עו"ד נועם קוריס –  נדחתה עתירת ישיבת תורת חכם לקבלת תמיכות

עו"ד נועם קוריס –  נדחתה עתירת ישיבת תורת חכם לקבלת תמיכות

בית המשפט העליון דחה לאחרונה שתי עתירות בעניין קבלת תמיכה ממשרד החינוך. העותרות עמותת ישיבת תורת חכם ללימודי הנגלה והפנימיות ועמותת דיבובי אהרון מאיר עתרו לסיוע של בג"ץ אשר דחה את עתירותיהם בהרכב של שלושה שופטים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בשתי עתירות שנשמעו במאוחד, במסגרתן ביקשו העותרות (שהינן עמותות רשומות ומוסדות ציבוריים, המפעילות, כל אחת, ישיבה וכולל) כי נורה על ביטול החלטותיה של המשיבה 1 (להלן גם: ועדת התמיכות) לדחות את בקשותיהן לקבל תמיכה עבור שנת 2015, שניתנו בהתאם ל"מבחנים לחלוקת כספים לצורך תמיכה של משרד החינוך במוסדות תורניים – לימוד ופעילות" (להלן: מבחני התמיכה), שנקבעו בהתאם לסעיף 3א(ה) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1983 (להלן: חוק יסודות התקציב).

 

רקע עובדתי בבג"ץ 5801/15

 

בתאריך 16.03.2014 נערכה ביקורת לעותרת בבג"ץ 5801/15 (להלן: עמותת דיבובי אהרון או: העמותה), בהתאם לנוהל להגשת בקשות לתמיכה מתקציב המדינה במוסדות ולדיון בהן לפי חוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985 (שתוקן בתאריך 02.11.2014; להלן: הנוהל הכללי). בדו"ח הביקורת האמור נכתב כי בכתובת הרשומה כמקום פעולתה של העמותה קיים אתר בנייה, ואולם לא נמצא מקום שיכול לשמש ככולל. נוכח ממצאי הביקורת החליטה ועדת התמיכות לעכב את העברת תשלומי התמיכה בעמותה לשנת 2014 עד לקיום ביקורת נוספת.

 

בתאריך 30.09.2014 נערכה ביקורת שנייה לעמותה, ובגדרה נמצא כי חסרו 7 תלמידים מתוך 28 תלמידים מדווחים. בביקורת שלישית, שנערכה בתאריך 26.10.2014 חסרו 5 תלמידים מתוך 28 תלמידים, עליהם דיווחה העמותה.

 

בהתחשב באמור לעיל, נשלח בתאריך 17.02.2015 מכתב לעמותה, בו הודע לה כיועדת התמיכות החליטה להפחית את התמיכה שאושרה לה מתחילת שנת 2014, וזאת בהתאם לנוהל הכללי. באותו המכתב נמסר לעמותה כי בכפוף להפחתה האמורה לעיל, הוחלט לשחרר את עיכוב התמיכה בעמותה, ולשלם את כספי התמיכה מיום העיכוב.

 

בתאריך 22.07.2015 קיבלה עמותת דיבובי אהרון מכתב נוסף בו הודע לה כי ועדת התמיכות החליטה לדחות את בקשתה לתמיכה לשנת 2015, וזאת מכיוון שהיא לא עמדה כבר בראשית שנת 2015 במספר התלמידים המזערי הנדרש לשם קבלת תמיכה על פי סעיף 14(2)(ב) למבחני התמיכה (להלן: מספר התלמידים המזערי) – בו החלה לעמוד רק בחודש מאי 2015.

 

לאחר קבלת ההודעה פנתה העמותה למשיבים בתאריך 18.08.2015 בדרישה לקבל את פרוטוקול הדיון שנערך בעניינה, ולערוך לה שימוע באשר להחלטה האמורה.

 

בתאריך 20.08.2015 העמותה נתבקשה להעביר את טענותיה בכתב, והיא עשתה כן בתאריך 23.8.2015.

 

העתירה שבפנינו הוגשה בתאריך 27.08.2015 – עוד טרם שנתקבלה תגובה מאת המשיבים להשגות העמותה.

