תקפה את הגננת של בתה והורשעה בדין

תקפה את הגננת של בתה והורשעה בדין

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סג"נ ג' כנפי-שטייניץ וכב' השופטים א' רומנוב ו-ד' כהן-לקח) בע"פ 14022-09-18 מיום 3.1.2019, בגדרו נדחו ערעורי המבקשת על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' גורדון) בת"פ 51228-08-16 מהימים 21.2.2018 ו-11.6.2018, בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

המבקשת הורשעה לאחר ניהול הליך הוכחות בעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) בגין תקיפת המתלוננת, הגננת לשעבר של בנה של המבקשת. במסגרת גזירת הדין נדחתה עתירת המבקשת לביטול ההרשעה משמדובר באירוע חמור; המבקשת לא לקחה אחריות על מעשיה; ולא הוכיחה כי ההרשעה תגרום לה לנזק קונקרטי. בהקשר זה נקבע כי בניגוד לטענותיה, לא הוכיחה המבקשת שהיא מועסקת בתעשייה בטחונית ועלולה להיות מפוטרת בעקבות הרשעתה, או כי הרשעתה תמנע תעסוקה בתעשייה בטחונית או ציבורית. על המבקשת נגזרו של"צ בהיקף של 160 שעות; מאסר מותנה; קנס בסך 600 ש"ח או 3 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלוננת בסך 400 ש"ח.

ערעור המבקשת, כאמור, נדחה על שני חלקיו. באשר לערעור על הכרעת הדין עמד בית המשפט על כך שטענותיה של המבקשת מכוונות נגד ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר מבוססים היטב בחומר הראיות. כמו כן, לא מצא בית המשפט עילה לביטול הרשעתה, משעניינה של המבקשת לא עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך ביטול הרשעה. גם הערעור על חומרת העונש מצא בית המשפט לדחות משנקבע כי העונש שהוטל מאזן נכונה את כל השיקולים, מה גם שהמבקשת נמנעה מנטילת אחריות על מעשיה לאורך כל הדרך.

המבקשת ממאנת להשלים עם פסק הדין, ומכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 30.1.2019 יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע העונשים שהוטלו עליה עד להכרעה בה.

בבקשתה עותרת המבקשת לעיין מחדש בהלכה שנקבעה בע"פ 2083/96‏ כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב) לעניין החובה להוכיח נזק קונקרטי; חוזרת על טענותיה לעניין הנזק הקונקרטי שייגרם לה, לטענתה, אם הרשעתה לא תבוטל; ועוד עותרת להקלה בעונשה.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית שחורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), ודחייתה לא תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

בית המשפט העליון לא מצא כל עילה להתערב בקביעות בתי המשפט קמא לפיהן עניינה של המבקשת לא עומד באמות המידה שנקבעו בעניין כתב לעניין ביטול הרשעה, ואין בעניינה כדי להצדיק עיון מחדש בהלכה זו. מה גם שקביעות הערכאות קמא לעניין הנזק הקונקרטי שלטענתה ייגרם לה אם הרשעתה לא תבוטל הן קביעות עובדתיות אשר אין זו מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (ראו, מבין רבים, רע"פ 4749/18 ‏גירון נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (‏10.7.2018)).

יצוין כי לא הועלתה כל טענה משפטית בעניין עתירת המבקשת להקלה בעונשה, מה גם שהלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שעניינה חומרת העונש אלא במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה (ראו, מבין רבים, רע"פ 9090/18 ‏עודה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (‏3.1.2019)). המקרה שלפניי אינו כזה.

לכך יש להוסיף כי הבקשה הוגשה יום לפני המועד שנקבע לתשלום הקנס והפיצוי, חרף העובדה כי פסק הדין קמא ניתן למעלה משלושה שבועות לפני כן. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שאין מקום להגשת בקשות לעיכוב ביצוע "בדקה התשעים", מתוך תקווה כי קוצר הזמן יביא לעיכוב ביצוע העונש (השוו, בהקשר של בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, לרע"פ  2588/12 עבאסי נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (29.3.2012)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב

העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב

יועברו להגנה נתונים מחברת WordPress האמריקאית, ככל שהתבקשו והתקבלו ממשרד המשפטים האמריקאי

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט אברהם הימן) בבע"ח 21420-09-18 מיום 28.10.2018 שדחתה את בקשת העוררים לעיון בבקשה לעזרה משפטית שנשלחה על ידי משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי (להלן: "בקשת העזרה המשפטית"), ובחומרים נוספים הקשורים לבקשת העזרה המשפטית כגון צווים משפטיים שהוצאו, תכתובות המשך בין הגורמים המדוברים ותכתובות בינם לבין צדדים שלישיים וכיו"ב.

רקע והשתלשלות העניינים

ביום 6.4.2017 הוגש כתב אישום נגד העוררים (העוררת בבש"פ 7746/18 והעורר בבש"פ 8000/18. להלן: "גב' שם טוב" ו-"מר לייבל", בהתאמה) ונגד נאשם נוסף, שלישי במספר, שאיננו צד להליך זה (להלן: "הנאשם השלישי"). כתב האישום כולל למעלה מ-90 אישומים נגד העוררים והנאשם הנוסף (ובהמשך תוקן כתב האישום ונוספו עוד אישומים). לפי פרטי כתב האישום, שלושת הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ודפים ברשת החברתית "פייסבוק", בהם פרסמו באופן קבוע ושיטתי תכנים קשים ובוטים נגד עובדי ציבור, ובהמשך גם נגד אחרים שאינם עובדי ציבור, שהיו מעורבים בצורה כזו או אחרת בהליכים שעניינם הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ובהליכים הנוגעים למשמורת ילדים המנוהלים במערכת הרווחה ובבתי המשפט. בכך, על פי כתב האישום, קשרו יחד הנאשמים קשר לביצוע עבירות פליליות שונות נגד גורמי רווחה, גורמי מערכת המשפט וגורמים נוספים, שעניינן פגיעה בפרטיות, הפרת צווי איסור פרסום, העלבת עובדי ציבור, זילות בית המשפט, ואף הטרדות מיניות. כמו כן, השלושה נאשמים בפגיעה בטובת הקטינים המטופלים במערכות הרווחה והמשפט, בכך שפרסמו את פרטיהם החסויים, תמונותיהם, ואף פרטים של משפחות אומנות ומשפחות מאמצות, והכול במטרה לחבל בהליכי האימוץ של אותם קטינים.

ביום 13.9.2018 הגישו גב' שם טוב ומר לייבל לבית המשפט קמא בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). בבקשה נטען כי במסגרת החקירה שהתקיימה נגד הנאשמים פנה משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי בבקשה לעזרה, בהתאם לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק עזרה משפטית"). בבקשה זו ביקש משרד המשפטים הישראלי לקבל נתונים מחברת WordPress האמריקאית, המספקת פלטפורמה לבניית אתרים ובלוגים, אשר באמצעותה, על פי הנטען, הפעילו הנאשמים את מערך אתרי האינטרנט המתואר לעיל. במסגרת בקשת העיון התבקש לעיין בצווים שהוצאו על ידי בית המשפט בישראל ועל ידי בית המשפט בארה"ב לצורך קבלת הראיות מחברת WordPress, וכן לקבל פרפרזות של החומרים שנקבע לגביהם כי הם מהווים תרשומת פנימית. גב' שם טוב הוסיפה כי היא מבקשת לעיין גם בחומרים הבאים: צווים ובקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות אשר מכוחם חויבו חברת WordPress וחברות אחרות להמציא נתונים; מכתבים, פניות וצווים שהוחלפו בין משרד המשפטים הישראלי או האמריקאי לבין חברת WordPress וחברות אחרות, וכן חוות דעת משפטיות הקשורות בנושא; תכתובות בין המשטרה לבין משרד המשפטים בישראל בהקשר לקבלת הנתונים מהחברות הזרות; מסמכים הקשורים בהליכים משפטיים שנוהלו בישראל בעניין הליך עזרה משפטית בין מדינות; אישורי היועץ המשפטי לממשלה באשר להליכים אלה; פרפרזות של כל חומר מחומרים אלה אשר הוחלט שלא למסור לעיון ההגנה, לרבות פרטי הגורם המחליט בעניין זה ונימוקי החלטתו, וכן רשימה המסודרת באופן כרונולוגי וכוללת פירוט של כל חומרי החקירה המבוקשים

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 19.10.2017, ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה בבקשה שהוגשה על ידי הנאשם השלישי בתיק (שאינו צד להליך זה), בה ביקש לעיין בכל המסמכים הקשורים לאותה בקשה לעזרה משפטית שהעביר משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי. לאחר שעיין במסמכי הבקשה לעזרה משפטית ובנספחיה, בית המשפט קמא דחה בקשה זו תוך שקבע כי אין מדובר בחומר חקירה שלנאשם השלישי זכות עיון בו, שכן בקשה לעזרה משפטית מהווה תכתובת פנימית בין רשויות שאין בה כל פרט מהותי, חדש ורלוונטי לטענה שביקש הנאשם השלישי לבסס, וכי הבקשה לעזרה משפטית כוללת עיבוד של חומרי החקירה שהועברו לידי ההגנה. בקשת ערר על החלטה זו הוגשה לבית משפט זה, נדונה ונדחתה בבש"פ 9275/17 פלוני נ' מדינת ישראל (14.12.2017) (להלן: "עניין פלוני"). בהחלטה נקבע כי הראיות שהועברו על ידי הרשויות האמריקאיות במסגרת בקשת העזרה המשפטית הועברו להגנה. לעומת זאת, ההתכתבות בין הרשויות אינה על פי מהותה בגדר "חומר חקירה", והרצון לעיין בכל ההתכתבות של משרד המשפטים הישראלי עם מקבילו האמריקאי על מנת לאתר סטייה מהוראות החוק היא מקרה מובהק של "מסע דיג".

החלטת בית המשפט קמא

בית המשפט קמא דחה את בקשתם של גב' שם טוב ומר לייבל. נקבע כי הצווים השיפוטיים שהוצאו בישראל מצויים זה מכבר בידי ההגנה. אשר לצווים השיפוטיים שהוצאו בארה"ב נקבע כי חזקה שהרשויות האמריקאיות פעלו כחוק, ומשהצווים המבוקשים אינם נמצאים כלל בידי המשיבה, הרי שאין מקום לחייבה בהמצאתם שכן אין מדובר בחומר חקירה כהגדרתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. כמו כן, נקבע כי רצונם של גב' שם טוב ומר לייבל לברר את חשדם כי בקשת העזרה המשפטית הוגשה שלא כדין, באמצעות עיון בכל הבקשות לעזרה משפטית שהופנו למדינות זרות, אינו מצדיק עיון בחומר שבהגדרתו ובמהותו אינו חומר חקירה, שכן חשד בלבד אינו מבסס רלוונטיות אלא מהווה ניסיון ל"מסע דיג", שמונע מתוך תקווה בלתי מסוימת וספקולטיבית. יתרה מכך, ניתן לברר אודות חשד זה באמצעות עיון בצווים השיפוטיים שהוצאו בישראל באותו עניין. בהמשך הדברים, דחה בית המשפט גם את בקשותיה של גב' שם טוב לעיין בכל הצווים והבקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות, במסמכים נוספים הקשורים לבקשת העזרה המשפטית בין ישראל לארה"ב (כגון מכתבים, פניות, צווים וחוות דעת), בפרפרזות של הבקשות לעזרה משפטית אשר עיון בהן לא הותר, בתכתובות בין המשטרה ומשרד המשפטים בישראל, באישורי היועץ המשפטי לממשלה, וכן את בקשתה ליצירת רשימה כרונולוגית של החומרים המבוקשים.

