנאשם – אך לנוכח המגמה המצטיירת של החמרה בענישה בעבירות מסוג זה והצורך בהרתעת הרבים, נמצא כי אין מקום להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. אמנם היקפה הכספי של התרמית בעניין מליסרון עולה באופן ניכר על היקפן הכספי של העבירות שביצע המערער שלפנינו – ואולם הנאשם שם ביצע פעולות תרמית בודדות, שהתפרשו על פני מספר ימים בלבד; מעשיו בוצעו כמנהל בחברות, בלא שהחזיק במניות בעצמו ובלא שהרוויח ממעשיו רווח ישיר; וגם שם עמדה לנגד עיניו של הנאשם מטרה לגיטימית בהשקעתו, נוסף על תרמית.

גם בעניין בן זקן הורשעו הנאשמים בעבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, ובנוסף גם בעבירות לפי חוק העונשין. שם מדובר היה בשורה של מעשי תרמית בניירות ערך, שבוצעו במהלך המסחר בבורסה ונמשכו ימים אחדים – והכל במטרה להעלות את ערכה של מניית "מנופים", על מנת שתעמוד בתנאי הסף לכניסה למדד תל אביב 100. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם על 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל, וקנס שנע בין 250,000 ש"ח עד מיליון ש"ח; וגזר על כל אחד משני הנאשמים, בן זקן ואלדר, 36 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 ש"ח. בערעורם של השניים עמד בית משפט זה על חשיבות ההרתעה בעבירות כלכליות, תוך שהוסיף והבהיר כי בלא לגרוע מן האמור נדרש שההחמרה בענישה תהא מדודה והדרגתית. בנסיבות המקרה נמצא כי נדרשת הקלה מסוימת בעונשים שנגזרו, ונקבע כי יש להעמיד את עונשו של בן זקן (שחלקו בעבירות היה משמעותי יותר) על 26 חודשי מאסר, ועל אלדר הושת עונש של 22 חודשי מאסר. לצד זאת נמצא כי יש להחמיר בקנסות שהוטלו על השניים, ובן זקן חויב בקנס בסך 800,000 ש"ח, ואלדר חויב בקנס של 500,000 ש"ח

על רקע האמור, ברי כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער מצוי ברף הנמוך ביחס לרמת הענישה הנוהגת בפסיקה; וכך במיוחד בהינתן מגמת ההחמרה בעבירות כלכליות כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה. אשר לגזירת העונש בתוך מתחם העונש ההולם, ניכר מפסק הדין כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו כדבעי למגוון הנסיבותהמקילות בעניינו של המערער – ובתוך כך ציין לשבחו של המערער את התנהלותו מאז הפרשה, ובפרט את נכונותו של המערער למכור את דירת מגוריו על מנת לשלם את חובותיו ללקוחותיו. כן ניתן משקל הולם להשפעה הקשה של ההליך הפלילי על מצבו הנפשי של המערער ועל בני משפחתו, ובפרט על אימו ובת זוגו שלהן מסייע המערער בהתמודדות עם מחלות קשות. התמשכות החקירה הפלילית וההליכים המשפטיים בעניינו של המערער, עד להודאתו במעשיו ומתן גזר הדין בעניינו, קיבלו אף הם ביטוי ראוי בגזר הדין. ובהקשר זה ראוי לציין כי לא הונח לפנינו יסוד לבוא בטרוניה עם גורמי החקירה בנוגע להתמשכות ההליכים – לא כל שכן בהינתן מורכבות חקירתן של עבירות כלכליות על דרך הכלל, ובפרט במקרה דנן שבו מדובר במסחר עצמי במניות.

על יסוד הנסיבות המתוארות העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער על הגבול התחתון של מתחם העונש; ומשהוברר כי מדובר במתחם שלכתחילה מקל עד מאוד עם המערער ביחס לחומרת העבירות שביצע ולמדיניות הענישה הנוהגת, לא היה מקום להוסיף ולסטות מן המתחם לקולא. מעשיו של המערער מחייבים עונש מאסר בפועל, ותקופת המאסר שנקבעה על הצד הנמוך הולמת את נסיבותיו האישיות המיוחדות וכך גם הקנס שהושת עליו.

טרם סיום ציין בית המשפט העליון, כי במסגרת הערעור עתר המערער לצרף לתיק בית המשפט ראיות חדשות בנוגע למצבו הרפואי – שמאז הדיון בערעור אושפז בשנית, בשל חשד לאירוע מוחי חולף נוסף; וכן בנוגע למצבה הרפואי של בת זוגו – שלמרבה הצער חלה החמרה במחלתה. כידוע הכלל הוא שאין להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור, ובנסיבות המקרה אף נראה שאין בכוחן של ראיות אלה להביא לשינוי כלשהו בגזר הדין. מצבם הבריאותי של המערער ושל בת זוגו היה ידוע לבית המשפט המחוזי בעת שניתן גזר הדין, והמסמכים הרפואיים העדכניים שמבוקש להגישם אינם משנים את תמונת המצב הכוללת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס – איפה אתם שמים את הטלפון הנייד שלכם ?

עו"ד נועם קוריס – איפה אתם שמים את הטלפון הנייד שלכם ?

5 ימים לאחר שנרכש מכשיר טלפון חכם מחב' דינמיקה סלולר (סלקום) הפסיק הטלפון לעבוד לחלוטין, פשוט הפסיק להידלק. אומר כבר עתה, שבמועד רכישת הטלפון מבטיחה סלקום שהטלפון מגיע עם שנה אחריות.

אז הטלפון התקלקל ולוקחים אותו ראשית כל למעבדה של חב' הסלולר. במעבדה של דינמיקה (סלקום) הודיע איש שירות הלקוחות שאין מה לעשות, מדובר בבעיה שנוצרה מלחיצה חזקה על הטלפון כך שהאחריות על הטלפון אינה מכסה את הנזק.

איש שרות הלקוחות אף הודיע, שמחיר החלק שיש להחליף הוא כמעט כמו מחירו של טלפון חדש ושבכלל אין בנמצא את החלק הזה בארץ, כי עוד לא הביאו חלפים לאותו דגם חדיש של מכשיר טלפון חכם.

בקיצור, סיכם איש שירות הלקוחות, צריך לקנות טלפון חדש ואת הישן אפשר לזרוק לפח, אפילו שהוא נקנה רק לפני חמישה ימים ואפילו שלפחות כלפי חוץ שום דבר בו לא נשבר.