 

רקע עובדתי בבג"ץ 5803/15

 

בתאריך 10.12.2014 נערכה ביקורת לעותרת בבג"ץ 5803/15 (להלן: ישיבת תורת חכם או: הישיבה) ובמסגרתה נמצא כי חסרים בה 29 תלמידים מתוך 52 תלמידים מדווחים. לטענת ישיבת תורת חכם, החוסר בביקורת זו נבע מנסיעתם של רבים מהתלמידים לחתונת בנו של אחד מהמלמדים בישיבה, שהתקיימה בעיר בני ברק. ישיבת תורת חכם טענה כי למחרת היום נשלח מטעמה מכתב למשיב 2 (להלן גם: האגף), המבהיר את החוסר, בגדרו ביקשה שהמשתתפים בחתונה לא יספרו כחסרים בביקורת. לישיבה נערכה ביקורת נוספת בתאריך 28.12.2014, ובה חסרו 7 תלמידים מתוך 52 תלמידים מדווחים.

 

בתאריך 09.02.2015 נשלח מכתב לישיבה ובו היא נתבקשה להגיב לעניין החוסר, ונמסר לה כי בהתאם לנוהל הכללי יש להפחית תמיכה בגין תלמידים שנעדרו בשתי ביקורות. לטענת הישיבה, היא הגיבה למכתב הנ"ל למחרת היום, הבהירה שנית את נסיבות המקרה, וכן חזרה על בקשתה שלא למנות כחסרים את התלמידים שהשתתפו בחתונה.

 

בתאריך 04.03.2015 נשלח מכתב נוסף לישיבה, ובו, בין היתר, הודע לה כי הוחלט להפחית את התמיכה בה בעבור התלמידים שחסרו בשתי הביקורות עד להתייצבותם של התלמידים פיזית באגף, וחתימתם על תצהיר לגבי המקום בו הם לומדים.

 

במכתב נוסף שנשלח לישיבה בתאריך 13.05.2015 נמסר לה כי בגין העובדה שבחודש ינואר 2015 ירד מספר הלומדים בה מן הסף הנדרש – הוחלט לדחות את בקשתה לתמיכה לשנת 2015. ישיבת תורת חכם פנתה למשיב 2 בבקשה לקבל את פרוטוקול הדיון בעניינה, ולקבוע לה מועד לשימוע, בגדרו תוכל להשיג על החלטותיה של וועדת התמיכות.

 

בתאריך 26.05.2015 הועבר הפרוטוקול האמור לישיבה. בתאריך 20.07.2015, ועוד בטרם שהישיבה העבירה את טענותיה והשגותיה –  נשלח אליה מכתב נוסף, ובו הודע לה כי וועדת התמיכות דנה בערעורה, והחליטה כי מאחר שבחודשים ינואר עד אפריל בשנת 2015 הישיבה לא עמדה בתנאי הסף של מספר התלמידים המזערי הנדרש – החלטתה של ועדת התמיכות עומדת בעינה. לפיכך הישיבה פנתה בתאריך 13.08.2015 למשיבה 4 (להלן: ועדת הבדיקה) בדרישה לבחון שנית את החלטותיה של ועדת התמיכותלהפחתת התמיכה בה לשנת 2014, ולדחיית בקשתה לתמיכה בשנת 2015.

 

עתירתה של ישיבת תורת חכם הוגשה בתאריך 27.8.2016, גם היא עוד בטרם שנתקבלה תגובת המשיבים לפנייתה הנ"ל.

 

טיעוני העותרות באשר להחלטה להפחתת התמיכה בהן לשנת 2014

 

עמותת דיבובי אהרון, טוענת כי העובדה שרק בתאריך 17.02.2015 נתקבלה ההחלטה להפחית את התמיכה בה לשנת 2014 ולשחרר את עיכוב תשלומי התמיכה לשנה זו – הובילה לעזיבתם של תלמידים רבים שהיו רשומים ללימודים אצלה, ואשר לא רצו להיות במצב של חוסר ודאות, ובהמשך לכך העמותה אף לא הגיעה למספר התלמידים המזערי הנדרש לשם קבלת תמיכה בינואר 2015.

 

לטענת ישיבת תורת חכם ההחלטה להפחית מזכאותה ביחס לשנת 2014 התקבלה בחוסר סבירות, ומבלי שהופעל שיקול דעת, או שניתנה לה האפשרות להשמיע כראוי את טענותיה כנגד ההחלטה האמורה. לטענת הישיבה, לא היה מקום לקבוע כי התמיכה בה תופחת בגין התלמידים שלא נכחו בביקורת שנערכה בתאריך 10.12.2014, שכן הוסבר למשיבים שאותם תלמידים נעדרו בשל השתתפותם בחתונה.