ביום 31.10.2018 הגישה גב' שם טוב ערר על החלטה זו במסגרת בש"פ 7746/18, וביום 11.11.2018 הגיש מר לייבל ערר במסגרת בש"פ 8000/18. הדיון בשני התיקים אוחד (בהחלטתו של השופט יצחק עמית מיום 11.11.2018), וביום 18.11.2018 התקיים דיון בעל-פה לפניי. לאחר הדיון התאפשר לצדדים להגיש השלמת טיעון.

 

להלן יוצגו בקצרה טענות הצדדים, כפי שהובאו הן בכתב והן בעל-פה.

לטענת גב' שם טוב שגה בית המשפט קמא משקבע כי צווים שיפוטיים הם תרשומת פנימית שאינה עולה כדי חומר חקירה, שכן לטענתה צו שיפוטי מכל סוג שהוא, בין אם מקורו בישראל או מחוצה לה, אינו יכול להיות מסווג כתרשומת פנימית. כן טוענת גב' שם טוב כי טעה בית המשפט קמא בכך שנימק את סירובו להורות על גילוי הצווים האמריקאים באמצעות החלתה של חזקת התקינות המינהלית על הרשויות בארה"ב. נטען כי מקומה של חזקה זו נטוע במשפט המינהלי ולא במשפט הפלילי, וכי החלתה במשפט הפלילי היא פסולה, שכן היא מביאה לשבירת השוויון בין התביעה ובין ההגנה בכך שהתביעה זוכה לעדיפות. בנוסף, נטען כי טעה בית המשפט קמא עת הסתמך על חזקה זו, שכן מדובר על רשות זרה שאיננה כפופה לביקורת שיפוטית בישראל. עוד הוסיפה וטענה גב' שם טוב כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי מכיוון שהצווים האמריקאים אינם נמצאים ברשות המשיבה, אין מדובר בחומר חקירה. נטען כי היה על בית המשפט להתייחס אל הצווים הללו כאילו ניתנו בישראל ובכלל, היה על המשיבה לפנות באופן אקטיבי אל הרשויות בארה"ב ולדרוש את העברת הצווים כדי שתוכל להעבירם לידי ההגנה. כמו כן, טוענת גב' שם טוב כי טעה בית המשפט כשהתעלם מהדרישה לקבלת השרשרת הראייתית של הפקת הנתונים הדיגיטליים. לשיטתה, נתונים אלה קלים יותר לזיוף מאשר שקיות סמים, ולכן ראיות השרשרת הן חיוניות. עוד הוסיפה הגב' שם טוב, תוך הפנייה לפסיקתו של בית משפט זה ברע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583 (2004), כי "האזרח תמיד מפסיד" (פסקה 7 להשלמת טיעוני העוררת); בפסק דין זה דובר בבקשה לעזרה משפטית שכן סווגה כחומר חקירה, אך מכיוון שטרם הוגש כתב האישום, סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לא חל עליו ולכן לא התאפשר אין לחשוד לעיין בחומר המבוקש בשלב זה. לעומת זאת, במקרה של גב' שם טוב ומר לייבל, אומנם הוגש כתב אישום, כך שיש תחולה לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, אך הבקשה לעזרה משפטית דווקא לא סווגה כחומר חקירה, כך שגם הפעם – לא מתאפשר לעיין בה.

מר לייבל טוען, באמצעות באי כוחו, כי טעה בית המשפט משקבע כי ביכולתה של ההגנה לברר את החשד שהועלה על ידי העוררים באמצעות הצווים שהוצאו בישראל, שכן למעשה לא הועברו להגנה צווים הנוגעים לנושא זה, כך שאינם יכולים לברר את החשד. בנוסף, ביקש מר לייבל לציין כי החשד אינו ספקולטיבי גרידא, אלא חשד שמקורו בשכל הישר וההיגיון, שכן מעשים רבים המיוחסים לנאשמים בתיק כלל אינם מהווים עבירות בארה"ב. עוד טען מר לייבל כי טעה בית המשפט משקבע כי משום שהחומר אינו נמצא בידי המשיבה, הרי שאין לסווגו כחומר חקירה. לטענתו, מדובר בחומר חקירה שעל המשיבה להעביר לידיו ולידי גב' שם טוב ואף לפעול באופן אקטיבי לשם כך, וזאת מכיוון שמדובר בחומרים העומדים במבחן הרלוונטיות – הם נוגעים לקבילותן של ראיות מרכזיות באמצעותן תבקש המשיבה להוכיח את הקשר של מר לייבל לתפעול האתרים בגינם הוגש כתב האישום. עוד טוען מר לייבל כי צווים שיפוטיים מועברים דרך קבע במסגרת העברת חומרי חקירה לנאשמים. לסיכום טענותיו, הדגיש מר לייבל כי זכותו לעיין בכל חומרי החקירה נובעת מזכותו הבסיסית למשפט הוגן, והימנעות המשיבה מהעברת החומרים עלולה לגרום עיוות דין חמור.

המשיבה טוענת כי יש לאבחן בין חומרי חקירה שנאספו לצורך חקירה, לבין התכתבויות, צווים או כוונות של הרשויות – החוסים תחת ההגדרה של תרשומת פנימית. הבחנה זו תלויה בסוג ההליך ותוכנו, אופן עריכתו ודרישות החוק הרלוונטיות. לשיטת המשיבה, תרשומת פנימית איננה בגדר "חומר גולמי", אלא אך ורק הגיגים, מחשבות, סיכומים ועיבוד של חומרי הגלם. לטענת המשיבה, חשיפה של תרשומות מהסוג המבוקש עשויה לפגוע קשות בשיח פנימי חופשי של רשויות האכיפה שקיומו הכרחי לעבודתן. בנוסף, הסבירה המשיבה כי בקשה לעזרה משפטית שמעבירה הרשות המוסמכת במדינת ישראל למדינה זרה היא בקשה מפורטת המועברת לרוב תוך כדי החקירה, ולעתים אף בשלבים מוקדמים שלה. בקשת הסיוע המשפטי תכלול לרוב סיכום של התשתית הראייתית הקיימת עד מועד שליחת הבקשה, פירוט התוצרים המבוקשים מהמדינה הזרה, הסבר על תרומתם לחקירה, וכן פירוט של סעיפי העבירה מושא החקירה. המשיבה הבהירה כי חומר החקירה שהתקבל בעקבות הבקשה לעזרה משפטית הועבר להגנה, ואילו הבקשה לעזרה משפטית גופה, אותה דורשים העוררים להעביר לעיונם איננה כוללת "חומר גולמי" שניתן להגדירו כ"חומר חקירה", אלא היא בגדר תרשומת פנימית בלבד, ולא קיים הבדל מהותי בין בקשת העזרה המשפטית הפותחת את ההליך לבין התכתבויות הנערכות בהמשכו. עוד טוענת המשיבה כי בקשת עזרה משפטית מעוגנת באמנות וביחסים בינלאומיים המושתתים על אמון בין רשויות. אילוץ המשיבה לחשוף את מערכת היחסים בין הרשויות עלול לפגוע ביחסי האמון בין המדינות, עליהם מושתתת כל מערכת העזרה המשפטית.

בנוסף, טוענת המשיבה כי מדובר בבקשה זהה לזו שהוגשה על ידי הנאשם השלישי בתיק, ואין מקום לדון בה בשנית. כן הוסיפה המשיבה כי אין בדין הוראה המורה למדינה להעביר בקשות לסיוע משפטי לרשות ההגנה, אלא כל שעליה להעביר הוא את החומר שהתקבל בעקבות הפניה. כמו כן, נטען כי בחומרים המבוקשים אין דבר שיכול לתרום להגנתם של גב' שם טוב ומר לייבל, ולא קיים מידע התומך בחשדות שהעלו. נוסף לכך, טוענת המשיבה כי במקרה שיחפצו בכך, יוכלו גב' שם טוב ומר לייבל לטעון נגד קבילותן של הראיות, ואם בית המשפט יקבל את טענותיהם, ראיות אלה יפסלו.

לסיכום טענותיה, ציינה המשיבה כי קביעת היקף חומר החקירה נמצא בגדר אחריותה, וקיימת חזקת תקינות מינהלית גם על החלטות המשיבה בהקשר זה. עוד ביקשה המשיבה לציין, כי קו ההגנה לפיו רשויות האכיפה הישראליות מרמות את הרשויות בארה"ב הוא מופרך מעיקרו. לעניין הבקשה לעיון בצווים שהוצאו בארה"ב, טוענת המשיבה כי הרשויות בארה"ב נענו לבקשה לעזרה, והעבירו תוצרים יחד עם מכתבי לוואי המפרטים אילו תוצרים נאספו, אך לא העבירו צווים. כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, לרשויות בארה"ב עומדת חזקת תקינות מינהלית, וממילא נטען כי צווי בית משפט אינם מהווים חומר חקירה, שכן מדובר בהליך שיפוטי.

דיון והכרעה

בית המשפט העליון קבע שדין הערר להתקבל בחלקו, במובן זה שהמשיבה תעביר את בקשת העזרה המשפטית לידי העוררים. פרט לעניין זה, לא ראיתי מקום להיענות למבוקש בערר.

במכלול הבקשה. העוררים מבקשים לקבל חומרים שונים הנוגעים לבקשת העזרה המשפטית – החל בבקשה עצמה, דרך הצווים השיפוטיים שהוצאו בארץ לגביה, המשך בצווים השיפוטיים שניתנו בחו"ל וכלה בהתכתבויות שהוחלפו בין הגורמים השונים הקשורים להעברת המידע.

את המסמכים שהתבקשו על ידי העוררים ניתן לחלק לארבע קבוצות:

מסמכים שאינם קיימים ככל הנראה (כך, למשל, באת-כוח המשיבה הצהירה שלא התבקשו, וממילא לא ניתנו, צווים שיפוטיים בארץ ביחס לבקשה לעזרה משפטית);

מסמכים אשר אינם נמצאים ברשות המשיבה, ואין זה ברור אם הם קיימים (לדוגמא, צווים שיפוטיים בארה"ב);

מסמכים שניתן להניח כי הם קיימים, אך אינם מצויים ברשות המשיבה (לדוגמא, התכתבות בין הרשויות האמריקאיות לבין חברת WordPress);

 

מסמכים קיימים, המצויים בידי המשיבה (זהו המצב ביחס לבקשת העזרה המשפטית וביחס להתכתבויות אחרות מול הרשויות בארה"ב).

ככל שהדברים אמורים במסמכים מהקבוצות א'–ג', דין הערר להידחות. פשיטא כי לא ניתן להורות על העברת מסמכים שלא קיימים (קבוצה א'). לעומת זאת, ניתן באופן עקרוני לחייב את המדינה להשקיע מאמצים סבירים בחיפוש ובדרישת מסמכים שייתכן כי הם קיימים, ברמת הסתברות כזו או אחרת, אולם אינם נמצאים ברשות המשיבה (קבוצות ב' ו-ג'), ולהורות כי ככל שיתקבלו מסמכים אלה יועברו עותקים מהם להגנה (ראו בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 375-374 (2005); בש"פ 6237/06‏ קלושנדלר נ' מדינת ישראל (17.12.2006)). ואולם במה דברים אמורים? במצבים בהם הונחה תשתית עובדתית המלמדת כי קיימת הצדקה עניינית להטיל על המדינה את החובה לחפש ולדרוש את המסמכים האמורים, וזאת בשים לב לעלות הכרוכה במאמצים אלה, ולתועלת הצפויה מהם לבירור אשמת הנאשם.