המקרה הגיע לבית המשפט בתל אביב במסגרת ת"ק 56476-06-15 שם עלו מספר שאלות מעניינות שיכולות להגיע לכיס של כל אחד מאיתנו.

הסתבר למשל, שלטענת סלקום כאשר אנו נושאים את הטלפון החכם שלנו בכיס שלנו, מדובר בשימוש לא סביר ובלתי אחראי שיכול לבטל את אחריותה של סלקום על האחריות שנתנה לנו למכשיר הטלפון.

לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע מאוד מוזר, בעיקר כשגם השופט נטה לקבל את עמדת סלקום לכך שנשיאת מכשיר טלפון בכיס מהווה שימוש לא סביר… אתם מבינים, אם תקנו מכשיר טלפון ותשימו אותו בכיס, יש מצב שתוותרו בכך על האחריות למוצר שקיבלתם.

בסופו של דבר דרך אגב, זה באמת מה שהשופט קבע, שהאחריות נעלמת בגלל שימוש לא סביר ושלשים טלפון בכיס זה לא סביר.

מנגד, בית המשפט קיבל את טענות התובע לכך שלפי חוק הגנת הצרכן מחוייב היבואן להחזיק חלפים למוצר אלקטרוני שנמכר על ידו, ולא עזרו טענות דינמיקה שממילא לא היה כדאי להחליף את החלק שנפגם לאור העלויות הגדולות שלו יחסית לעלות הטלפון עצמו ואפילו לא העטנות שניתן להזמין את החלק ותוך חודש הוא יגיעו, ולכן בית המשפט החליט לבטל את עסקת רכישת הטלפון והשבת סכום הרכישה לקונה, ועוד בתוספת פיצוי לא מבוטל לקונה, בגלל שנמכר לו טלפון מבלי שבדינמיקה החזיקו חלפים מתאימים.

אז איפה אתם נושאים את מכשיר הטלפון שלכם ?

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס: מהו מחיר השפיטה על גרימת מוות ברשלנות ?

עו"ד נועם קוריס: מהו מחיר השפיטה על גרימת מוות ברשלנות ?

בימים אלו דן בית המשפט העליון בשלושה ערעורים בגלגול שני שהגיעו לפתחו בדבר העונש הראוי במקרה של גרימת מוות ברשלנות.

המשותף לשלוש הבקשות – כל אחד מן המבקשים הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, ונדון למאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי לעניין המאסר בפועל נדחה (ערעורה של המבקשת ברע"פ 2996/13 התקבל במידת מה והעונש קוצר כפי שיפורט). בקשות רשות הערעור לבית משפט זה הועברו לדיון בפני הרכב תלתא (בהחלטה מיום 14.8.13 לגבי הבקשה הראשונה והשניה, ובהחלטה מיום 27.11.13 לגבי הבקשה השלישית, שתיהן מפי השופט ח' מלצר),  וביצוע עונשי המאסר של המבקשים עוכב עד להחלטה בבקשות. במוקד הבקשות, המתח בין חומרת התוצאה של מעשה העבירה בכל המקרים, והיא קיפוח חיי אדם, המצדיקה בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת ענישה מאחורי סורג ובריח, לבין נסיבותיהם האישיות של המבקשים – אנשים נורמטיביים עד למקרה הטראגי, בעלי משפחות, כל אחד ואחת וסיפורם.

לאתר משרד עורכי הדין נועם קוריס ושות', עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני חדלות פירעון מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס כותב על פרטיות ותביעות ייצוגיות בנושא ספאם (חוק התקשורת)

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

שלוש בקשות רשות ערעור שנדונו בעניין חומרת העונש במקרי גרימת מוות ברשלנות.

 

כנגד המבקשת ברע"פ 2996/13 (להלן נייאזוב) הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (גמ"ר 11446-08-10), המייחס לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, ואי ציות לתמרור ב-37 (תמרור עצור, שעל פי לוח התמרורים העדכני מספרו 302) לפי תקנות 64(ד) ו-38(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. על פי כתב האישום, ביום 14.5.10, בסמוך לשעה 13:45, נהגה נייאזוב ברכבה הפרטי בכביש 6 מכיוון צפון לדרום, כאשר עמה ברכב היו ציאלה סדיקוב ע"ה ואשה נוספת. במהלך הנסיעה, ירדה נייאזוב במחלף קריית גת המצטלב עם כביש 35 בכוונה לפנות שמאלה, לכיוון מזרח. באותה עת, נהג סרגיי אירקליס (להלן הנהג המעורב) ברכב מסחרי מכיוון מזרח למערב בכביש 35. בהגיעה לצומת, לא צייתה נייאזוב לתמרור עצור שניצב בדרכה, נכנסה לצומת וחסמה את דרכו של הרכב המסחרי. הנהג המעורב לא הצליח לבלום, והתנגש בחזית רכבו בדופן השמאלי ברכבה של נייאזוב. בעקבות התאונה נהרגה סדיקוב ע"ה; הנוסעת הנוספת והנהג המעורב נחבלו חבלות של ממש.

 

בהכרעת דינו מיום 29.3.12 קבע בית משפט השלום לתעבורה (השופטת ר'  בן יששכר שוורץ), בעיקר על בסיס דו"ח הבוחן המשטרתי ועדותו של הנהג המעורב, את אלה: משהגיעה נייאזוב לצומת, נכנסה אליו בנסיעה שוטפת, מבלי ליתן דעתה לרכב המסחרי המתקרב משמאל, והבחינה בו לראשונה אך כאשר כבר היתה בתוך הצומת; שדה הראיה בטרם נכנסה אל הצומת איפשר לה להבחין בהתקדמותו של הרכב, ורשלנותה נעוצה בכך שלא עשתה כן; לא ניתן לייחס לנהג המעורב רשלנות תורמת, ואף אם כן, אין לכך השלכה לעניין אחריותה של נייאזוב; נייאזוב לא צייתה להוראות תמרור "עצור" והפרה את חובתה ליתן זכות קדימה לרכב המסחרי; אף אם ניתן היה לומר כי עצרה לפני התמרור, לא יצאה ידי חובתה ליתן זכות קדימה, שכן לא בחנה את מצב התנועה לפני שהשתלבה בכביש. בית המשפט הוסיף, כי חוות הדעת מטעם ההגנה, במסגרתה ביקש המומחה להטיל את האחריות לתאונה על הנהג המעורב, אינה מנומקת ואין בה כדי להפריך את גרסת התביעה.