 

טענות העותרות ביחס להחלטה לדחות את בקשתן לתמיכה לשנת 2015

 

העותרות טוענות כי ההחלטות לדחות את בקשותיהן לתמיכה בשנת 2015 מבוססות על פרשנותם השגויה, לשיטתן, של המשיבים למבחני התמיכה. לגישת העותרות, מבחני התמיכה אינם מחייבים עמידה במספר התלמידים המזערי כבר בתחילת השנה וכדרישת סף, ולטענתן במבחנים האמורים אין כל רמז לכך שאי עמידה בתנאי זה בתחילת השנה תגרור פסילת תמיכה לכל השנה. לתפיסת העותרות, יש לפרש את מבחני התמיכה באופן בו מספר התלמידים המזערי איננו תנאי סף שנתי. לשיטת העותרות, יש לבחון את העמידה בתנאי זה ב-4 מועדים שונים במהלך השנה (המפורטים בסעיף 12(ד) למבחני התמיכה), ולשנות את מתן התמיכה הניתנת בין המועדים הנ"ל – בהתאם למספר התלמידים הרשומים במוסד.

 

העותרות טענו עוד כי למיטב ידיעתן – בעבר נהגו המשיבים להעביר כספי תמיכה למוסדות גם כאשר הם לא עמדו ברף התלמידים המזערי בתחילת השנה. לטענתן, במקרים אלו נתקבלה תמיכה בעבור אותם חודשים בהם עמדו המוסדות ברף הנדרש. לשיטת העותרות שינוי המדיניות הנטען נעשה באופן בלתי תקין, וללא כל התראה מראש, והוא אף מוביל להפלייתן לרעה, ביחס לגופים אחרים המקבלים תמיכה.

 

עוד טענו העותרות כי התנהלותם של המשיבים יצרה אצלן ציפייה שהתבררה בדיעבד כשגויה, וזו הובילה אותן להסתמך על כך שיוכלו להיות זכאיות לדמי תמיכה לשנת 2015. לשיטתן, בשל ההסתמכות האמורה הן רשמו תלמידים רבים ללימודים אצלן, ובכך שינו את מצבן לרעה. בתוך כך נטענו הטענות הבאות:

 

עמותת דיבובי אהרון גרסה כי בשיחה בעל פה שהתנהלה במשרדי האגף בחודש פברואר 2015, הובהר לה כי החל מהמועד הקובע הבא היא תוכל להיות זכאית לתמיכה, ואולם לדבריה בקשתה לקבל את האישור האמור בכתב – לא נענתה. לגישתה, התנהלותם של המשיבים יצרה אצלה הסתמכות שהיא תוכל לזכות לתמיכה, חרף כך שלא עמדה במספר התלמידים המזערי כבר בתחילת השנה. עמותת דיבובי אהרון טענה עוד כי עצם העובדה שנערכה לה ביקורת נוספת בתאריך 18.06.2015, חרף כך שהיא לא עמדה בתנאי המזערי בתחילת השנה, מחזקת את טענתה לפיה המספר המזערי איננו תנאי סף שנתי, שכן, לדבריה, אין כל טעם לערוך ביקורת למוסד שממילא לא עמד בתנאי הסף בתחילת השנה.

 

עמותת דיבובי אהרון הוסיפה כי הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלה העמיקה מכיוון שההחלטה בעניינה התקבלה רק בתאריך 22.07.2015. בכך, לטענת העמותה, המשיבה 1 פעלה בניגוד להוראותיו של סעיף 6(ז) לנוהל הכללי, הקובע כי על וועדת התמיכות להתחיל לדון בזכאותם של המוסדות התורניים לא יאוחר מהראשון לחודש מרץ של השנה הרלבנטית, וכי לכל המאוחר ניתן להחליט בבקשות לתמיכה עד לשלושים לחודש יוני של אותה השנה.

 

ישיבת תורת חכם טוענת בהקשר האמור כי המכתב המודיע לה על שחרור כספי התמיכה נתקבל אצלה בתאריך 04.03.2015. לטענתה רק בתאריך 13.05.2015 הובהר לה כי המכתב האמור לא נגע לכספי התמיכה של שנת 2015, אלא לשנת 2014. לשיטת הישיבה – פער הזמנים שבין שני המכתבים יצר אצלה הסתמכות שהיא תהיה זכאית לתמיכה לשנת 2015, וגרם לה לשנות את מצבה לרעה, ולקלוט מספר רב של תלמידים לשנת 2015.

 

טענות המשיבים

 

המשיבים טענו מנגד בתגובתם המקדמית כי דין העתירות להידחות על הסף, וגם לגופן.