כך, למשל, בבש"פ 10160/04 גולד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 373 (2004) דובר, כמו בענייננו, בבקשה שעניינה חומר שהועבר על ידי מדינה זרה (גרמניה באותו מקרה) בעקבות בקשה לעזרה משפטית של מדינת ישראל. באותו מקרה הסתבר כי רשויות גרמניה תפסו בעקבות הבקשה 67 קלסרים של מסמכים, מיינו אותם, והעבירו למשרד המשפטים עשר תיקיות בלבד, שהן פחות מקלסר אחד. הנאשם באותו עניין הגיש בקשה לחייב את הרשויות הישראליות לפנות למקבילותיהן הגרמניות, ולבקש מהן את מכלול החומר שנתפס. בקשתו נדחתה. השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש הבהירה כי בשים לב לחזקת התקינות החלה על פעולת הרשות, לכך שהעורר לא הצביע על חומר קונקרטי שלטענתו עשוי להועיל להגנתו ועל כן הוא טוען בשם "זיקה רחוקה וספקולטיבית", לקושי האובייקטיבי הקיים בהשגת החומר האמור, ולהסתברות הנמוכה שיימצא חומר בעל רלוונטיות לאישום – אין מקום להיענות לבקשה.

והדברים יפים גם לענייננו. בקשתם של העוררים מתייחסת למסמכים אשר לא הועברו על ידי הרשויות האמריקאיות עד כה, ואשר אין זה ברור כלל כי יהיו נכונים להעבירם אם יתבקשו. במצב דברים זה, ובהיעדר אינדיקציות קונקרטיות כי למסמכים אלו יש חשיבות לצורך ההליכים המתנהלים בעניינם של העוררים, אינני סבור שהורם הנטל המצדיק הטלת החובה על המדינה לדרוש מסמכים אלו.

ודוק, העוררים טוענים כי חלק מהמסמכים האמורים נחוצים על מנת להוכיח את "שרשרת הראיות" ביחס לחומר שהתקבל בעקבות בקשת העזרה המשפטית, ולפיכך היעדרם פוגע באפשרות להתבסס על המסמכים הללו במסגרת ההליך הפלילי. טענה זו, שאינה מקובלת על המשיבה, ראוי כי תתברר במשפט גופו, ואין לה השלכה ישירה על הבקשה שלפניי. לפיכך, בעניין זה אינני רואה צורך להביע עמדה שלב זה.

מוקשים יותר הדברים ביחס למסמכים השייכים לקבוצה ד', ובפרט בקשת העזרה המשפטית. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי המסמכים הללו, ובכללם גם בקשת העזרה המשפטית גופה, אינם בגדר "חומר חקירה גולמי", וכי מטעם זה אין הם נופלים לגרעין ההגדרה של "חומר חקירה", אותו יש למסור להגנה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. ודוק, המשיבה מבקשת לסווג חומרים אלה כ"תרשומת פנימית". סיווג זה מעורר קושי לשוני, שכן מבחינה טרמינולוגית קשה לראות בהתכתבות עם רשויות זרות משום "תרשומת פנימית". יחד עם זאת, צודקת המשיבה בטענתה כי ההצדקה לכך שמסמכי קבוצה ד' אינם חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה" דומה להצדקה שאין לראות ב"תרשומת פנימית" חלק גרעיני מחומר החקירה: בשני המקרים אין המדובר ב"'חומרי הגלם' (ראיות, לאו דווקא קבילות) הנאספים על ידי פעולות חקירה שונות (עדויות, ראיות חפציות, מזכרים בעניין פעולות חקירה)", אלא ב"עיבוד וריכוז של חומר כזה" (בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 74, פסקה 16 (2006)).

ואולם, גם אם בקשת העזרה המשפטית אינה חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה", עדיין ייתכן כי תוטל במקרים מתאימים החובה למסור אותה להגנה (כשם שקיימים סייגים המאפשרים עיון גם בתרשומת פנימית. ראו: בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם (13.9.2009)). זאת באותם מצבים בהם מתרשם בית המשפט כי עשויה להיות לה רלוונטיות לצורך הגנת הנאשם. במצבים אלה, ככל שקיימים שיקולים כלליים או פרטניים המצדיקים שלא לחשוף את המסמך להגנה, נדרש בית המשפט להכריע בין השיקולים, ולשם כך הוא רשאי לעיין במסמך המבוקש בטרם יחליט האם יש הצדקה למסור אותו להגנה (סעיף 74(ד) לחוק סדר הדין הפלילי. כן השוו לבש"פ 948/16 מדינת ישראל נ' פלוני (24.2.2016)).

ואכן, בבש"פ 2652/14 זוננשוילי נ' מדינת ישראל (13.5.2014), המקרה היחיד אליו הופניתי בו נדרש בית המשפט העליון לסוגיה של גילוי בקשת עזרה משפטית ישראלית לנאשם לגביו התבקש הסיוע, דחה אומנם השופט ניל הנדל את הבקשה, ואולם זאת לאחר שעיין במסמכים בהם מדובר והבהיר כי "מבדיקת החומר עולה כי מדובר בתרשומות פנימיות שבין משרד המשפטים לבין הרשויות הבלגיות. הבקשות עוסקות ברובן המכריע בפרטים הטכניים של המבצע, כגון האפשרות להחזיר את הסם המדובר לישראל ומסירת פרטי חקירה אודות החשוד. בנסיבות אלו נראה שסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מכסה את המקרה. לאמור: לא מדובר בחומר חקירה שזכאי הסנגור לקבל. כמו כן נראה שאין בחומר כדי לסייע לסנגור בהגנת מרשו" (שם, בפסקה 3).

הערה: כפי שצוין בפסקה 3 לעיל, בעניין פלוני נדחתה בקשה של הנאשם השלישי בפרשה בה עסקינן לעיין בכל התכתובות מול הרשויות האמריקאיות, מהנימוק שמדובר ב"מקרה מובהק של 'מסע דייג'". יצוין, עם זאת, כי מעיון בבקשה לעזרה משפטית שהוגשה לעיוני עולה כי היא מתייחסת לשני העוררים בלבד, ולא לנאשם השלישי. ממילא קשה להסיק מהתם להכא.

במקרה שלפניי מבקשים העוררים לעיין בבקשת העזרה המשפטית שעל בסיסה התקבלו הנתונים מחברת WordPress. העוררים חוששים כי העניין הוצג לפני הרשויות האמריקאיות בצורה מעוותת, ומצביעים על כך שחלק ניכר מהמיוחס להם אינו מהווה כלל עבירה בארה"ב. לשיטתם אם יתברר כי יש ממש בחשדם, הרי שהדבר עשוי להשליך על הגנתם, ובכלל זה על האפשרות לעשות שימוש במידע שהועבר.

ויובהר, הצדדים לא הרחיבו בשאלה מהן ההשלכות האפשריות של פגמים בבקשת העזרה המשפטית על ההליך הפלילי בעניינם. לפיכך, אמנע אף אני מלהתייחס לעניין זה, ואניח לטובת העוררים, מבלי לטעת מסמרות, כי ייתכנו השלכות כאלה, ככל שיוכח כי התקיימו פגמים משמעותיים בבקשת העזרה המשפטית.

המשיבה מכחישה מכל וכל את חשד העוררים כי נפלו פגמים בבקשת העזרה המשפטית, וייתכן מאוד כי הצדק עמה. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה לעזרה משפטית הגעתי למסקנה כי במאזן האינטרסים והשיקולים, יש מקום להיענות למבוקש בהקשר זה. העוררים חושדים כי המידע שהתקבל בעניינם לא התקבל בעקבות בקשה 'כשרה', והגם שלא התרשמתי מעיון בבקשת העזרה המשפטית כי יש בסיס לחשדם זה, בשים לב לאופיו ומורכבותו של התיק בו עסקינן, יש מקום לאפשר לעוררים להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי.

מאחורי ההחלטה לאפשר את עיון העוררים בבקשת העזרה המשפטית במקרה זה לפי החלטת בית המשפט העליון,  שני טעמים מצטברים:

ראשית, קיים קושי מובנה בבחינת רלוונטיות של ראיות על ידי בית המשפט במעמד צד אחד, במיוחד בתיק מורכב וסבוך כדוגמת התיק הנוכחי. לעיתים, אין מנוס מכך, וזאת כאשר קיים חשש כי חשיפת החומר שלא לצורך להגנה עלולה לגרום פגיעה בלתי מוצדקת באינטרסים רבי ערך, כגון פרטיות העדים והמתלוננים או חשש לשיבוש חקירה. ואולם מנימוקי המשיבה לא השתכנעתי כי קיימים בענייננו שיקולים כבדי משקל המונעים את חשיפת בקשת העזרה המשפטית לפני ההגנה, ובהיעדר שיקולים כאלה מוטב כי ההגנה תבחן את המידע בעצמה, בגדר "אין חקר לתבונת סנגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (דברי השופט (כתוארו אז) יצחק אולשן ז"ל בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 429, 433 (1950)).

שיקולי הנגד המרכזיים שהוצג על ידי המשיבה הם החשש לפגיעה "בחופשיות ההתבטאות של הרשויות בכלל הבקשות לעזרה משפטית ובפריסת התמונה המלאה בפני המדינה המתבקשת" והשלכה אפשרית "על שיתופי פעולה עתידיים עם מדינות אחרות", שכן "חשיפה של הבקשה וההתכתבויות הנוגעות לה עלולה להפר את מחויבותה של מדינת ישראל להגנה על אינטרסים של צדדים שלישיים ועל האינטרס הציבורי הכללי בשיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה" (פסקה 15 להשלמת הטיעון מטעם המשיבה). ככל ששיקולים אלו נוגעים לבקשת עזרה משפטית שהעבירה מדינה זרה (השוו רע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583 (2004)) או לתכתובת בין המדינות שבאה בעקבות בקשת העזרה המשפטית, הרי שהם נראים משכנעים. ואולם, ככל שמדובר בחשיפת בקשת העזרה המשפטית עצמה, והיא בלבד, דהיינו מסירת הבקשה הרשמית שיצאה ממשרד המשפטים הישראלי למשרד המשפטים האמריקאי – ספק בעיני. למען האמת, ניתן אף לטעון שיותר משנימוקים אלו מצדיקים את חיסיון בקשת העזרה המשפטית, הם עשויים להצדיק את חשיפתה, וזאת על מנת לוודא כי "חופשיות ההתבטאות" של הרשויות הישראליות לא פגעה בזכויות הנאשם, ובמטרה להבטיח את האינטרס הציבורי באמינות המידע המוצג על ידי מדינת ישראל במסגרת בקשות מסוג זה. מכל מקום, נזק כבד העלול לנבוע מהעברת בקשת העזרה המשפטית שהוגשה מטעם ישראל לעוררים במקרה שלפניי התקשיתי למצוא.

שנית, "מראית פני הצדק", גם אם אינה שיקול עצמאי היכול להצדיק הטלת חובת גילוי כשאין לכך כל הצדקה עניינית, היא בוודאי בגדר "שובר שוויון", היכול להצדיק חיוב במסירת מידע כאשר כפות המאזניים מעוינות. להתרשמותי, אף אם אניח כי יש לתת משקל מסוים לשיקולי הנגד שהעלתה המדינה בנוגע למסירת בקשת העזרה המשפטית, הרי לכל היותר יש בהם כדי להביא למצב של איזון בין טיעוני הצדדים. במצב דברים זה מוטב לבחור בגילוי על פני ההסתרה, ולו בשל תרומתו לכך שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הפייק ניוז של מירב קריסטל, מדונה ולשון הרע

הפייק ניוז של מירב קריסטל, מדונה ולשון הרע

שאלו אותי על ההרשעה של מירב קריסטל בדין לאחר שפרסמה כתבה מוטה ולא הוגנת במדור הצרכנות של ynet ועל ההשפעה של הרשעה זו על אותה כתבת צרכנות שלפי אותה החלטה של בית הדין בתיק 179/2010, מצאה שהטעתה באותה כתבה. (לקריאת פסק הדין מירב קריסטל)

למרות שלכל המדינה מוצגים נתונים כוזבים וזאת למרות שלציבור יש זכות לדעת את האמת, הרי יש מי שיגיד שזה לא מעניין שכתבת צרכנות בynet  ממציאה סיפורים ומטה כתבות אבל לאחר שבית הדין הרשיע ובית הדין של הערעור הותיר את ההרשעה על כנה – פתאום מצאתי שאותה מירב קריסטל עשתה את אותו דבר גם לי, כאשר פורסמה עוד כתבה של מירב קריסטל ב Ynet, הפעם נגדי, שבה היא מכפישה אותי במילים בוטות שכאילו צוטטו מפרוטוקולי ועדת הכלכלה של הכנסת (פרוטוקולים 158-159).