 

בטרם גזר הדין, התקבל תסקיר (משלים) של שירות המבחן מיום 20.9.12. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב היא אישה נורמטיבית ואחראית שהביעה חרטה כנה וחווה רגשות אשם ודיכאון בשל אירוע התאונה. עוד התרשם השירות, כי שליחתה למאסר עלולה להביא לפגיעה ברווחתן של שתי בנותיה (כיום בנות 16 ו-17, שאחת מהן סובלת מקשיים רפואיים), נוכח היעדר יכולתו או רצונו של האב לטפל בהן לבדו. על כן המליץ השירות להעמיד את נייאזוב תחח פיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בגזר הדין מיום 11.4.12 מנה בית המשפט מספר שיקולים, וביניהם עקרון קדושת החיים, אינטרס ההרתעה, מדיניות הענישה, רף הרשלנות ונסיבותיה האישיות של נייאזוב. נקבע, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וזאת אף אם ניתן להניח כי נייאזוב עצרה לפני תמרור "עצור". כן ציין בית המשפט, כי אמנם נייאזוב היא אדם נורמטיבי ומעשיה מהוים מעידה חד-פעמית, אך אין בכך כדי להימנע מהטלת מאסר בפועל; זאת, בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלה, לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל בהיעדר נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מכך. נוכח האמור הוטלו על נייאזוב 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי למשפחת הקרבן ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.

 

על תוצאות גזר הדין ערערה נייאזוב לבית המשפט המחוזי (בע"פ (ב"ש) 12888-12-12). ערעורה נסב בעיקר על הטענה, שבית משפט השלום לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיה האישיות ולהמלצת שירות המבחן, ובייחוד להשלכות מאסרה על בנותיה. הוסיפה נייאזוב וטענה, כי רמת רשלנותה אינה גבוהה משום שעצרה את רכבה בטרם הכניסה לצומת, כהוראת תמרור "עצור". בתגובתה לערעור טענה המשיבה, כי בית המשפט לתעבורה מצא שלא ניתן לבסס את טענתה של נייאזוב כי הנהג המעורב תרם ברשלנותו לתאונה, וכי רמת רשלנותה גבוהה במיוחד בנסיבות. כן הוסיפה, כי בית המשפט שקל בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נייאזוב, ובכל זאת קבע כי הן אינן מצדיקות סטיה מהטלת מאסר בפועל, נוכח מגמת בתי המשפט להחמיר בענישה בכגון דא כחלק מן המלחמה בתאונות דרכים. בפסק דינו מיום 17.4.13 קבע בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי נוכח מדיניות הענישה, נסיבותיה האישיות של נייאזוב אכן אינן מצדיקות להימנע מהשתת מאסר בפועל, ועם זאת מאפשרות הפחתה קלה בעונש – בחינת "אור בקצה המנהרה", כלשונו (עמ' 12 לפסק הדין) – כך שיעמוד על 7 חודשי מאסר בפועל, במקום 8 חודשים. אב"ד השופטת ר' אבידע סברה בדעת מיעוט, כי נסיבותיה האישיות של נייאזוב – ובייחוד הדאגה לרווחת בנותיה – יחד עם העובדה שהמדובר בנסיבות העניין ברשלנות רגעית, שכן נייאזוב עצרה בפני התמרור אך לא נתנה זכות קדימה לנהג המעורב, מצדיקות המרת עונשה ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

בבקשה לבית המשפט העליון נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא אימץ את דעת המיעוט, לפיה ניתן להפחית את העונש ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, וזאת ביחוד כדי לספק יציבות לבנותיה של נייאזוב. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקרה זה נכנס בגדרי הנסיבות החריגות בהן תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס לחומרת העונש. לגופם של דברים הוסיפה, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וטענותיה של נייאזוב בדבר רשלנותו של הנהג המעורב – שלא הוכחו – אינן גורעות מכך שלא צייתה לתמרור "עצור" בכניסה לצומת. המשיבה התייחסה לקושי הכרוך בשליחתם של המורשעים בגרם מוות ברשלנות למאסר בפועל, אך הדגישה כי נוכח תאונות הדרכים הרבות בכבישי המדינה, אין מנוס מכך.
לקראת הדיון התקבל בבית המשפט תסקיר משלים בעניינה של נייאזוב, מיום 16.6.13. בתסקיר נאמר, כי אבי הבנות לא נענה להזמנת שירות המבחן להעריך את יכולתו ההורית במצב בו תישלח נייאזוב למאסר בפועל. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב הצליחה לאחרונה להתייצב מבחינה נפשית, ושליחתה למאסר בפועל תפגע בהתקדמות זו. שירות המבחן חזר על המלצתו להעמיד את עונשה על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, לצד צו מבחן שיאפשר ללוותה ולסייע לה בביצוע העונש ובהתמודדות עם מצבה.

 

המבקש ברע"פ 4845/13 (להלן אוזן) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מיום 18.6.11 שהוגש לבית משפט השלום לתעבורה באשקלון (גמ"ר 3677-06-11), המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.3.11, בסביבות השעה  10:30, נהג אוזן ברכב מסחרי בחניה של מרכז מסחרי בקרית גת. באותו יום התקיים בסמוך למרכז המסחרי "יום שוק", ובו נוכחות ותנועה מוגברת של אנשים. לאחר שנכנס אוזן לחניה, החל לנסוע לאחור בלא נקיטת אמצעי זהירות כדי למנוע סיכון. באותה עת הלכה אילנה לנקרי ז"ל מאחורי רכבו של אוזן, לצידו של כביש החניה, בכיוון נסיעתו. אוזן, שנסע במהירות גבוהה במיוחד שאינה מתאימה לנסיעה לאחור, לא הבחין בה, פגע בה, הפילה על הכביש ועלה על גופה בגלגלי מכוניתו. כתוצאה מהתאונה נהרגה לנקרי ע"ה. על פי כתב האישום, לא נקט אוזן אמצעי זהירות כנדרש, נסע לאחור כ-37.8 מטרים במהירות מסוכנת ובלתי סבירה ולא הבחין במנוחה, למרות שיכול היה לעשות כן על פי שדה הראיה ואמצעי הבטיחות שעמדו לרשותו.