 

ביחס לשנת 2015 המשיבים טוענים כי העתירות הוגשו לאחר שהעותרות פנו למשיבים לשם בחינת החלטת וועדת התמיכות, ואולם העתירה הוגשה כבר בתאריך 27.08.2015 – עוד טרם שנתקבלה תגובתם. לפיכך, לטענת המשיבים, דין טענותיהן של העותרות במישור זה להידחות בגין אי מיצוי הליכים. המשיבים טוענים עוד כי עד להגשת העתירות דנן העותרות לא השיגו על ההחלטות להפחתת התמיכה לשנת 2014, ולפיכך, לגישת המשיבים, טענות אלו נגועות הן באי מיצוי הליכים, והן בשיהוי מאיין.

 

גם לגופם של דברים המשיבים גורסים כי דין העתירות להידחות, שכן טענות העותרות אינן מקימות עילה להתערבות בהחלטות המשיבים. בתוך כך טענו המשיבים כי בקשותיהן של העותרות להכרה בהן כזכאיות לקבלת כספי תמיכה נדחו לאחר שנמצא שהן אינן עומדות בתנאי הסף של מספר מזערי של 15 תלמידים בראשית השנה. לשיטת המשיבים הכרה במוסדות לצורך קבלת תמיכה היא הכרה שנתית, ואישור התמיכה השנתי נקבע בהתאם לעמידת המוסדות בתנאי הסף במועד הגשת הבקשה לתמיכה, ולמעט במקרה של שינויים המביאים לכך שהמוסדות יחדלו לעמוד בתנאים – אישור זה יוותר בתוקפו לאורך כל שנת הלימודים. כן טענו המשיבים כי הן על פי הנוהל הכללי והן על פימבחני התמיכות, על העותרות מוטלת החובה לדווח על שינויים ואירועים מיוחדים במוסדות, וכי  היה על העותרות להודיע מבעוד מועד הן על יציאתם של התלמידים הלומדים בישיבת תורת חכם לחתונה, והן על שינוי מיקום מוסד הלימודים בעמותת דיבובי אהרון. לטענת המשיבים, אי דיווח כאמור הינו עילה להפסקת התמיכה במוסדות תורניים, וגם משום כך אין לקבל את טענותיהן של העותרות.

 

המשיבים הוסיפו כי אין ממש בטענות האפליה שהעלו העותרות, שכן לשיטתם טענות אלו נטענו בעלמא, וללא כל סימוכין. לדברי המשיבים לא חל כל שינוי מדיניות בסוגיה זו, ומספר התלמידים המזערי הנדרש הוא תנאי סף מחייב הנבדק ביחס לכלל המוסדות הן בתחילת השנה (ואי עמידה בו, מובילה לטענתם לדחיית הבקשה לאישור זכאות שנתי), והן במהלך השנה (או-אז אי עמידה בתנאי המינימום תביא להפסקת התמיכה במוסד).

 

המשיבים מוסיפים כי פרשנותן של העותרות, לפיה ניתן לעמוד במספר התלמידים המזערי גם בשלב מאוחר יותר במהלך השנה ולזכות לתמיכה בעבור השנה כולה עומדת בניגוד לתכלית הנוהל הכללי, וקבלת הפרשנות האמורה עלולה לפגוע בשוויון מול מוסדות אחרים – שעמדו בתנאי הסף האמור בתחילת השנה. לשיטת המשיבים, המועדים הקובעים המפורטים בנוהל הכללי, מתייחסים רק למוסדות שבקשתם הראשונית אושרה, ומטרת הבחינה הנוספת הינה לאפשר גמישות בסכומי התמיכה המוענקים למוסדות, בשים לב לשינויים החלים במוסדות בהתאם לתקופות הלימוד הנוהגות במוסדות תורניים.

 

המשיבים גורסים עוד כי גם דינה של טענת ההסתמכות שהעותרות העלו להידחות, שכן מתן התמיכות הוא פררוגטיבה של המדינה, וודאי שהמוסדות הנתמכים לא יכולים לטעון כי קבלת תמיכה בשנה אחת גרמה להם להסתמכות כי יזכו לה גם בשנה העוקבת, זאת מכיוון שתקציב התמיכות מחולק מחדש מדי שנה ועל פי היקף פעילותם המשתנה של המוסדות.