אולי זה קשור לחוסר היכולת של הכתבת לקבל בעצמה ביקורת, כי כאשר פרסמתי בבלוג שלי את פסק הדין אותו כל אזרח ישראלי רשאי וצריך לקרוא קיבלתי פתאום עוד איזכורים מוזרים מחברותיה של הכתבת- על כך שזה לא בסדר שעורך דין מפרסם פסקי דין?! (לקריאת הפוסט מירב קריסטל)

זה די הזוי כי בהתחלה כשהפנתי את היועץ המשפטי שם לכך שהציטוטים של מירב קריסטל מפוברקים ובכלל לא מופיעים בפרוטוקול הוא עוד ניסה לטעון שעל מה שאמור בפרוטוקול יש חיסיון- רק שמה שמפוברק ולא מופיע בפרוטוקול, לא יכול לדעתי לחסות תחת חיסיון שכזה.

גם כשהפניתי לכך שאותו עו"ד דוד ימין נציג הרשות להגנת הצרכן שצוטט שם על ידי מירב קריסטל הוא נפגע פוטנציאלי מהפרסום ואולי אפילו נתבע פוטנציאלי בגלל שהכניסו לו לפה בפרסום מילים שהוא בכלל לא אמר, עדיין לא הביאו שום סימנים משמעותיים שיש כוונה לרסן את אותה מירב קריסטל בפרסומי המדינה של העיתון.

אני כמובן עומד מאחורי המילים שאני כותב, ואני מניח שמירב קריסטל לא תובעת אותי פשוט כי היא יודעת את האמת- ומי שרוצה לבדוק אותי מוזמן להשוות בין פרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 30.12.2013 לבין הכתבה (לפני התיקונים), מאותו היום בדיוק כפי שפורסמה ב ynet  על ידי אותה מירב קריסטל.

אז מירב קריסטל הפיצה נגדי כזבים ב ynet ואלו כבר הספיקו להתפזר בכל האינטרנט, אבל העובדה שכאשר מירב קריסטל כותבת משהו ב ynet זה נשאר שם להרבה זמן, ואפילו מתפזר בגוגל כמו ברוח- בדרך כלל לתוצאות הראשונות של כל חיפוש.

לפעמים הסיפורים מפעם נראים לנו מתאימים להיום ולפעמים הסיפורים מפעם אפילו נראים מתאימים יותר להיום מאשר לזמן בו הם נכתבו. יש למשל סיפור מספר שכתבה מדונה בחסות המרכז לקבלה, על מיסטר פיבודי והתפוחים, היא סיפרה בפתח ספרה, שההשראה לספר באה מסיפור בן כ – 300 שנה, שסיפר לה המורה שלה לקבלה. והוא במקור חופר על ידי הבעל – שם – טוב (הבעש"ט), שהקדיש את חייו ללימוד ולעזרה לזולת.

הסיפור מספר על רב מסוים, שלאור טעות בפרשנות של ילד אחד, עיירה שלמה נשטפה בלשון הרע נגדו מבלי שניתנה לו האפשרות אפילו להתייחס וכאשר לאחר שהתבררו העובדות לאותו הילד והסתבר שאותו רב שילם מראש על תפוחים שנטל ממר פיבודי ולא גנב אותם, ביקש הילד לכפר על מעשיו ואותו הרב העלה את הילד על הר גבוה, וקרע לגזרים כרית נוצות גדולה שנטל עימו.

אין ספור הנוצות שהתפזרו ברוח החזקה מראש ההר, התפזרו בכל הכפר והמרחבים שסביבו. "גזרי הנוצות שהתפזרו לכל עבר", אמר הרב, "הן גזרי לשון הרע שפורסמו והרכילויות", עכשיו רק צריך לאסוף אותן חזרה אל תוך ציפת הכרית.

היום, זה לא משנה מה המניע, לכל אחד יש את הכוח לפרסם פוסטים שליליים עלייך, שייסרקו ב- Google  ועלולים להופיע בתוצאות החיפוש תחת השם שלך או שם המותג שלך.

מסתבר שלהסיר תוצאות שליליות מגוגל זה דבר אפשרי, למרות שבהתייחס למנוע החיפוש גוגל, קבע בית המשפט בישראל, כי "מנוע החיפוש אינו יוצר תוכן בעצמו, והמידע מוכנס באופן אוטומטי למנוע החיפוש של גוגל ולא יכול מבחינה מעשית לעבור בדיקה מקדמית של גורם אנושי אשר יבדוק את אותו מידע".

אבל מה לעשות שבמציאות, לא מעט מאיתנו מבצעים חיפושי גוגל לגבי שמותיהם של אנשים מסוימים הנקרים בדרכנו, במסגרת יחסי עבודה או יחסים אישיים והעדפות החיפוש שלנו בגוגל לעיתים, קובעות הרבה לגבי ההחלטות שאנחנו מקבלים.

לא מזמן הבנתי שחייב להיות פתרון אחר, זה היה כשי’ הגיעה אלי להתייעצות בנוגע לסיפור ישן מלפני 15 שנים אשר עדיין רודף אותה יום-יום, שעה שעה, והיא במצוקתה לא יודעת מה לעשות.

מסתבר שבעבר, לפני 15 שנים, נחשדה י’ בנושא פלילי מסויים. היא נחשדה, נחקרה במשטרה והחשדות נגדה במלואם הופרכו כבר אז, שכן האמת הייתה שהיא לא עשתה שום דבר רע.

עוד מסתבר, שבזמנו כאשר היא נחשדה ונחקרה, סוקר העניין על ידי אתר חדשות מוביל, כאשר בכותרת הכתבה באותו אתר התנוסס שמה המלא בליווי כיתוב מאוד לא מחמיא, על כך שהיא חשודה בפלילים ונחקרה במשטרה.

אין לי’ שום טרוניה כמובן כנגד משטרת ישראל, שכן המשטרה אז עשתה את עבודתה, בדקה טענות ועד מהרה הגיעה למסקנה שהטענות כנגד י’ הינן עורבא ופרח ואין בהן כלום.

בזמנו גם, ובזמן אמת, היה סביר לפרסם את דבר החשדות והחקירה של י’, והחקירה באמת התקיימה, כך שבעצם לא היה בכתבה שום הוצאת דיבה.

אתר חדשות מוביל זה שכולנו מכירים, הוא אתר אינטרנט חזק במיוחד, הכי חזק בישראל נכון לכתיבת שורות אלו. גוגל שכולנו מכירים, מאוד אוהב את הפרסומים באתר החדשות הזה ונותן לו גם עדיפות משמעותית בכל חיפוש שמתבצע באמצעותו.

יוצא מכך, שהיום, 15 שנים אחרי שי’ נחשדה, 15 שנים אחרי שהחשדות נגד י’ הופרכו, עדיין כאשר מקישים את שמה של י’ בגוגל התוצאה הראשונה שגוגל מפנה אליה, היא איך לא, הכתבה באתר החדשות שבה מופיעה שמה של י’ ועובדת החשדות נגדה.

את גוגל וגם את אתר החדשות לא מעניין שהחשדות נגד י’ נגנזו כבר מזמן וגם את אף אחד לא מעניין שהדברים מפורסמים בלשון הווה ולא בלשון עבר והתוצאה החד משמעית היום היא, שכאשר ילידה של י’, תלמידיה של י’ בתיכון, הורי תלמידיה וכל אחד אחר שמקיש את שמה בגוגל- נחשף דבר ראשון ועיקרי לכותרת- כאילו י’ חשודה- עדיין.

אז נכון שלפי החוק היבש אין חובה על אתר החדשות להסיר כתבה שהייתה “אמת לשעתה”, ונכון שי’ יכולה לפנות לאתר החדשות לפי חוק איסור לשון הרע, ולדרוש שתפורסם כתבה נוספת לפיה החשדות נגנזו, אבל בפועל ברור, שהכתבה הראשונה תמיד תמשוך יותר עניין ושתמיד בגוגל תשאר התוצאה הראשונה- תוצאה כאילו י’ בחקירות משטרה.

אני מניח שהבעיה של י’ היא בעיה של רבים ובאירופה למשל נחקקו חוקים בדבר “הזכות להישכח” מגוגל בעוד בארץ הייתה הצעת חוק דומה, שלא התקבלה.

האינטרנט הוא מקום חדש יחסית, אבל אני מניח גם, שזה רק עניין של זמן, עד שיבינו גם בישראל, שאין שום היגיון שעל עבירות חמורות ונוראיות מסוג פשע יש התיישנות לפי חוק, כך שהמשטרה למשל מנועה מלמסור מידע על פשע שביצע עבריין מורשע אם עברו 10 שנים מאז העבירה, ואילו כאשר יש רק “כתבה” באתר החדשות המוביל ולא צריך אפילו לפנות לרשויות בשביל המידע- אז לעולם אין התיישנות ולעולם המידע יוצג כנגד י’, בתור המידע הראשון שכל אדם ידע עליה.

אם גם לכם או למישהו בסביבתכם יש בעיה דומה, עם מירב קריסטל ו- ynet או עם כל איזכור לא רצוי אחר באינטרנט- אשמח אם תפנו אלי, אולי אוכל לסייע.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו”ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

מירב קריסטל- כתבה מוטה ולא הוגנת

נספח – תמצית פסק הדין "בית הדין לאתיקה דן בתלונת מר מאור אלעד נגד עיתון האינטרנט YNET ונגד העיתונאית מירב קריסטל, על דברים הכלולים בכתבתה "אשתי לא זכתה לזר בט"ו באב בגלל החנות", אשר פורסמה במדור הצרכנות באתר YNET ביום 4.8.2010, ודנה באיחור במשלוח פרחים, כביכול, בערב חג האהבה. התלונה הייתה בגין דברים הנכללים הן בכותרת הכתבה והן בנוסח הכתבה עצמה באשר לעסק "פרחי רוטשילד", שבבעלות המתלונן. בית הדין של מועצת העיתונות, בשבתו כערכאת ערעור, בהרכב עו"ד יורם סמואל, יו"ר, עדה אושפיז, אלכס דורון, ד"ר דליה זליקוביץ, ויוסף קיסטר – חברים,  דחה את הערעור על החלטתו של בית הדין בערכאה ראשונה עם הרכב: עו"ד צורי בן תורה, יו"ר, רות סיני ומנשה רז – חברים, והחליט כי הכתבה הינה מוטה ולא הוגנת, שכן, העובדה שהפרחים נמנעו מאשת המזמין תלויה גם בשעת הזמנתם המאוחרת. כמו כן, לא צריך היה להיות ברור לחנות הפרחים כי אם הפרחים מגיעים ליעדם עד השעה 21:00, אשתו של המזמין תהיה ערה, ואילו אם הם מגיעים בשעה 22:15 קיימת חזקה שהאישה כבר תישן. בית הדין אף קבע כי כותרת הכתבה מטעה, שכן, ניסוח הכותרת "אשתי לא זכתה לזר בט"ו באב בגלל החנות", מהווה הבעת עמדה סובייקטיבית של הכתבת בעניין המסקנה המתבקשת ממה שיש בכתבה, שאינה המסקנה המתבקשת מעובדות המקרה כפי שהתבררו בשתי הערכאות בהן נדונה התלונה. כן קבע בית הדין כי על מנת שהקורא יוכל להתרשם אם התלונה הינה מוצדקת, לא די לדווח לו על האיחור במשלוח, כביכול, אלא היה על הכתבת גם לפרט את הדין ודברים שהיה בין מזמין הפרחים לבין החנות, את דרישותיו של המזמין, את הצעת הנגד של החנות ואת העובדה שהמזמין איים על מנהל החנות בפרסום כתבה בעזרתה של אשתו, שהינה עורכת מגזין בקבוצת "ידיעות אחרונות". כן נקבע, כי אין כל פסול בכך שמוסר האינפורמציה קרוב לכתב בצורה זו או אחרת, כל עוד הכתבה מפרטת את הקשר בין הכתב לבין הכתבה. אילו הייתה הכתבת מפרטת כי אשת המזמין היא המקור לכתבה, ואת הקשר שלה לעיתון ולכתבת, יש להניח שציבור הקוראים היה מביא בחשבון נסיבות אלה ביחסו לחנות הפרחים."