בטרם גזר הדין, הוגש לבית המשפט תסקיר שירות המבחן מיום 21.5.12. משיחה עם אוזן, התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם נורמטיבי, בעל תפקוד תקין, ואשר אירוע התאונה מהוה חריג לדפוסי התנהגותו ולעברו התעבורתי. עוד צוין בתסקיר, כי – למרבה הצער – אוזן איבד את אמו בתאונת דרכים בשנת 1968 ואף שכל את בנו בתאונת דרכים שאירעה ב-2007. באשר לאירוע התאונה התרשם שירות המבחן, כי אוזן חש ייסורי מצפון, כאב וצער על מעשיו ומקבל עליו אחריות מלאה. כן צוין, כי הוא מתקשה לשוב לתפקוד תקין לאחר האירוע. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמידו בצו מבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. אוזן נשלח על ידי בית המשפט לממונה על עבודות שירות (תוך שצוין כי אין בכך כדי ללמד על גיבוש עמדה לעניין גזר הדין), אך לא הומלץ בשל מצב בריאותו (הודעת הממונה מ-6.2.13).

 

במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוח אוזן, כי נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של אוזן אינן מצדיקות הטלת מאסר בפועל. באשר לנסיבות האישיות, הפנה בא כוחו של אוזן לעברו התעבורתי הנקי, לנסיבות חייו הטראגיות, למצבו הבריאותי הלקוי, לתרומתו לקהילה ולהבעת חרטה ולקיחת אחריות מצדו כלפי התאונה. בגזר הדין מיום 6.3.13 הטעים בית המשפט לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ), כי בהיעדר נסיבות חריגות, כאשר קופחו חיי אדם בנהיגה רשלנית, מדיניות הענישה הנהוגה היא הטלת מאסר בפועל. הודגש, כי מלאכת גזר הדין קשה במיוחד מקום שמרבית המורשעים הם אנשים נורמטיביים הנושאים גם הם בתוצאות הטרגיות של התאונה, אך על בית המשפט להירתם למאבק כנגד המצב השורר בכבישי הארץ. באשר לנסיבות האירוע נקבע, כי אוזן התרשל ופעל בניגוד למצופה מנהג מן היישוב בנסיבות העניין. עוד צוין, כי רף הרשלנות אינו מן הנמוכים נוכח הנסיבות, ובין היתר המקום והשעה, בהם צפויה היתה תנועה ערה של הולכי רגל; מרחק הנסיעה לאחור; היעדר הסתייעות באמצעי בטיחות, וביחוד במראות הצד שבמכונית. בית המשפט שקל את נסיבות חייו הטראגיות של המבקש, אולם קבע, כי יש להעדיף בנסיבות את עקרון קדושת החיים, חיי הקרבן שנגדעו. הושתו איפוא על אוזן 6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, ופיצוי למשפחת המנוחה.

 

אוזן ערער על גזר הדין (עפ"ג 48075-04-13), בטענה כי בית המשפט לתעבורה סטה לחומרה ממסגרת הענישה המקובלת במקרים מעין אלה, וזאת ביחוד נוכח נסיבותיו האישיות והמלצתו החיובית של שירות המבחן. נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות אלה במסגרת פסק הדין, וביחוד להיותו כיום בבחינת "שבר כלי" בשל האירועים הטראגיים שחוה בחייו, החל מתאונות הדרכים בהן שכל את אמו ואת בנו, וכלה באירוע הנידון. נוכח האמור שב ועתר המערער כי יומר עונשו לעבודות שירות. בפסק הדין מיום 26.6.13 סקר בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים ומכלול הטענות, וקבע כי אין בנסיבות הצדקה להתערב בעונש שהוטל על אוזן.

 

בקשתו של אוזן נסבה בעיקר על הטענה, כי נסיבותיו האישיות חריגות ביותר, באופן המצדיק המרת עונשו לעבודות שירות. בהקשר זה נטען, כי הפנייתו אל הממונה יצרה ציפייה שיוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, ביחוד לאחר התסקיר שהמליץ על כך. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקום למתן רשות ערעור, כאשר לרוב אין בית המשפט נוהג ליתן רשות כזאת בהשגה על חומרת העונש. כן הוסיפה המשיבה, כי היא מודעת לנסיבות חייו הטראגיות של אוזן, אך למול נסיבות אלה עומדת רשלנותו שאינה מצויה ברף הנמוך, כקביעת בתי המשפט הקודמים. אשר לציפייה שנוצרה בעקבות הפנייתו לממונה על עבודות שירות, טוענת המשיבה כי בית המשפט לתעבורה ציין מפורשות שאין בכך כל הבטחה, וכי ממילא אין בהזמנת חוות דעת הממונה כדי לחייב את בית המשפט בגזירת הדין.
המבקשת ברע"פ 6926/13 (להלן נריאן) הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום מיום 22.2.11 (גמ"ר 8751-02-11, בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה), המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. על פי כתב האישום, ביום 22.11.10, בסביבות השעה 9:55, נהגה נריאן בקטנוע בדרך הים ברחובות, מכיוון מזרח למערב, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים בכיוון נסיעתה. תנאי הדרך בעת התאונה מתוארים בכתב האישום כך: כביש אספלט תקין ויבש, דו מסלולי, בעל שני נתיבי נסיעה לכל כיוון; בין המסלולים מפריד אי-תנועה מצויר; מדרכה לצד הכביש בכיוון נסיעתה של נריאן, ושול אספלט לצד הכביש בכיוון הנגדי; שדה ראיה פתוח של 200 מטריםלפחות בכיוון הנסיעה; קטע דרך במעבר בין דרך עירונית לדרך בינעירונית. על פי המתואר, נסעה נריאן בעת התאונה במהירות שאינה פחותה מ-80 קמ"ש. באותה עת הלך וונדה גמבר ע"ה (להלן המנוח) על שול האספלט שלצד הכביש בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן. המנוח ירד אל הכביש והחל לחצותו בהליכה רגילה, שלא במעבר חציה. המנוח חצה את שני מסלולי התנועה בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן, חצה את אי-התנועה המצויר והחל לחצות את שני הנתיבים בכיוון הנגדי. הוא הספיק לחצות את הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתה של נריאן והגיע אל הנתיב הימני. נריאן המשיכה בנסיעתה מבלי שהאטה או בלמה, ופגעה במנוח. כתוצאה מהפגיעה ספג המנוח פציעות קשות, פונה לבית החולים ונפטר מפציעותיו כעבור ארבעה ימים, ביום 26.11.10. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנריאן שבר ביד שמאל, שיניים שבורות ושפשוף בבטן. כתב האישום ייחס לנריאן רשלנות בשל כך שלא שתה ליבה לדרך ונהגה בקלות ראש, לא הבחינה במנוח או הבחינה בו באיחור רב למרות שדה הראיה הפתוח, ולא האטה או בלמה.