 

המשיבים טענו עוד כי אין ממש גם בטענת העותרות לפיה ההודעה על כך שבקשותיהן להכרה בזכאותן נדחו – נמסרה להן באיחור. בתוך כך הפנו המשיבים להנחיות החשב הכללי לביצוע התקציב החל מחודש ינואר 2015, הקובעות כי מכיוון שחוק יסודות התקציב לא אושר במועדו, הרי שעד לאישור תקציב המדינה לשנת 2015 –ועדת התמיכות לא תקבל החלטה סופית בדבר תמיכה בגופים הנתמכים מתקציב המדינה, ולא תודיע לגופים אלה על תמיכה כלשהי שאושרה להם (ראו: מש/4 בבג"צ 5801/15). מכאן נובע, לטענת המשיבים, כי ההחלטות בעניינן של העותרות נתקבלו, בנסיבות, במועדן. המשיבים הוסיפו בהקשר זה כי מעצם הפנייתן של העותרות למועדים הקבועים בנוהל הכללי ניתן ללמוד כי הן מודעות לצורך בקבלת אישור זכאות שנתי לדמי התמיכה, וגם משום כך אין לקבל את טענת ההסתמכות שהעותרות העלו.

 

ההליכים בעתירה והתפתחויות נוספות

 

העתירות הועברו לדיון בפני הרכב כאשר בקשתן של העותרות למתן צווי ביניים נדחתה בהחלטה מתאריך 09.09.2015.

 

לאחר הדיון שהתקיים בתאריך 22.12.2015 ניתנה אפשרות לישיבת תורת חכם לצרף מסמכים ממערכת הדיווח של עמותה אחרת (עמותת עטרת אבות), שלא צורפה לעתירות. לשיטת הישיבה מסמכים אלו מחזקים את טענתה להסתמכות, שכן עולה מהמסמכים כי במערכת הדיווח של עמותות אחרות שאינן עומדות בתנאי הסף מופיע בגדר הסכום לתשלום המספר "0.00", בעוד במערכת שלה הופיעו סכומים לתשלום, וזאת החל מחודש מאי בשנת 2015, אזי היא החלה לעמוד במספר התלמידים המזערי הנדרש  (ראו: נספח ד' לבקשה מטעם העותרות מתאריך 14.12.2015). כן ניתנה הזדמנות לעמותת דיבובי אהרון לצרף מסמך המעיד על כך שבסמוך לאחר הביקורת שנערכה אצלה בחודש יוני 2014 היא הודיעה למשיבה 1 שתלמידיה לומדים באופן זמני במקום אחר – ואף ציינה את כתובתו.

 

בתגובת המשיבים למסמכים הנ"ל, נטען כי הפלט ממערכות הדיווח של המוסדות אינם מלמדים דבר, שכן מדובר בשיקוף אוטומטי של הזנות המוסד עצמו. בתוך כך טענו המשיבים כי המסמכים ממערכת הדיווח שלעמותת עטרת אבות נוגעים לשנים שבהן כלל לא אושרה תמיכה לעמותת עטרת אבות, וגם משום כך העותרת איננה יכולה להיתלות בהם.

 

המשיבים טענו עוד בהקשר זה כי הניסיון לערוך ביקורת בכתובת הרשומה שלעמותת דיבובי אהרון נערך בתאריך 16.04.2014, ואילו המכתב המודיע על שינוי הכתובת שהוגש מטעם העמותה – נשלח רק למחרת היום. בהקשר זה מטעימים המשיבים כי על פי הנוהל הכללי חלה על המוסדות החובה לדווח מראש על כל שינוי רלוונטי, ובכלל זה על שינוי מקום הפעילות, וזאת, בין היתר, על מנת למנוע מן המוסדות המבוקרים את האפשרות להיערך לביקורת, ובכך לגרום לעיוות של הממצאים.

 

דיון והכרעה

 

לאחר עיון בעתירה, בחומרים שצורפו לה, בתגובות הצדדים, ושמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים – הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין העתירות להידחות, וזאת הן על הסף, והן לגופם של דברים.

 

סעיף 9 לנוהל הכללי קובע את המועדים והדרכים בהם ניתן להשיג על החלטותיה של ועדת התמיכות:

 

"(ז) מוסד ציבור הרואה את עצמו נפגע מהחלטת ועדת התמיכות לשנות, לעכב או להפסיק את תמיכתו כאמור בסעיף 13, או מוסד ציבור שוועדת התמיכות החליטה לגביו כי קיבל תמיכה באופן פסול או תוך הטעיה כאמור בסעיפים 14 עד 17, רשאי בתוך 21 ימים מיום קבלת החלטת ועדת התמיכות, לפנות לוועדת התמיכות בדרישה לטעון לפניה את טענותיו, בכתב או בעל פה (להלן – הליך שימוע).

(ח) דחתה ועדת התמיכות את טענותיו של מוסד ציבור בהליך שימוע, רשאי מוסד הציבור לפנות לוועדת הבדיקה בבקשה לבחון את עניינו, ובמידת הצורך להחזירו לוועדת התמיכות לדיון נוסף.