בית הדין לערעורים השאיר על כנה את החלטת בית הדין קמא, וקבע כי האתר פרסם כתבה מוטה ולא הוגנת. בפני בית הדין לאתיקה                                          מס. תיק: 179/2010 של מועצת העיתונות                                                                      בשבתו כערכאת ערעור   בעניין שבין:                1. YNET                                            2. גב' מירב קריסטל                     המערערים                                                                                                                   (הנילונים) לבין:                             מאור אלעד                                                              המשיב  (המתלונן)                      החלטה מר מאור אלעד הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד האתר YNET ונגד העיתונאית, הגברת מירב קריסטל, על דברים הכלולים בכתבתה הנושאת את הכותרת "אשתי לא זכתה לזר בט"ו באב בגלל החנות", אשר פורסמה במדור הצרכנות באתר, ביום 4.8.2010. התלונה מכוונת לדברים הנכללים הן בכותרת הכתבה והן בנוסח הכתבה עצמה באשר לעסק "פרחי רוטשילד". עובדות המקרה ביום 26.7.2010, בשעה 18:00, הזמין אדם פרחים מעסקו של המתלונן המכונה "פרחי רוטשילד". אותו יום היה ט"ו באב, חג האהבה, יום עמוס בעסקי הפרחים. הפרחים היו מיועדים לאשתו של המזמין, שאף הכתיב לעובדת החנות את הברכה שאמורה הייתה להתלוות לפרחים. לטענת המתלונן, מקבלת ההזמנה הודיעה למזמין כי אין היא יכולה להבטיח שהפרחים יגיעו תוך שלוש שעות, כפי המקובל בימים רגילים, אם כי היא תשתדל שיגיעו מהר ככל האפשר. המזמין מתכחש לאמירה זו. אין חולק כי הפרחים הגיעו ליעדם בשעה 22:15. המזמין מחה על האיחור במסירת הפרחים בטענה שאשתו כבר נרדמה ודרש לקבל 50% זיכוי על מחירם – הצעה שנדחתה על-ידי החנות. תחת זאת הציעה החנות לשלוח למזמין זר בחינם לשבת, הצעה אותה דחה המזמין. בדין ודברים בין המזמין לבין מנהל החנות, הודיע לו המזמין שאם לא תתקבל דרישתו להחזר מחצית התמורה, הוא ידאג לפרסום כתבה בעיתון האינטרנט YNET, וכי הוא יכול לעשות כן הואיל ואשתו הנה עורכת העיתון. ואכן, ביום 4.8.2010 התפרסמה בעיתון האינטרנט YNET כתבה תחת הכותרת "אשתי לא זכתה לזר בט"ו באב בגלל החנות" מאת הנילונה, הכתבת מירב קריסטל. הכתבה מפרטת את סיפור המעשה על-פי גרסת מזמין הזר, ואף מציינת את תגובת החנות, אך הכתבה איננה מציינת את העובדה שהמזמין איים בפרסום כתבה תוך התייחסות למעמדה של אשתו, אלא מתמקדת באיחור באספקת הזר שנגרם על-ידי החנות. למען הדיוק יצוין שאשת המזמין אמנם איננה עורכת ב-YNET, אלא עורכת ירחון בשם GO, אך הן GO והן YNET נמנים על קבוצת "ידיעות אחרונות" ואין חולק כי אשתו של המזמין הכירה את הכתבת הנילונה, וכי בעקבות פנייתה פורסמה הכתבה. בית הדין קמא התלונה נדונה על ידי בית הדין לאתיקה שליד מועצת העיתונות (עו"ד צורי בן תורה, יו"ר, רות סיני, מנשה רז, חברים). בבית הדין לאתיקה בערכאה ראשונה התמקד הדיון בשאלות, האם פעלו האתר והעיתונאית שלא כהוגן, והאם פרסום הכתבה מהווה פרסום מוטה, בניגוד לאמור בסעיפים 6(ג) ו- 6(ד) לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות. הוחלט כי בכל הנוגע למזמין הפרחים, בית הדין לא קנה לו סמכות מאחר ולא מדובר בעיתונאי. כך גם לגבי אשתו, שכן היא איננה העיתונאית שכתבה את הפרסום. בית הדין קמא קבע כי אכן מדובר בפרסום מוטה. דעת הרוב בבית הדין קמא הייתה, כי היה על הכתבה לפרט כי המדובר בתלונה של זוג, כשהאישה הינה עורכת בקבוצת "ידיעות אחרונות". פירוט זה היה דרוש כגילוי מלא. העובדה שהכתבה לא ציינה את שמם של מזמין הפרחים ואשתו ואת תפקידה של אשתו, הפכה את הכתבה לכתבה מוטה ובלתי הוגנת. בית הדין הפנה בעניין זה להחלטה בתיק 24/2002, אסתר בוקובזה נ' משה זונדר כתב מעריב, מיום 18.9.2002 (להלן: "עניין בוקובזה"). שם היה מדובר בכתבה על מחדליה של מחלקה בבית החולים, שבין המרואיינים הייתה גם אשתו של העיתונאי והוא לא ציין זאת בכתבה. בית הדין דחה את הטענה כי הנילונים עשו שימוש לרעה בתפקידם או בכוחם, וכי פרסום הכתבה נבע מנקמנות. חברת בית הדין, הגב' רות סיני, סברה בדעת מיעוט, כי הנילונים לא נהגו בניגוד לסעיף 6(ג) לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, אך נהגו בניגוד לסעיף 6(ד) לתקנון, הקובע כי כותרת לא תהיה מטעה, הואיל והזמנת הפרחים נעשתה בשעה 18:00. ניתן להבין כי דעתה נבעה מכך שבו בזמן שהכותרת הטילה את האשמה לאיחור בקבלת הזר על החנות, היה מקום לייחס את האשמה להזמנה המאוחרת של זר הפרחים על-ידי הבעל. על החלטת בית הדין לאתיקה הוגש ערעור, שנדון בישיבה ביום 6 במארס, 2011, על-ידי בית הדין בהרכב של עו"ד יורם סמואל, יו"ר, עדה אושפיז, אלכס דורון, ד"ר דליה זליקוביץ, ויוסף קיסטר, חברים. טענות המערערים הערעור התבסס בעיקרו על הטענה כאילו הדרישה לגלות את שם מזמין הזר ואת העובדה שאשתו הינה עורכת ברשת "ידיעות אחרונות", פוגעת בחופש הביטוי ובזכות הכתב שלא לגלות מקורות. כן נטען בערעור כאילו רק הנושא הצרכני הוא רלוונטי ולכן צוין שמה של חנות הפרחים, ואילו לשמם של בני הזוג אין כל נפקות מבחינת קהל הקוראים. טענות המשיב המשיב טען כי הכתבה גרמה לו נזק לא מוצדק, שכן מנהל החנות שלו מעולם לא הבטיח אספקה של הזר באותו היום תוך שלוש שעות. דיון טענות המערערים אינן מקובלות עלינו: שאלת חיסיון המקורות כלל איננה עומדת לדיון בתיק זה. אין בפנינו מצב בו נדרש כתב לגלות מקורות והוא מבקש להסתירם. המקור בכתבה זו הוא חלק מהסיפור עליו הייתה צריכה להתבסס הכתבה. על מנת שהקורא יוכל להתרשם אם התלונה הינה מוצדקת, לא די לדווח לו על האיחור, כביכול, באספקת זר הפרחים, אלא גם לפרט את הדין ודברים שהיה בין מזמין הפרחים לבין עובדי החנות, את דרישותיו של המזמין, את הצעת הנגד של מנהל החנות ואת העובדה שהמזמין איים על מנהל החנות בפרסום כתבה בעזרתה של אשתו העורכת. העובדה הרלוונטית איננה שם המזמין או אשתו, אלא העובדה שהמזמין אמר את אשר אמר ושאשתו עורכת כתב עת הנמנה על קבוצת "ידיעות אחרונות", עליה נמנה YNET. אשר על כן, אנו סבורים כי בצדק קבעה הערכאה הדיונית שהכתבה הינה מוטה ולא הוגנת. כן אנו סבורים, כי אף הכותרת הינה מטעה, הן מחמת הסיבה שצוינה בדעת המיעוט של הערכאה הדיונית, לפיה העובדה שהפרחים נמנעו מאשתו של המזמין תלויה גם עקב השעה המאוחרת בה הזמין את הזר, והן משום הטענה כאילו העובדה שאשתו של המזמין ישנה בעת הגעת הפרחים, מוסיפה לאי התפקוד הראוי של החנות, כאילו צריך היה להיות ברור לחנות שאם הפרחים מגיעים עד השעה 21:00, אשתו של המזמין תהיה ערה ואילו אם הם מגיעים בשעה 22:15 קיימת חזקה שהאישה כבר תישן. ניסוח הכותרת "אשתי לא זכתה לזר בט"ו באב בגלל החנות", מהווה הבעת עמדה סובייקטיבית של הכתבת, שאיננה המסקנה המתבקשת מעובדות המקרה כפי שהתבררו בשתי ערכאות בהן נדונה התלונה. באשר לטענה כאילו כתבות מגיעות במקרים רבים מסביבתו של הכתב וכאילו אין אפשרות לציין בכל כתבה כי מוסר האינפורמציה קרוב לכתב בצורה זו או אחרת, עמדתנו היא כי אין כל פסול בכך שהכתבה מגיעה מסביבתו של הכתב, או כל מאורע שקרה לכתב עצמו, כל עוד, הכתבה מפרטת את הקשר בין הכתב לבין הכתבה. הכתב יכול לכתוב כתבה על אירועים שקרו לו, לרבות, למשל, מאבק צרכני שהוא מנהל כנגד ספק זה או אחר, כל עוד הוא מציין שהמדובר בו או במקורביו, לפי העניין; ואכן אנו עדים לכתבות כאלה במקרים רבים. אנו סבורים, כי מקור המידע הוא חלק בלתי נפרד מהכתבה. גם במקרים בהם מבקש העיתונאי לשמור על מקור המידע כמקור חסוי, הוא נוהג לציין את מאפייניו של המקור, וזאת, על מנת לאפשר לקוראים לשפוט את מידת המהימנות של המידע המשמש בסיס לכתבה. במקרה שלפנינו אילו הייתה הכתבה מפרטת את מקור המידע ואת הקשר שלו לעיתון ולכתבת, יש להניח שציבור הקוראים היה מביא בחשבון נסיבות אלה ביחסו לחנות הפרחים. כך, למשל, לא דומה כתבה אובייקטיבית, כביכול, על אי עמידה בהתחייבויות של ספק, לכתבה המתייחסת לתלאותיו של כתב מול ספק זה או אחר. אילו הייתה הכתבת מציינת בכתבה כי המדובר באירוע שקרה לחברתה לעבודה, יתכן וציבור הקוראים היה מתייחס לעובדות בספקנות מסוימת. המערערים ניסו לאבחן בין פסק הדין בעניין בוקובזה, בטענה ששם היה העיתונאי נשוי לאחת המרואיינות, בו בזמן שבמקרה שבפנינו העיתונאית מכירה את אשת המזמין רק בהיכרות לא קרובה. איננו רואים מקום להבחנה זו, שכן, מהנסיבות ברור שהעיתונאית פעלה ביזמת אשת המזמין, הנמנית על עורכי עיתונים ברשת "ידיעות אחרונות", ולכן אין שוני מהותי בין מקרה בוקובזה לבין המקרה שבפנינו; גם במקרה שבפנינו מחייבים עקרונות היושר וההגינות גילוי מלא. המשיב לא הגיש ערעור, ועל כן אין מקום לשנות מהעונש שנפסק. אנו משאירים על כנו את עונש האזהרה ומורים לפרסם באתר YNET תוך 14 יום מהיום, באותו מיקום ובאותה מתכונת בה פורסמה הכתבה המפרה, את תמצית פסק הדין, שתומצא לאתר על-ידי מזכ"ל מועצת העיתונות. ניתן היום, ה- … בחודש מרס, שנת 2011 _____________                          ______________              _____________ יורם סמואל, עו"ד                                עדה אושפיז                             אלכס דורון       יושב ראש                                             חברה                                        חבר                                  _____________                                           _____________                                  ד"ר דליה זליקוביץ                            יוסף קיסטר                                                             חברה                                               חבר

עתירת 19 כבאים לבג"צ נדחתה תוך חיובם בהוצאות משפט

עתירת 19 כבאים לבג"צ נדחתה תוך חיובם בהוצאות משפט

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

במוקד העתירה עמד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטות ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה וח' אופק-גנדלר; להלן: בית הדין הארצי) בע"ע 66754-09-14 מיום 16.8.2018, בגדרו נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה (כתוארו אז) א' סופר) בס"ע 56856-05-12 וב-ס"ע 28977-05-12 מיום 15.7.2014.