 

בתסקיר שירות המבחן בעניינה של נריאן מיום 27.3.12, התרשם השירות כי מדובר באשה נורמטיבית, וכי אירוע התאונה הוא לגביה טראומטי ומצטרף לשורת משברים עמה התמודדה בשנים שקדמו לתאונה, ובהם מות אמה, והליכי הפירוד מבעלה. השירות התייחס בהרחבה למצבה של בתה בת ה-2 (כיום בת 4) ולהשלכות האפשריות של הטלת מאסר בפועל על חייה. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמיד את נריאן בפיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש התייחסה המשיבה לנסיבותיה האישיות הקשות של נריאן ולנסיבות ביצוע העבירה – וביחוד למהירות נסיעתה ולעובדה שהמנוח לא קפץ לכביש אלא חצה בהליכה – ועתרה להטלת מאסר בפועל. נטען, כי מדיניות הענישה הנהוגה בכגון דא היא הטלת מאסר כזה, ואין הנסיבות מצדיקות סטיה מכך. נריאן טענה, כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה ממדיניות זו, נוכח רשלנותו התורמת של המנוח ומחדלים שונים בכביש, וכן בשל נסיבותיה האישיות החריגות. באשר לרף הרשלנות, צירפה נריאן חוות דעת משטרתית, לפיה בנתיב הנגדי ניצב תמרור המורה על מהירות של 50 קמ"ש – שכן מדובר בדרך עירונית – ואילו בנתיב נסיעתה מוצב תמרור המעיד על סיומה של דרך עירונית אשר קובע מהירות מותרת של 80 קמ"ש, מהירות שבה לא יכלה, כך לדבריה, לבלום או להאט. כן צוין בחוות הדעת, כי בסמוך למקום התאונה ניצב עץ המסתיר את שדה הראיה במקום. עוד טענה נריאן, כי המנוח חצה את הכביש שלא במעבר חציה, וכל נהג סביר היה פועל כפי שפעלה בנסיבות. לבסוף טענה, כי נסיבותיה האישיות, וביחוד הדאגה לרווחת בתה, מצדיקות הטלת מאסר בדרך של עבודות שירות.

 

בגזר הדין מיום 10.2.13 קבע בית המשפט (השופטת מגי כהן), כי מדיניות הענישה הנוהגת אינה מאפשרת – חרף הנסיבות החריגות – להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. באשר לנסיבות התאונה נאמר, כי העץ הניצב בצד הדרך מצוי מצד ימין לנתיב הימני ואשר על כן לא הפריע לנריאן להבחין במנוח, וכן שאף כי המנוח תרם ברשלנותו לקרות התאונה, הנה במהירות בו נסעה נריאן ניתן היה למנוע את התאונה. הוטלו על נריאן 8 חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים ופסילת רישיון למשך 12 שנה.

 

כנגד גזר הדין הגישה נריאן ערעור (ת"פ 34012-03-13) שהופנה כנגד חומרת העונש ותקופת הפסילה. הערעור נסב על הטענה, כי נסיבות התאונה מלמדות על רף רשלנות נמוך נוכח רשלנותו התורמת של המנוח. כן נטען, כי לא הובאו בחשבון נסיבותיה האישיות וביחוד ההשפעה הצפויה של עונש מאסר בפועל על בתה הפעוטה. בפסק דינו מיום 10.9.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין עילה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה. לא נתקבלה טענת הרשלנות הנמוכה ונקבע כי חרף נסיבותיה האישיות של נריאן, צדק בית המשפט לתעבורה בקביעתו כי אין הצדקה לסטות ממדיניות הענישה המקובלת.

בבקשת רשות הערעור נטען, כי נסיבותיה האישיות של נריאן, וכן נסיבות התאונה, מצדיקות המרת עונשה לעבודות שירות. אשר לנסיבות התאונה, הודגשו כשלים הנדסיים במקום התאונה יחד עם רשלנותו התורמת של המנוח. אשר לנסיבותיה האישיות, הפנתה נריאן למקרים אחרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות. כן חזרה והדגישה, כי בתה זקוקה לה, שכן אין אביה מסוגל או מעוניין לטפל בה לבדו. בתגובה לבקשה טענה המשיבה, כן אין זו מעוררת שאלה כללית החורגת מנסיבות המקרה, והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי נסיבות המקרה מלמדות שרף הרשלנות בנסיבות אינו רגעי, אלא כי מדובר ברשלנות גבוהה. עוד נטען, כי בתי המשפט הקודמים שקלו בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נריאן.

 

בדיון בפני בית המשפט העליון חזרו באי כוח המבקשים על עיקרי טענותיהם. בא כוחה של נייאזוב הדגיש את החשש לפגיעה ברווחת בנותיה אם תישלח אמן למאסר בפועל, גם נוכח חוסר נוכחותו של האב בחייהן. מטעם שירות המבחן, ציינה עו"ס וייס, כי יש לבדוק מול רשויות הרווחה את יכולותיו של האב כנושא תפקיד הורי כלפי הבנות, וכי לעת עתה נראה כי אין גורמים משפחתיים אחרים העשויים לקחת על עצמם את נטל הטיפול בבנות. כן הדגישה, כי דווקא כאשר מצויות הבנות בגיל ההתבגרות, לניתוק מאמן עלולות להיות השלכות משמעותיות. בא כוחו של אוזן ציין את נסיבותיו הייחודיות שפורטו מעלה, ובפרט התייחס למצבו הרפואי ולנטילת אחריות מצדו לאירוע התאונה. כן הוסיף, כי הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות – אף כי אין הדבר מחייב את בית המשפט בהטלת גזר דין – יצרה אצל אוזן ציפיה. בא כוחה של נריאן הביא בפנינו מספר מקרים של גרימת מוות ברשלנות, בהם הוטל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות. כן הביא מחוות הדעת מטעם הבוחן המשטרתי לעניין הכשלים ההנדסיים בכביש, והתייחס לרשלנותו התורמת של המנוח.