(ט) החשב הכללי רשאי, בהמלצת ועדת הבדיקה, להורות לוועדת התמיכות לקיים דיון בנוגע לפגם שמצא בהחלטה שקיבלה." (שם, ההדגשות שלי – ח"מ)

 

חרף האמור בסעיף 9 הנ"ל, ישיבת תורת חכם התייחסה מפורשות להחלטה להפחית את התמיכה בה לשנת 2014 רק במסגרת מכתבה למשיבה 4 – שנשלח בתאריך 13.08.2015, בעוד שההחלטה עצמה התקבלה כבר בתאריך 04.03.2015. בדומה לכך,עמותת דיבובי אהרון התייחסה להחלטה שנתקבלה בעניינה ביחס לשנת 2014 רק במסגרת העתירה שבפנינו. מכאן עולה כי למעשה שתי העותרות לא עמדו בלוחות הזמנים באשר להחלטה להפחית את התמיכה בהן לשנת 2014.

 

זאת ועוד – אחרת. העותרות לא השלימו את ההליך הנדרש לשם השגה על החלטתה של ועדת התמיכות, שכן על פי הנוהל הכללי, לאחר פנייה לוועדת התמיכות, וקיום שימוע בעניינן – היה עליהן לפנות לועדת הבדיקה, בהתאם לסעיף 9(ח) הנ"ל.

 

עמותת דיבובי אהרון לא המתינה אף לסופו של הליך השימוע טרם שהגישה את העתירה דנן. בעניינה של ישיבת תורת חכם אמנם דומה שלא נערך לה שימוע בהתאם להוראות סעיף 9(ז) הנ"ל. ואולם, לאחר קבלת החלטתה של ועדת התמיכות לדחות את ערעורה – הישיבה לא המתינה לקבלת מענה למכתב ששלחה לוועדת הבדיקות טרם שהגישה את עתירתה, ואף לא פנתה לועדת התמיכות עצמה כדי לשטוח את טענותיה. משכך, שתי העותרות לא מיצו, איפוא, את ההליכים ביחס להחלטותיה השונות של וועדת התמיכות. דומה שדי באמור לעיל כדי להביא למסקנה כי דין העתירות להידחות, שכן צד אשר לא מיצה כראוי את טענותיו בהליכים מול הרשות המינהלית אינו יכול לבוא ולהעלות טענות אלה במסגרת הליך של ביקורת שיפוטית (השוו: עע"מ 5937/14 ‏אברישמי אניאט ו- 14 אחרים נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה (19.07.2015)).

 

לטענת העותרות ההחלטה שלא לאשר את בקשתן לתמיכה לשנת 2015 הינה בגדר הפליה שלהן אל מול מקבלי תמיכות אחרים, שכן לשיטתן המשיבים שינו ממדיניותם מבלי להודיע על כך מראש. עם זאת דומה כי העותרות לא הרימו את הנטל להוכיח כדבעי את טענותיהן האמורות. כידוע, ביחס לפעולותיה של רשות מנהלית עומדת חזקת התקינות המינהלית וחזקת החוקיות, ועל העותרים מוטל הנטל להפריכן. לצורך כך, אין די בטענה סתמית, אלא יש צורך בביסוס הנשען על תשתית ראייתית הולמת (ראו: בג"ץ 1971/07 שירקוב נ' משרד הפנים -מינהל האוכלוסין (15.11.2012); בג"ץ 2445/06איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (31.05.2009); עע"מ 4072/11 עירית בת-ים נ' ירדנה לוי (06.11.2012); בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות פיסקה 54 (01.08.2010); עע"מ 6823/10 מתן שירותי בריאות בע"מ נ' משרד הבריאות(‏28.02.2011)). כאמור, המשיבים הצהירו כי התנאי של מספר התלמידים המזערי המופיע בסעיף 14(2) למבחני התמיכה מיושם על ידם בפועל כתנאי סף הנדרש לשם אישור זכאות שנתית, ולטענתם זה האופן בו הם נוהגים ביחס לכלל המוסדות התורניים המגישים בקשה לתמיכה. לפיכך, ומכיוון שלמעשה העותרות לא הציגו ראיות מבוססות המעוררות ספק באשר לתקינות פעולתן של הרשויות המנהליות – לא ניתן לקבל את טענותיהן במישור זה.