בתמצית, בשני פסקי הדין הללו נדחו טענותיהם של העותרים (הם תשעה-עשר כבאים בני "דור הביניים" או "דור ב'") בנוגע לאופן חישוב "השכר הקובע" לצורך הפקדה לקרן השתלמות, במובחן מתוספות לשכר שאינן נכללות בחישוב סכום ההפקדה (תוספת משמרות ותוספת שעות עודפות); ובנוגע למספר ימי החופשה לו הם זכאים – כל זאת תוך השוואת זכויותיהם לכבאי דור א' ולכבאים חדשים. בית הדין הארצי קבע, בין השאר, כי העותרים לא הוכיחו זכאות לתוספת להפקדה לקרן ההשתלמות או למספר ימי החופשה, וכי לא הוכחה הפליה בין העותרים לבין כבאי דור א' – שההבדלים בתנאי העסקתם הוסדרו בשורת הסכמים קיבוציים

לשיטתם של העותרים, ההשקפה החוזית בה נקט בית הדין הארצי "הינה צרה ובלתי ראויה". נטען כי היה על בית הדין הארצי לקחת בחשבון את מתכונת העבודה הייחודית של הכבאים בהשוואה לשאר המשק הישראלי, ומנגד את העובדה שמתכונת העבודה של כבאי דור ב' זהה מהותית לזו של דור א'. לכן, נטען, "המסקנה כי הצדדים [להסכמים הקיבוציים – י"ע] לא התכוונו להשוות את מכלול התנאים של כבאי דור א' לאלו של דור ב', אינה סותרת את טיעוני העותרים, הנסמכים על המהות".

המשיבים 4 ו-6 טענו בתגובותיהם כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. המשיבה 4 (המדינה) הוסיפה כי ככל שהעותרים סבורים שמתכונת העבודה שלהם מצדיקה מתן זכויות כלשהן, היה עליהם להעלות דרישתם זו במסגרת משא ומתן להסכם קיבוצי – אך העתירה אינה כוללת מקור נורמטיבי להצדקת דרישות העותרים כעת. לעומת זאת, המשיבה 5 (להלן: ההסתדרות) טענה כי ראוי להידרש למנגנוני יישוב הסכסוכים שעליהם הסכימו הצדדים במסגרת ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. הגם שההסתדרות סברה כי בית הדין הארצי שגה בפסק דינו, נטען כי "קיומו של פסק דין בסוגיה כרגע מייצר קושי ממשי להגיע ולהתקדם להסכמות קיבוציות, בהינתן שהמדינה 'נאחזת' בפסק הדין" – וזאת בניגוד להמלצת בית הדין הארצי, שייעץ לצדדים להגיע להסכמות.

לאחר עיון בעתירה, בנספחיה ובתגובות לה, הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בשל היעדר עילה להתערבותנו. כלל ידוע הוא, כי בית משפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, אלא במקרים חריגים בהם "טעות משפטית מהותית" ושיקולי צדק מצדיקים את ההתערבות (ראו, למשל:  בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל – ועד כבאים נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (‏10.1.2019)). פסק דינו של בית הדין לעבודה עוסק ב"סוגיות שבהן נתונה לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת" (בג"ץ 3812/17 שאול סאיג נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (20.7.2017)) וגם בטעם זה יש כדי להפחית ולמתן את היקף התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין לעבודה.

שתי ערכאותיו של בית הדין לעבודה פסקו, על סמך ניתוח ההסכמים החלים על העותרים ונסיבות המקרה, כי העותרים לא הוכיחו את זכאותם לזכויות הנטענות על ידם. העותרים לא הצביעו על טעות כלשהי בפסקי הדין, ויוער כי לצורך כך לא די בטענה שבעלמא בדבר הצורך ב-"יישום מהותי של עקרונות" חלף פרשנות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. חרף האצטלא העקרונית שביקשו העותרים לעטות על עניינם, העתירה אף אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני.

יצוין, כי ההבחנה בין "שכר רגיל" ובין "תוספת", לצורך חישוב השכר הקובע לעניין חישוב שיעור ההפקדה לקרן השתלמות, נדונה בעבר במסגרת בג"ץ 5572/92‏ זכאי‎ ‎נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602 (1993). הגם שהעותרים ציינו זאת בעתירתם, לא הוסבר מדוע ראוי ליישם בעניינם דווקא את עמדת המיעוט בפרשה זו. עם זאת, למותר לציין כי הדלת פתוחה בפני העותרים וההסתדרות להביע את עמדותיהם בנושא במסגרת משא ומתן עתידי להסכם קיבוצי, כפי שהומלץ על ידי בית הדין הארצי בסיפא לפסק דינו.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 4-1 ו-6 בסך 7,500 ₪.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

גיוס הבת לצה"ל לא מהווה עילה לחופשה מיוחדת ממעצר

גיוס הבת לצה"ל לא מהווה עילה לחופשה מיוחדת ממעצר

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' הימן) במ"ת 14567-01-19 מיום 14.3.2019, לפיה יוכל המשיב לצאת ממעצרו ביום ראשון הקרוב, ה-17.3.2019, כדי ללוות את בתו הבכורה ללשכת הגיוס בתל השומר, בתנאי ערבות ופיקוח שנקבעו בהחלטה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

נגד המשיב ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות של ייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי קיים מספר דיונים במסגרת הליך המעצר, ולנוכח מורכבותו של התיק והיקפו של חומר הראיות פיצל את הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום.

הדיון בבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים צפוי להתקיים רק ביום 19.6.2019.

ביום 11.3.2019 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לעיון חוזר" בגדרה ביקש להתיר לו "חלון יציאה" בן מספר שעות על מנת להשתתף במעמד גיוסה של בתו הבכורה לשירות בצה"ל.

המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי היא מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, שכן יציאה לצורך ליווי בן משפחה ללשכת הגיוס אינה נמנית בין המקרים החריגים בהם תותר יציאת עצור או אסיר בליווי שירות בתי הסוהר.

לאחר שקיים דיון בבקשה, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שקבע כי גיוסה של בת המשיב לצה"ל מהווה "אירוע רב חשיבות" עבורו. מטעם זה, התיר בית המשפט את יציאתו של המשיב למשך חמש שעות, בליווי ובפיקוח של שני מפקחים – אשתו וחמותו – לאחר שתפקדנה ערבות צד ג' בסך 200,000 ש"ח כל אחת, ולאחר שהמשיב יפקיד ערבות בסך 50,000 ש"ח כערובה למילוי התנאים.

מכאן הערר, במסגרתו טוענת העוררת כי ההחלטה לשחרר את המשיב לצורך ליווי בתו ללשכת הגיוס מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, אשר על פיהם "הוצאת אסירים באבטחה מחוץ לבית הסוהר תיעשה רק במקרים חריגים ומטעמים הומניטריים". לשיטתה של העוררת, עניינו של המשיב אינו בא בגדרם של מקרים אלו.

העוררת הוסיפה וטענה כי אין לאפשר את יציאתו של המשיב לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, כעולה מעובדות כתב האישום, ולנוכח עברו הפלילי (בכלל זה שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבה, התפרצות למגורים, החזקת נשק גנוב, הסגת גבול, החזקת מכשירי פריצה, וקשירת קשר לעשות פשע, וכן ריצוי עונשי מאסר בפועל). משכך, טענה העוררת כי קיים "קושי" לתת בו אמון, וכי קיים חשש להימלטותו מן הדין.

בנוסף, הפנה בא-כוח העוררת, כהגדרתו, ל"מעורבותו העמוקה" של המשיב בקשר הפלילי של הברחת הסמים המתואר בכתב האישום.

מנגד, באי-כוח המשיב הדגישו את העובדה כי למעשה בשל אי-קבלת מלוא חומר החקירה, טרם נדרש בית המשפט המחוזי לראיות לכאורה ולבעייתיות הקיימת לשיטתם בחומר זה – בכלל זה קשיים שעשויים להתעורר מגרסת עד המדינה.

כן נטען כי עד עתה קביעת בית המשפט התייחסה ל"ניצוץ ראייתי" בלבד – ובשלב זה עומדת למשיב חזקת החפות.

בנוסף, הדגישו באי-כוח המשיב את חשיבות המאורע של גיוס בת המשיב לצה"ל.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ושקל את טענות הצדדים בדיון דחוף שהתקיים, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

הגם שאין חולק על חשיבות מעמד הגיוס לצה"ל של בת המשיב עבורו ועבור בני משפחתו, בכלל זה הבת המתגייסת, אין מדובר בנסיבות חריגות או ב"אירוע הומניטארי" המצדיקים את יציאתו של המשיב מבין כתלי בית המעצר, בעת הזו ובטרם נדונה הבקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו.

שחרורו של עצור ל"חופשה זמנית" ממעצרו הינו חריג המתאפשר רק במקרים נדירים, ויש לעשות שימוש מושכל בהחלטה להורות כן.

גיוסו של בן משפחה לצה"ל אינו אירוע נדיר, וככזה, עשוי להיות רלוונטי לעצורים רבים.

קבלת בקשתו של המשיב להשתתף באירוע מסוג זה משמעותה על כן הרחבת מעגל הזכאים להשתחרר לחופשה קצרה בנסיבות דומות, וזאת בניגוד לקריטריונים המצמצמים שנקבעו באשר ליציאתו של עצור ממעצר לצורך השתתפות באירוע משפחתי או אירוע חריג אחר, הן בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.01 שכותרתה "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר", הן בהנחיית פרקליט המדינה מס' 5.10 מיום 1.7.2003.

בכך נבדל עניינו של המשיב מנסיבות הערר שנדון בהחלטה בבש"פ 1913/19 מדינת ישראל נ' לוי (14.3.2019), בעניינו של שותפו של המשיב דכאן לכתב האישום, בגדרו נתקבלה בקשת העצור ליציאה ממעצר בליווי שירות בתי הסוהר, לצורך התייצבות בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בשל דחיפות העניין והשלכותיו על תוצאותיה של תביעתו לקבלת אחוזי נכות בעקבות תאונה.

בית המשפט העליון קבע שאינו מתעלם מחריגותן של נסיבות מעצרו של המשיב, אשר נתון מזה כשלושה חודשים במעצר מבלי שנדונה והוכרעה הבקשה לעצרו עד תום ההליכים, ויש להצר על הדחיה הארוכה עד למועד הדיון בבקשה. ואולם, בכך בלבד אין די כדי לאפשר את יציאתו של המשיב לחופשה זמנית, כמבוקש כעת.