 

באת כוח המדינה טענה, כי אין שלושת המקרים מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי הנסיבות אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת, חרף הקושי הטמון בהטלת עונשי מאסר בפועל על המבקשים, אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי. תוך כך ציינה את משפחות המנוחים שחרב עליהם עולמם, את עקרון קדושת החיים ואת הצורך להיאבק בתופעת תאונות הדרכים הקטלניות בכבישים. אשר לנייאזוב, הדגישה באת כוח המשיבה, כי חרף הקושי, נראה כי בנותיה לא יישארו ללא מסגרת תומכת. אשרלאוזן, הודגשה מידת רשלנותו בהתחשב בנסיבות ובמרחק נסיעתו לאחור, ונטען כי בעקבות כך, לא ניתן להסתפק בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, חרף נסיבותיו האישיות הטראגיות. אשר לנריאן נטען, כי בעוד אין חולק כי למנוח רשלנות תורמת בנסיבות, מידת רשלנותה של נריאן גבוהה במיוחד שכן לא ניסתה לעצור או לבלום. ביחס לנסיבותיה האישיות של נריאן, ובפרט רווחת בתה, טענה בא כוח המשיבה כי קיים גורם שיוכל לטפל בדמות אביה של נריאן, סב בתה, וכי בנסיבות אלה אין הצדקה להמרת עונש מאסרה לעבודות שירות.

 

בית המשפט העליון החליט שלא להיעתר לבקשות. שכן הן תחומות במובהק לעניינם של הצדדים, ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית או בעלת חשיבות ציבורית, ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, הן הועברו להרכב מתוך מצוקותיהם האישיות המשפחתיות של שלושת המבקשים, וניתן להם יום נוסף בבתי המשפט, אך לא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממדיניות הענישה הנוהגת. ההשגה על חומרת העונש אינה מהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי למעט מקרים חריגים, בהם העונש שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת (ראו, לאחרונה, רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל (29.6.14) בפסקה 7 והאסמכתאות שם). העונשים שהוטלו על המבקשים אינם בכלל אלה. בשל רף הרשלנות המשתקף מנסיבות התאונות וחרף הנסיבות האישיות; הם משקפים את הצורך במאבק בקיפוח חיי אדם בדרכים, המהוה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, שופטי בית המשפט העליון קבעו שהם מאמינים כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו.כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 "…שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב". מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם:
"לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו".

על כן ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי).

 

בית המשפא העליון עוד הזכיר בפסק דינו, כי בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 119) (עבירות המתה), תשע"ד – 2014, הצעות חוק – הממשלה תשע"ד 862 (9.7.14), הוצע (עמ' 875) להוסיף לחוק את סעיף 304 א' שעניינו "גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות" למקרי סטיה ניכרת מהתנהגות סבירה ותוך מודעות – ב"תג ענישה" של חמש שנים, וראו דברי ההסבר שם.

 

גם בנידון דידן המבקשים כולם אנשים נורמטיביים, אנשי משפחה, ובעלי נסיבות אישיות לא פשוטות, אם בשל המצב המשפחתי הכרוך בילדי נייאזוב ונריאן ואם בשל העבר המשפחתי הקשה של אוזן. חרף זאת לא ראינו להיעתר לבקשות לגופן. החובה לשמור על חוקי התנועה היא בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו), שמירה לא רק על חייו של אדם עצמו אלא גם על חיי הזולת. בית משפט זה חזר ושנה את המדיניות השיפוטית בכגון דא; אכן, ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (2006), המובא תדיר על-ידי סנגורים בתאונות דרכים, הוחלט ברוב דעות, אליו השתייכתי עם השופט ג'ובראן כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה, שלא להטיל מאסר בפועל. אמנם ציינתי את המדיניות בכגון דא, לפיה "דינם של המורשעים בגין (גרימת מוות ברשלנות – א"ר) תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים", ובהמשך נאמר:

 

"אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי".

 

 

באותו עניין ספציפי הטתה את הכף במידה רבה נכות פסיכיאטרית של 75% שהוכרה למבקשת שם. ואולם, ברע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012) (וראו גם דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012)) (להלן עניין מזרחי), שבנו ושיננו את המדיניות השיפוטית. יצויין כי בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009) נאמר מפי השופט הנדל:

 

"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".

 

 

דברים אלה צוטטו מפי המשנָה לנשיא נאור ברע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (2012) (להלן עניין הרמוס), שם הובאו גם מדברי השופט לוי בע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (2009), על "המצב הבלתי נסבל בכבישי ישראל, שאת מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעשה של יום יום. מצב זה אינו נובע מגזירת שמים, הואיל ובחלקו הארי נגרם עקב התנהגות רשלנית של נהגים אשר אינם מקפידים לקיים כללי בטיחות בסיסיים".

 

ומדוע "ייענשו" בנות נייאזוב ונריאן על מעשי אמותיהן? האתוס היהודי שולל ענישה בין דורית; "בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן" (יחזקאל יח, כ). במקום אחר ובהקשר אחר עמדתי על המתח האמור בין המקורות ודרכי יישובו (בבג"ץ 9353/08 אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף (2009), בפסקאות ד-ה לחוות דעתי; לסקירה נוספת ברוח זו ראו ע"מ (ירושלים) 464/03 פלמוני נ' אלמוני (2004), בפסקאות 70-62 לפסק דינו של השופט – כתארו אז – מ' דרורי). אך לא בכך עסקינן כאן; ענייננו בסיטואציה עצובה, שבה עלול להיגרם סבל לבנות בשל מאסר האם, אך אין מטילים חלילה "עונש" על הבנות, והדבר דומה, למרבה הצער למצבים אחרים, לא מעטים, שבהם משנאסר אדם סובלת משפחתו. אולם לא בזאת ענייננו.

 

בנקודה זו הדגיש בית המשפט העליון את אחריותן וחשיבות תפקידן של רשויות הרווחה  במעקב נמשך והדוק אחר הטיפול בבנותיהן של נייאזוב ושל נריאן (ראו לעניין זה חוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז בעניין הרמוס. כאמור, הקושי העיקרי שניצב בפנינו הוא ניתוק הבנות מאמותיהן, במצב של חסר בתמיכה המשפחתית האחרת, בדמות האב. הנה דברים שנאמרו בחוות דעתי בעניין הרמוס הנזכר:

 

"לא אכחד … ראיתי לנגד עיניי את ילדי המבקשת ואת אשר ייגרם להם במאסר אמם, והתלבטתי; אך הכף הוכרעה אל נכון כדעת חברתי המשנה לנשיאה. כל שאוכל להטעים הוא, כי מעבר לחובתן של רשויות הרווחה, יש חובה בדין ובמוסר לאבי הקטינים, לעשות כל שלאל ידו כדי לטפל בילדיו בעת היעדרה של אמם בשל מאסרה".