 

מעבר לכך יש להזכיר כי על הרשויות מוטלת החובה לנהוג בשוויון בעת חלוקת תמיכות כגון אלו שבבסיס העתירות שבפנינו (עיינו: עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים (14.09.2010)). חובה זו באה לידי ביטוי בין היתר בסעיפים 2 ו-3 למבחני התמיכה, שלשונם כך:

 

"2. התמיכה עצמה צריך שתינתן על פי עקרונות של סבירות ושוויון בין מקבלי התמיכה השונים.

  1. בבואה לדון ולהחליט בכל בקשה ובקשה לתמיכה, תשקול הועדה את כל נסיבותיו של הענין, תוך יישום שוויוני, אחיד ועניני של המבחנים".

 

בהתחשב באמור לעיל, ובהינתן כי לא הוכח שהמשיבים מיישמים את מבחני התמיכה באופן בלתי שוויוני – נראה כי בנסיבות, דווקא קבלת עמדתן הפרשנית של העותרות היא זו שתוביל לפגיעה בשוויון מול מוסדות אחרים שהגישו בקשה לתמיכה לשנת 2015. דברים אלו נכונים ביתר שאת שעה שאין חולק כי העותרות לא עמדו בחודש ינואר של שנת 2015 במספר התלמידים המזערי הנדרש.

 

בדומה, לא ניתן לקבל גם את טענתן של העותרות לפיה הן הסתמכו על כך שיזכו לתמיכה בשנת 2015, שכן מושכלות יסוד הן כי לגופים המקבלים כספי תמיכה מרשויות המדינה – אין כל זכות קנויה בהם (השוו: בג"צ 8418/03‏ אולפנא כפר פינס ו-15 אח' נ' משרד הפנים (04.07.2005); בג"צ 9547/06 הקרן החדשה לקידום ולעידוד יוצרי קולנוע וטלוויזיה נ' המועצה הישראלית לקולנוע (14.04.2008)). בהקשר זה ראוי להדגיש כיהעותרות טוענות כי הן הסיקו מן המכתבים בהם הודע להן על ביטול הקפאת התמיכה לשנת 2014 כי הן יהיו זכאיות לתמיכה בשנת 2015, ואולם למעשה לא ניתנה לעותרות כל הבטחה ממשית שהן יהיו זכאיות לתמיכה בשנה האמורה (עיינו: יואב דותן "הבטחה מינהלית לציבור" משפט וממשל ה' 465 (התשס"ז); דפנה ברק-ארז "הגנת הציפייה במשפט המינהלי" עיוני משפט כז (ו) 209 (2003); בג"צ 8350/12 פרחי גן יבנה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (‏07.05.2015); בג"צ 9634/08 מועצה אזורית חוף השרון נ' שר הפנים (05.10.2009)).

 

אף במכתב ששלחה עמותת דיבובי אהרון למשיב 2 לאחר השיחה שהתקיימה, לטענתה, במשרדי המשיב 2 בחודש פברואר 2015, נכתב כך:

 

"מבירור שערכנו אצל פקידות המשרד הובהר שברישום הבא נהיה זכאים לתקציב, כמובן, בהתאם למכסת התלמידים הנדרשת" (ראו: נספח ג' לעתירה ב-בג"צ 5801/15).

 

גם נוסח מכתב זה מראה כי טענתה של העמותה שהתנהלותם של המשיבים הובילה אותה להבנה שהיא תוכל להיות זכאית לתמיכה בעבור שנת 2015 – איננה מבוססת, שכן נראה כי גם בפגישה האמורה הובהר לעמותה כי זכאותה לתמיכה תלויה בעמידה במכסת התלמידים הנדרשת.

 

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי העותרות וודאי היו מודעות לכך שאפילו מקום בו נתקבל אישור מפורש לתמיכה בשנה מסוימת – תמיכה זו ניתנת להפחתה, לעיכוב, ואף לשלילה. על פי סעיף 3(א) לנוהל הכללי, בעת הגשת בקשת התמיכה על המוסד מגיש הבקשה להתחייב, בין היתר, לדברים הבאים:

 

"(4) יעמוד בכל התנאים לקבלת תמיכה הקבועים בנוהל זה ובתנאים האחרים שקבע המשרד בנוגע לתמיכה;

(10) הוא מסכים לכך שככל שיתברר למשרד כי מוסד ציבור לא עמד בתנאים ובהתחייבויות שנקבעו בקשר לתמיכה או לא היה זכאי מלכתחילה לתמיכה, יגבה המשרד ממוסד הציבור את הסכומים ששולמו לו ביתר או את מלוא  הסכומים שהוא חייב למשרד, לפי העניין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מן המועד שבו החלו להיות משולמים ביתר, בהתאם לסעיף 19;