על אף ההכרה בחשיבות ובמשמעות ליווי בתו של המשיב ללשכת הגיוס, סבר בית המשפט שיש לקבל את עמדת המדינה וכי במכלול נסיבות דנן יש לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

שדד תחנת דלק וישב במעצר עד תום ההליכים

שדד תחנת דלק וישב במעצר עד תום ההליכים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה), במ"ת 26205-11-18 מיום 20.1.2019, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ושינוי זהות של רכב, עבירה לפי סעיף 413ט לחוק העונשין.

על פי כתב האישום, עובר ליום 29.10.2018 קשר העורר קשר לשדוד את תחנת הדלק "מנטה" הממוקמת בכביש 40 ליד מושב עוזה. יצוין כי כתב האישום הוגש כנגד שני נאשמים נוספים, אשר אינם חלק מערר זה. לפיכך, העובדות הצריכות לענייננו יפורטו ביחס לעורר בלבד.

הנאשמים הצטיידו בחפצים שונים, בין היתר, לקחו לוחיות זיהוי חלופיות לרכב, שקיות בד גדולות ומספריים, הסירו את לוחיות הרישוי שהותקנו על גבי רכב מסוג "מאזדה" השייך לאחד מהם, והתקינו במקומן לוחיות רישוי חלופיות.

ביום 29.10.2018, לפני השעה 03:18, הגיעו הנאשמים לתחנת הדלק ברכב ה"מאזדה". אותה עת, המתלונן עבד כמתדלק בתחנה, ושהה מחוץ לחנות הנוחות שהייתה נעולה. העורר יצא מהרכב רעול פנים, לבוש בכפפות ומצויד בשק ומספריים. הוא הבחין כי דלת חנות הנוחות נעולה, וראה את המתלונן עומד במרחב התחנה. העורר השליך את השק מידיו והחל לרוץ לעבר המתלונן; אחז בצווארו של המתלונן; הצמיד את המספריים לבטנו ודרש ממנו להתקדם לעבר החנות. הנאשמים ניסו לפתוח את דלת החנות, ומשלא הצליחו ביקשו מהמתלונן את המפתחות והוא מסר את הצרור לידיהם. המתלונן נתבקש לפתוח את החנות בעצמו והעורר נכנס עמו לחנות.

אותה עת, התקרבו לתחנה מספר ניידות משטרה אשר קיבלו דיווח על המתרחש. העורר הבחין בניידות, עזב את המתלונן ונכנס לרכב שהחל כבר לנסוע. הניידות כיתרו את הרכב משני צדדיו, והעורר ניסה להימלט מהרכב והחל לרוץ לעבר כביש 40. חרף צעקות השוטרים שהורו לו לעצור – הוא המשיך במנוסתו. לאחר מרדף קצר הוא נעצר. במהלך המרדף אחד מהשוטרים שבר את זרת ידו הימנית.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיון שנערך ביום 20.1.2019, התמקדו טיעוני בא כוח העורר באפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. יצוין, כי שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחיו בחורה בפיקוחם של מי מאחיו. זאת, בין היתר נוכח התרשמות לקיומה של רמת סיכון להישנות עבירות בתחומים של אלימות ורכוש.

בהחלטתו מיום 20.1.2019 הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בהיעדר חלופת מעצר מתאימה ש"יש בה להשיג את תכלית המעצר".

על החלטה זו נסב הערר שהוכרע בבית המשפט העליון..

טיעוני העורר התמקדו בכך שבית משפט קמא לא בחן את המלצת שירות המבחן "בעין ביקורתית", וכי עברו הפלילי הנקי צריך להטות את הכף לטובת דחיית המלצת שירות המבחן. עוד נטען כי תסקיר שירות המבחן כלל קביעות עובדתיות שלא פורט הבסיס להן. לגישתו, נקבע כי העורר ניהל חיים נורמטיביים, דבר שבא בסתירה להערכת גורמי הסיכון בעניינו.

בית המשפט העליון ציין, שלא נעלם מעיניו גילו הצעיר של העורר והיעדר עבר פלילי.

עם זאת, ענייננו במעשה שוד ב"רף גבוה" בהינתן שמדובר בשוד מתוכנן מראש, בחבורה, כאשר כל השלושה מגיעים באישון לילה רעולי פנים, במכונית עם לוחית זיהוי מזויפת. העורר נטל חלק עיקרי במעשה השוד כמי שהצמיד מספריים לבטנו של המתלונן. כל אלה מעידים על מסוכנותו של העורר , ולכך יש להוסיף את ניסיון ההימלטות שלו מהשוטרים במהלך מעצרו, מה שמעיד על כך שאין עליו מורא החוק ומורא המשטרה. לאור זאת, ולאור ההמלצה השלילית של שירות המבחן, לא סבר בית המשפט העליון כי בשלה העת לשחרר את העורר לחלופת מעצר או להורות על מעצר בפיקוח אלקטרוני.

מובן כי אין בהחלטה זו כדי לחסום דרכו של העורר בעתיד עם חלוף הזמן, באשר גם חלוף הזמן מהווה שינוי נסיבות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

כמה הייתם משלמים בשביל הטלפון הגנוב ?

כמה הייתם משלמים בשביל הטלפון הגנוב ?

קראתי בגלובס כתבה שמשבחת את הדס שטייף על כך שקיבלה לידיה ופרצה את הטלפון הגנוב של עו"ד אפי נוה. בכתבה בגלובס נעשה ניסיון לשכנע שזה בסדר לחטט לאנשים בטלפון, עם קצת עיוות עובדות משמעותיות כמו ההבדל בין "נמצא" ל"נגנב" ובין מידע מקדים על פעילות פלילית או של טרור בטלפון- לבין העדר מקדים כזה ובכלל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

מעניין האם הדס שטייף שילמה בשביל קבל לגביה את הטלפון הגנוב של עו"ד אפי נוה ומה המחירון לטלפונים גנובים של עורכי דין ועיתונאים – או של כל אחד אחר מאיתנו.

הנייד שנגנב מראש לשכת עורכי הדין לשעבר הנו אחד הפרטים הראשונים שפורסמו סביב מעצרו של עו"ד אפי נוה, פרט שהראה עד כמה הפגיעה בפרטיותו הייתה חריפה, ועד כמה אפילו החסינות הפלילית שניתנה לעיתונאית הדס שטייף שפרצה את הטלפון הנייד הגנוב לא יכולה להצדיק מניעת מיצוי הדין האזרחי בעניינה והחזרת הטלפון הנייד הגנוב לבעליו.

תחשבו לעצמכם שעיתונאי או כל אדם אחר, שם את ידו על הטלפון שנגנב ממכם ושנעלתם בסיסמא, ואחרי שהסיסמא והטלפון נפרצים, נלקחים פרטי מידע מהטלפון, ובמידע שנצבר על הטלפון גם נעשה עוד שימוש איטי ומידתי- המתפרסם אט-אט- לשיקולו של הפורץ ואולי לפי צווי איסור הפרסום המתחדשים של בתי המשפט.

עוד לפני הגשת התביעה בגין הפגיעה בפרטיות בסך של 7,000,000 ₪,  פנה עו"ד בועז בן-צור במכתב ההתראה לפני תביעה ששלח לגלי צה"ל, הבהיר בין היתר, כי:

"קיבלתם לידכם את הטלפון הנייד של מר נוה; פרצתם אותו; העתקתם את תכולתו; עניינתם בתכתובות האישיות של מר נוה; שידרתם עיקרים מעל גלי האתר; ומסרתם את התכתובות האמורות לידי המשטרה. התנהלות זו – לבד מכל שמדובר בהתנהלות שאינה חוקית (ובשל כך גם הוגשה תלונה למשטרה) – פגעה פגיעה חריפה ביותר במרשנו, כמו גם בצדדים שלישיים"

עוד במכתב הממוען לשטייף ולראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל, אילאיל שחר; לרזי ברקאי, מגיש התוכנית "מה בוער"; ולעורכת התוכנית, נורית קנטי; כותב עו"ד בן-צור כי "דומה שקשה עד מאוד להיזכר בהתנהלות עיתונאית כה לקויה ופסולה כפי זו העומדת על הפרק"

לפי אותו מכתב גם "נוה לא נתן לאיש רשות לעשות כל שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלו. מדובר במכשיר טלפון המוגן באמצעות סיסמה, הכולל תכתובת אישית ופרטית של מר נוה עם גורמים שונים ובכללם: עורכי דין, לקוחות שנים, חברי כנסת, גורמים מהמערכת השופטת, חברים, שרים, עיתונאים ועוד. ככל אדם, מר נוה מנהל שיחות אישיות בנושאים שונים, שאינן מיועדות לאוזניהם של אחרים. שיחות אלה הן שיחות פרטיות במובהק. נטילתן, בחינתן והפצתן כמותן, לכל דבר ועניין, כהאזנת סתר אסורה". כעת, התנהלות שקשה ליישבה עם אמת מידה חוקית או עיתונאית כלשהי".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בג"צ למח"ש- החשוד בירי ביפו לא יעמוד לדין

בג"צ למח"ש- החשוד בירי ביפו לא יעמוד לדין

בג"צ דחה בימים אלו עתירה שעניינה בבקשת העותר כי יינתן צו על תנאי המורה למשיבות לבוא וליתן טעם מדוע לא תתקבל החלטה בדבר העמדתו לדין של החשוד בתיק מח"ש 3383/17 העוסק בחקירת נסיבות מותו של מהדי אלסעדי המנוח מירי שבוצע לעברו ביום 29.7.2017.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

על פי העובדות המתוארות בעתירה, בליל 29.7.2017, לאחר חצות הלילה, היה המנוח מעורב בתאונת דרכים ביפו, בה נפל מהאופנוע עליו רכב. שוטרים שהיו בסמוך למקום התאונה החלו לרוץ לעברו. לאחר שהמנוח התרומם, הוא החל לברוח מהמקום. השוטרים רדפו אחריו אך הוא נמלט מהזירה.

לפנות בוקר חזר המנוח למקום עם חברו, רכובים על אופנוע אחר, כדי לקחת את האופנוע שלו שנשאר במקום לאחר התאונה. שוטרים שהיו במקום החלו לרדוף אחריו. בעת שהמנוח נמלט מהשוטרים, ירה השוטר החשוד לעבר המנוח וחברו. למרות זאת הצליחו השניים להימלט מהמקום. כעבור זמן קצר מת המנוח מפצעיו.

 

לטענת העותר, אביו של המנוח, במועד שבו הוגשה העתירה חלפו 14 חודשים ממועד הירי ושישה חודשים מתום חקירת נסיבות האירוע. לשיטתו, פרק זמן זה עולה כדי שיהוי במתן החלטת רשויות התביעה באשר להעמדתו לדין של החשוד.

 

בתגובתן המקדמית מיום 28.11.2018 טענו המשיבות כי יש לדחות את העתירה על הסף, שכן לשיטתן "אין מקום להתערבות שיפוטית בשלב זה שבו טרם ניתנה החלטה מינהלית". לגוף העניין, נטען כי פרק הזמן שבו נמצא התיק בטיפול על ידי מערכת אכיפת החוק הינו סביר, וכי לא היתה סטייה מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1202 שעניינה "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום".

 

כן צוין כי התיק הועבר לאחרונה ללשכת פרקליט המדינה, לשם בחינה וקבלת החלטה, וכי החלטתו צפויה להתקבל תוך פרק זמן של 90 ימים, דבר אשר צפוי לייתר את העתירה.

 

בהחלטה מיום 2.1.2019 הורה בג"צ, כי תוגש הודעה מעדכנת מטעם המשיבות באשר להחלטת פרקליט המדינה.

 

הודעה כאמור הוגשה ביום 13.3.2019, ובה נכתב כי יומיים קודם לכן החליט פרקליט המדינה לסגור את תיק החקירה הפלילי וכי הודעה על כך נמסרה לבא-כוח העותר.