 

סוף דבר – בית המשפט העליון קבע שאין ספק, וכמתואר מעלה, כי האירועים הקשים הטביעו חותמם בחיי המבקשים, החווים את תוצאות התאונה. ואולם ממול לנגד עינינו חיי המנוחים שנקטעו באבם ועקרון קדושת החיים, עקרון יסוד במורשתנו המשפטית, העברית והישראלית, ומן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, וסבל משפחת הקרבנות. סוף דבר: משקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא מאסר בפועל, בהיעדר נסיבות אישיות חריגות מאוד המצדיקות זאת. קשיים אישיים ומשפחתיים הכרוכים בכניסה למאסר הם אינתרנטיים למצב, ועל כן ככלל לא ייראו אלה כנסיבות להקלה (עניין אלמוג; ענייןמזרחי; עניין הרמוס). בשלושת המקרים שבפנינו נראה כי רף הרשלנות היה גבוה, ואין בנסיבות האישיות – מצערות ככל שיהיו – כדי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל.

עו"ד נועם קוריס: גניזת פרשת איקיוטק-  על חובת העדכון לפי חוק איסור לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: גניזת פרשת איקיוטק-  על חובת העדכון לפי חוק איסור לשון הרע

כותרות בדבר מעצרים וחקירות פליליות אנו רואים בכל אתרי החדשות ובתקשורת בכל יום כמעט, חקירת המשטרה בעניינו של ראש עיר כזה ואחר, על מעצרו של איש העסקים התורן, חברי הכנסת, השר, ראש הממשלה ואפילו רעייתו. אין סקטור של קראנו כבר על רבים ממנו שנחשדו, שנחקרו, שנעצרו, על חלק מסוים מהם קראנו שבסופו של יום הועמדו לדין או אפילו הורשעו אבל על אף אחד כמעט לא קראנו שנגנזה נגדו החקירה, למרות שבמקרים רבים למדי חקירות המשטרה נגנזות, ובדיקת הרשויות מלמדת שאין מקום להעמיד לדין או להגיש כתב אישום נגד האדם שנגדו קראנו כותרות מרובות, שלא רק שלא עודכנו, אלא שברוב המקרים גם עדיין מתנוססות בכל חיפוש בגוגל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס כותב על פרטיות ותביעות ייצוגיות בנושא ספאם (חוק התקשורת)

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" – לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה.

 

תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.

 

נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.

 

אומנם החוק בישראל עושה הפרדה מלאה בין עורך הדין לבין הלקוח, וכולנו זוכרים שגם את איוון האיום (איוון דמיאניוק) ייצג עורך דין, שכן כל הרעיון וכל השיטה עוסקים בדיוק בכך שכל אחד זכאי לייצוג עורך דין- בלי קשר למה הוא עשה או במה הוא נחשד.

 

בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.

 

הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.

 

בכל מקרה ובינתיים, עד שאמצעי התקשורת שפרסמו את דבר החקירה של לשכת עורכי הדין יפרסמו גם עדכון מתאים על גניזת פרשת איקיוטק בהקשר של עורכי הדין- אז הנה אני מעדכן אותכם שלשכת עורכי הדין קבעה שפרשת איקיוטק נגנזה, ושהבדיקה הראתה שלפחות הח"מ לא ביצע שום עבירה.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס – איזה בית משפט ידון לגבי תאונת דרכים שקרתה באילת

עו"ד נועם קוריס – איזה בית משפט ידון לגבי תאונת דרכים שקרתה באילת

תושב כפר סבא ותושב נצרת היו מעורבים עם רכביהם בתאונת דרכים שקרתה ביניהם באילת, הצדדים מתווכחים באיזה בית משפט יש לדון בטענותיהם, מה פסק בית המשפט העליון ?

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות

המחלוקת הגיעה אל שולחנו של בית המשפט העליון שקבע, כי עניינן של שתי התובענות בנזקי רכוש שנגרמו בתאונה שהתרחשה ביום 6.4.2017 באילת. הצדדים כולם מסכימים לאיחוד הדיון. עם זאת, דעותיהם חלוקות באשר למקום בו יתנהל הדיון המאוחד. המבקשים טוענים כי יש לקיים את הדיון בבית המשפט השלום בכפר סבא, שם הוגשה תביעתם, ומכיוון שהעדים הצפויים מטעמם מתגוררים בסמוך. המשיב 1 מתנגד לקיום הדיון המאוחד בכפר סבא וטוען כי יש לקיומו בבית משפט השלום בנצרת. זאת, נוכח היתרון הדיוני שקיים לתובע בבחירת המקום בו תידון תביעתו, מכיוון שהעדים מטעמו מתגוררים במחוז צפון, ובשים לב כי בהליך המתנהל בכפר סבא טרם נקבע מועד דיון בעוד ההליך בנצרת קבוע לדיון ביום 7.1.2018. המשיב 2 מסכים לקיום הדיון בבית משפט השלום כפר סבא.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הבקשה להתקבל. איחוד הדיון יביא לייעול הדיון, וימנע סיכון לקבלת החלטות שונות ואף סותרות באותו עניין. באשר למקום בו יתנהל הדיון המאוחד, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לקיום הדיון בבית משפט זה או אחר. לפיכך, לא מצאתי מקום לסטות מהכלל לפיו הדיון המאוחד יתקיים במקום בו הוגשה התובענה הראשונה בזמן, הוא בית משפט השלום בכפר סבא.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

עו"ד נועם קוריס- ח"כ יואל חסון – שאילתא לפסח

עו"ד נועם קוריס- ח"כ יואל חסון – שאילתא לפסח

עו"ד נועם קוריס שלח  לח"כ יואל חסון במייל hyoel@knesset.gov.il את המכתב הבא, בינתיים לא התקבלה תשובה ואנו עדיין מחכים לשמוע ממנו.

ח"כ יואל חסון

חג חירות שמח,

פניתי בעבר אל אדוני בעניין שאילתא כוזבת שנחתמה ונשלחה על ידיך ובה הנחות עובדתיות כוזבות, כאשר בסופה נשאלת שרת המשפטים על ידייך מדוע לאחר שנחשדתי במשטרה (ומאז הופרכו החשדות נגדי), עדיין לא הוגש נגדי כתב אישום ואני עדיין משמש כעורך דין מן המניין.

אזכירך, שהח"מ הנו עורך דין פעיל ובעל משרד עורכי דין מאז שנת 2004.

לח"מ אין עבר פלילי או משמעתי אך לח"מ יש רקורד משמעותי של עשייה ציבורית ותרומה לקהילה, שכן לצד ייצוג משפטי של חברות מובילות במשק, דוגמת בזק וניופאן, וידוענים דוגמת אורלי וילנאי וגיא מרוז עוסק משרדי זה שנים בתרומה ועשייה פרטית במסגרת התנדבות בעשרות עמותת חסד, ספורט וסיוע, מאז הקמת המשרד.

לא מיותר לציין, שהח"מ אף פעל בעשייה ציבורית בין היתר כפעיל בתנועת המושבים,  וכיו"ר אגודת סטודנטים.

לאור פנייתי אליך לפני מספר חודשים, חזר אלי עוזר פרלמנטרי מטעמך וטען שהשאילתה הכוזבת הוסרה מהאינטרנט ומהבלוג הספציפי של פלוני נגדו ניתנו צווים זמניים וקבועים בנושא על ידי בית המשפט השלום בתל אביב ואף עדיין מתנהלות נגדו תביעות דיבה על סך של כ 2 מיליון ₪.

בפועל, השאילתא לא הוסרה מהבלוג של אותו פלוני ומהאינטרנט- ולהיפך- נעשה בה שימוש ציני ומטעה כאילו אדוני פועל במרץ על מנת לפגוע שלא כדין בח"מ- על לא עוול בכפו.

בהתחשב באמור, לאור שלכאורה אדוני הוטעה על ידי אותו פלוני לפחות פעמיים מחד ומאידך לאור השפעתו של אדוני על דעתם וחייהם של מיליוני אנשים בישראל. אבקש את אדוני למצוא מזור ופתרון לנזקים הנגרמים מהשאילתא הכוזבת ומפירוסמה, שכן גם נכון לרגע זה, לאחר שאדוני הבטיח להפסיק את פרסום השאילתא הכוזבת- עדיין מתנוססת השאילתא כוזבת החתומה על ידי אדוני, אשר בה הנחות עובדתיות כוזבות המוצגות כעובדות, ואשר גורמת לח"מ לנזקים ולעוגמת נפש שלא בצדק.

אודה לפתרון לכבוד החג,

נועם קוריס, עו"ד

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, שאילתא, יואל חסון

עו'ד נועם קוריס ושות' מייצגים את אורלי וגיא בתביעה מול ארקדי גאידמק…

עו'ד נועם קוריס ושות' מייצגים את אורלי וגיא בתביעה מול ארקדי גאידמק…

אורלי וילנאי וגיא מרוז תובעים תשלום של 236 אלף שקל עבור שלושה חודשי עבודה מהחברה שהפעילה את רדיו 99fm בבעלות ארקדי גאידמק

אורלי וילנאי וגיא מרוז הגישו היום (חמישי) תביעה נגד חברת כ.א.ן של ארקדי גאידמק המצויה בהליכי פירוק, בגין הפרת חוזה ואי תשלום שכר. בתביעה שהוגשה על ידי משרד עורכי הדין נועם קוריס לבית המשפט המחוזי בירושלים, דורשים וילנאי ומרוז תשלום עבור החודשים ספטמבר-נובמבר 2008 העומד על כ-236 אלף שקל. הבקשה מצטרפת להליך פירוק קבוצת כ.א.ן של גאידמק שהפעילה את רדיו 99fm עד ספטמבר 2008.
וילנאי ומרוז הצטרפו לרדיו 99 בנובמבר 2007 יחד עם עיתונאים רבים שהצטרפו לתחנה ובהם עמנואל רוזן, גל גבאי ולינוי בר גפן. בקיץ 2008 עם תחילת המעורבות של גאידמק בפוליטיקה לקראת הבחירות לרשויות המקומיות קבעה הרשות השנייה כי עליו למכור את מניותיו בתחנה. לאחר עזיבתו את התחנה לא פרע גאידמק את חובותיו ובהם תשלומים לעובדים וספקים ובנובמבר 2008 הגיש העיתונאי עמנואל רוזן יחד עם עובדים נוספים בתחנה בקשה לפירוק החברה שעדיין נידונה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק

עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona

נ. קוריס ושות' – מוסר השילומים אורלי וילנאי וגיא מרוז

מוסר השילומים



אורלי וילנאי וגיא מרוז (צילום: ניר לנדאו)

אורלי וילנאי וגיא מרוז תובעים תשלום של 236 אלף שקל עבור שלושה חודשי עבודה מהחברה שהפעילה את רדיו 99fm בבעלות ארקדי גאידמק


אורלי וילנאי וגיא מרוז הגישו היום (חמישי) תביעה נגד חברת כ.א.ן של ארקדי גאידמק המצויה בהליכי פירוק, בגין הפרת חוזה ואי תשלום שכר. בתביעה שהוגשה על ידי משרד עורכי הדין נועם קוריס לבית המשפט המחוזי בירושלים, דורשים וילנאי ומרוז תשלום עבור החודשים ספטמבר-נובמבר 2008 העומד על כ-236 אלף שקל. הבקשה מצטרפת להליך פירוק קבוצת כ.א.ן של גאידמק שהפעילה את רדיו 99fm עד ספטמבר 2008.


וילנאי ומרוז הצטרפו לרדיו 99 בנובמבר 2007 יחד עם עיתונאים רבים שהצטרפו לתחנה ובהם עמנואל רוזן, גל גבאי ולינוי בר גפן. בקיץ 2008 עם תחילת המעורבות של גאידמק בפוליטיקה לקראת הבחירות לרשויות המקומיות קבעה הרשות השנייה כי עליו למכור את מניותיו בתחנה. לאחר עזיבתו את התחנה לא פרע גאידמק את חובותיו ובהם תשלומים לעובדים וספקים ובנובמבר 2008 הגיש העיתונאי עמנואל רוזן יחד עם עובדים נוספים בתחנה בקשה לפירוק החברה שעדיין נידונה בבית המשפט המחוזי בירושלים.