 

בנסיבות אלה, התייתר הסעד המבוקש בעתירה, במתכונתה הנוכחית. מבלי להביע כל עמדה באשר לתוכן החלטת פרקליט המדינה, מובן כי ככל שלעותר תהיינה השגות על ההחלטה לגופה, ביכולתו לשוב ולפנות לבית למשפט העליון לאחר מיצוי הליכים.

 

העתירה נדחתה אפוא. בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

ניסה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה וישב רק 6 שנים במאסר

ניסה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה וישב רק 6 שנים במאסר

כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי לפיו הנאשם 1 בכתב האישום גייס את יתר הנאשמים לפעילות במסגרת חוליה אשר ביקשה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה המוצבים שם. לאחר שניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, ובה זיכה בית המשפט את המבקש ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, נשיאת נשק וניסיון לנשיאת נשק ניתנה בימים האלו ההחלטה בדיון הנוסף בבית המשפט העליון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון דן בבקשת לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בפסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיאה ח' מלצר, השופט נ' סולברג והשופט (בדימ') א' שהם) מיום 1.11.2018 בע"פ 8457/15 ובע"פ 592/16 אשר דחה את ערעור המבקש והותיר על כנה את הרשעתו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, נשיאת נשק, ניסיון לנשיאת נשק וקשירת קשר לפשע וכמו כן קיבל את ערעור המשיבה 4 (להלן: המשיבה) והרשיע אותו בעבירות של ניסיון שוד וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש וארבעה נאשמים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 18.4.2013 ובו יוחסה להם שורה של עבירות ביטחוניות חמורות. בתמצית, על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם 1 בכתב האישום (להלן: הנאשם 1) גייס את יתר הנאשמים לפעילות במסגרת חוליה אשר ביקשה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה המוצבים שם. ביום 13.7.2015, ניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, ובה זיכה בית המשפט את המבקש ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, נשיאת נשק וניסיון לנשיאת נשק (להלן: הכרעת הדין המקורית). המשיבה ערערה על הכרעת הדין לבית משפט זה, וביום 2.9.2015 התקבל הערעור בסוגיית התוספות הראייתיות באישומים השונים והוחלט על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של סוגיה זו. ביום 17.11.2015 ניתנה הכרעת דינו המשלימה של בית המשפט המחוזי, ובה הורשע המבקש באותן עבירות שבהן הורשע בהכרעת הדין המקורית, וכן הורשע בעבירה נוספת של אימונים צבאיים אסורים וקשירת קשר לביצוע פשע. ביום 8.12.2014, ניתן גזר דינו המשלים של בית המשפט המחוזי לפיו הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 32 חודשים ושישה ימים, אשר חפף את ימי מעצרו עד לאותו מועד – ומשמעותו הייתה למעשה שחרורו של המבקש באותו היום. כמו כן הוטל עליו מאסר מותנה כמפורט בגזר הדין.

על הכרעת הדין וגזר הדין ערערו המשיבה 1 מזה והמבקש מזה. בית המשפט (השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן) דחה את בקשת המשיבה למעצר המבקש עד להכרעה בערעור והורה כי הוא ישוחרר בתנאים כמפורט בהחלטה מיום 10.12.2015.

ביום 1.11.2018 דחה, כאמור, בית משפט  העליון את ערעור המבקש וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיבה על זיכוי המבקש מעבירות של ניסיון שוד וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. כפועל היוצא מכך החמיר בית משפט זה בעונשו של המבקש וקבע כי הוא ירצה מאסר בפועל בן שש שנים בניכוי תקופת המאסר שאותה ריצה עד אותו מועד.

לבקשה שהוגשה עתה רלוונטית הרשעת המבקש בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. בפסק הדין עמד בית המשפט בהרחבה על המסגרת הנורמטיבית המבססת הרשעה בעבירה של סיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). סעיף זה קובע כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם", ובית המשפט התייחס למחלוקת הפרשנית אשר מצאה ביטוי בע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' כיאניה (28.9.2005) (להלן: עניין כיאניה) בין הנשיא דאז א' ברק ובין השופט א' א' לוי, באשר ליסוד העובדתי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה זו. הוטעם, כי השופט א' לוי סבר שהרכיב ההתנהגותי הנדרש בעבירה מתייחס לרוב ל"מעשים שחומרתם מופלגת, ואשר לא נועדו כדי לגרום לפגיעה או נזק נקודתיים, אלא נודעת להם מטרה רחבה וכוללת יותר – להביא לערעור עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". מנגד, עמדת הנשיא דאז א' ברק באותה פרשה הייתה כי התנהגות שעולה כדי "סיוע לאויב" היא אותה התנהגות "המשתלבת באופן מוחשי וקונקרטי בפעילותו של האויב, באופן שמבצעה מהווה, מבחינת סוג הפעילות ותוצאותיה, ידו הארוכה של האויב". בית המשפט בענייננו עמד על כך שהמחלוקת האמורה לא הוכרעה בעניין כיאניה (בקשה לקיים דיון נוסף בעניין נדחתה דנ"פ 9517/05 כיאניה נ' מדינת ישראל (11.12.2005)), ומבלי להכריע בין הגישות השונות הציע השופט (בדימ) א' שהם, שלושה מבחני עזר עיקריים אשר נועדו להבהיר מהם המעשים המקיימים את היסוד העובדתי של העבירה. מבחני עזר אלה נוגעים לאופי ההתארגנות, ככל שמדובר בהתארגנות ולא בפעילות של אדם בודד, ולמידת הבשלות שאליה הגיעה פעילותה של אותה התארגנות; לטיב ולהיקף הפעילות של ההתארגנות, תוך שימת לב לרמת התכנון, למידת הפירוט שלה ולאופי פעולות ההכנה שנעשו ולתוצאת הפעילות בשטח; וכן למידת חומרתם של המעשים שבוצעו. ביישום המבחנים הללו על ענייננו, הגיע בית המשפט למסקנה כי נותר ספק באשר לסיווג מעשיו של המבקש (ושל נאשמים נוספים שעניינם נדון יחדיו) כ"סיוע לאויב במלחמתו בישראל", וכי אף אין מדובר בניסיון לעבור עבירה זו.

עם זאת, בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה בנוגע לזיכוי המבקש מעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. נפסק כי המבקש היה הראשון שגויס על ידי הנאשם 1 לצורך ביצוע התכנית שעניינה גיוס 300 לוחמים לשם כיבוש הר הבית, וזאת הגם שהתכנית נותרה בגדר "תכנית כללית". עוד נקבע כי היה זה המבקש אשר הצהיר כי יפגיש בין הנאשם 1 לאנשים נוספים שיהיו מעוניינים ליטול חלק בביצוע התכנית. בנוסף, נקבע כי המבקש נכח בפגישות שהתקיימו בין חברי החוליה ואשר במסגרתן נקשר הקשר לביצוע הפיגוע בהר הבית, וכן היה שותף למרבית המעשים והפעילויות שבוצעו על ידי חברי החוליה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי המבקש היה חלק מן ה"מעגל הפנימי" של הפעילות העבריינית, והוא היה שותף לקשר הכללי לפעול לביצוע פיגוע נגד מתפללים יהודים בהר הבית; הוא פעל לגיוס חברים נוספים לחוליה; הוא השתתף באימונים צבאיים לצורך קידום התכנית; ניסה לפוצץ ביחד עם הנאשמים האחרים ואדם נוסף מטען צינור; ויצא עם נאשם נוסף לאתר שוטרים על מנת לחטוף את נשקם. על יסוד כל אלה, קבע בית המשפט כי השתכללה העבירה של קשירת הקשר, וכי בין המבקש לנאשמים האחרים נרקם רצון משותף לביצוע העבירה. באשר ליסוד הנפשי שבעבירה, נפסק כי הוכח שהמבקש התכוון להתקשר עם הנאשם 1, ובמסגרת ההתקשרות הוא ביקש להביא להגשמת המעשה האסור, בידיעה כי יש בכך כדי לסייע לאויב במלחמתו בישראל.

בפסק הדין הורה בית משפט העליון כי המבקש יתייצב לריצוי יתרת עונש המאסר שנגזר עליו ביום 26.11.2018, וביום 25.11.2018 קיבל בית המשפט (המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים נ' סולברג וא' שטיין) את בקשת המבקש לדחיית מועד התייצבותו ליום 17.12.2018.

הבקשה דנן

מכאן הבקשה שלפניי. לוז טענות המבקש הוא כי ככל שנקבע, ביישום מבחני העזר שנקבעו בפסק הדין, כי לא ניתן להרשיע אותו בעבירה של סיוע לאויב במלחמה או בניסיון לכך, אזי לא ניתן להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע עבירה זו. נטען כי בשים לב למבחני העזר שקבע בית המשפט, לא היה מקום לבחון את התקיימות יסודות עבירת קשירת הקשר במנותק מאותם מבחנים. זאת, בפרט בשים לב לחומרה היתירה הנודעת לעבירת הסיוע לאויב במלחמה ולעבירה של קשירת קשר לביצועה. בצד זאת הוסף כי ביישום מבחני העזר שנקבעו בית המשפט לא בחן את מכלול ההיבטים של התכנית העבריינית שלה היה המבקש שותף וכי לאור התחולה הרחבה של עבירת קשירת הקשר יש לבחון את התקיימות היסוד העובדתי בענייננו באופן זהיר. לבסוף, מעלה המבקש השגות הנוגעות להחמרת עונשו והוא טוען כי בית המשפט עשה כן ללא הנמקה מספקת ובלי שנתן משקל למכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין.

המשיבה מצידה מתנגדת לקבלת הבקשה. היא סבורה כי פסק הדין אינו מגלה כל עילה לקיום דיון נוסף, וכי טענות המבקש נוגעות כולן ליישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין עבירת קשירת הקשר. הודגש, כי טענות מסוג זה אין מקומן בהליך של דיון נוסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה, וכי בית המשפט נמנע במפורש מלהכריע במחלוקת שהתגלעה בין השופטים בעניין כיאניה. מכל מקום, כך מציינת המשיבה, אף לגופם של דברים לא נפלה כל טעות בפסק הדין ואין כל סתירה בין זיכויו של המבקש מעבירה של סיוע לאויב במלחמה ובין הרשעתו בעבירה של קשירת קשר לביצוע עבירה זו. לבסוף נטען כי הטענות שמעלה המבקש לעניין העונש הן טענות ערעוריות ואין מקומן בהליך של דיון נוסף.

מועד התייצבותו של המבקש לריצוי יתרת העונש שנגזר עליו עוכב עד להכרעה בבקשה דנן (ראו החלטת העליון מיום 16.12.2018)

עיינתי בבקשה על נספחיה ובתשובה לה ובאתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. פסק הדין קובע באופן מפורש כי אין הוא מכריע בין העמדות השונות בעניין כיאניה, ועיון בו מגלה כי אין בו כל חידוש לא כל שכן הלכה חשובה או קשה המצדיקה קיום דיון נוסף (השוו לדנ"פ 4488/18 רחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (11.6.2018) (להלן: עניין רחמני)). בצדק מציינת המשיבה כי טענותיו של המבקש נוגעות הלכה למעשה לאופן שבו יושמו המבחנים הפסיקתיים באשר להרשעה בעבירה של קשירת קשר ובפרט למשקל שניתן לצורך כך לנסיבות העובדתיות שהוכחו בעניינו של המבקש. זאת ועוד –אף אם נפלה טעות ביישום המבחנים במקרה דנן – ואינני קובעת כי כך הוא – טענות מסוג זה אין בהן כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף (דנ"פ 1912/18 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.3.2018)). הטענות שהעלה המבקש לעניין העונש שנגזר עליו אף הן אינן מצדיקות היעתרות לבקשה (עניין רחמני, שם).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.