(11) כי הוא מודע להוראות נוהל זה בכלל ובפרט להוראות לעניין שינוי, עיכוב או הפסקת התמיכה כמפורט בסעיפים 13 עד 19 וכן כי הוא מודע להוראות מבחני התמיכה לפיהם הוא מגיש את בקשת התמיכה ומבצע את הפעילות שבעדה הוא מבקש תמיכה;

(12) הוא מודע לכך שהמשרד רשאי להקטין, לעכב או להפסיק את מתן התמיכה או מימון אחר אם לא קויימו כל התנאים או ההתחייבויות בקשר למתן התמיכה, או אם הופחת תקציבו עקב מדיניות כלכלית, הכל בהתאם לאמור בנוהל זה ולהוראות החשב הכללי כפי שיקבעו מזמן לזמן."

 

לא זו אף זו. עמותת דיבובי אהרון מטילה, כאמור, על המשיבים, ובהחלטה לעכב את תשלומי התמיכה לשנת 2014 – את האחריות לכך שבחודש ינואר 2015 לא עמדה במכסת התלמידים הנדרשת, ואילו ישיבת תורת חכם טוענת כי ההחלטה להקפיא את התמיכה בה לשנת 2014 נתקבלה שלא כדין. עם זאת, מסתבר כי שתי העותרות לא הודיעו מבעוד מועד על השינויים, או האירועים שהיו בבסיס ההחלטות להפחתת התמיכה בהן לשנת 2014, וזאת בניגוד להנחיותיו המפורשות של  האגף.

 

כך, בחוזר לשנת הלימודים התשע"ו 2015-2014, שפורסם על ידי האגף, נכתב מפורשות כי חלק מהתנאים לקבלת התמיכה הוא עדכון מראש על שינוי בכתובת המוסד:

 

"שינוי כתובת וזמני הלימוד

כחלק מתנאי הזכאות לתמיכה, חובה להזין במערכת "תלמוד" את זמני הלימוד וכתובת המוסד, בה מתקיימים הלימודים, וכן לצרף מפה ברורה של מקום הלימודים.

נדגיש, כי הלימודים יתקיימו אך ורק בכתובת זו והיא הקובעת לעניין ביקורות (ההדגשה במקור – ח"מ).

טענות לגבי שינוי זמני או אתרי הלימוד, לעומת הזמנים והאתרים שהמוסד דיווח עליהם ללא שינוי מראש במערכת – לא יתקבלו" (ההדגשה שלי – ח"מ).

(ראו: נספח א' להודעה מטעם העותרות מתאריך 14.12.2015).

 

בחוזר האמור מודגש גם כי יש לעדכן מראש על כל יציאה מן המוסד, וכי בהעדר דיווח מוקדם כאמור – התמיכה במוסד עלולה להיפסק:

 

"אירועים מיוחדים וטיולים

מוסדות אשר מקיימים תכנית ימי פעילות מרוכזים במסגרת הלימודים מחוץ לכותלי המוסד, ידווחו על התכנית מראש, בפירוט המועדים והתכנים. התכנית תצורף לבקשת התמיכה, ויש לקבל את אישור המשרד בכתב.

מוסדות ידווחו מראש על אירועים מיוחדים כגון: יציאה מרוכזת של תלמידים למבחנים, חתונה, הילולה, ביקור בקברות צדיקים, טיולים, לוויה, או כל יציאה מתוכננת אחרת…

מוסד שלא דיווח לפחות יומיים מראש על השינויים בהתאם למפורט לעיל עלולה התמיכה במוסד – להיפסק"

(ראו: שם; ההדגשות במקור).

 

העולה מן המקובץ מלמד, איפוא, כי העותרות עצמן לא הקפידו לפעול בהתאם לנהלים הנוגעים לקבלת התמיכה, וזאת הן בהתנהלותן מול המשיבים בנוגע לביקורות השוטפות, והן באופן בו התנהלו בעת שרצו להשיג על ההחלטות שהתקבלו בעניינן. לפיכך, חרף כך שדומה כי גם התנהלותם של המשיבים לא הייתה מיטבית, דומה כי לא נפל בהחלטותיהם פגם ממשי, המקים עילה להתערבות (עיינו: בג"צ 7677/10 זיד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (07.11.2012); בג"צ 1555/06 יצחק קינג נ' עיריית ירושלים(15.05.2006); בג"צ 2223/15‏ רגבים נ' שר הביטחון (‏22.07.2015)).

 

כאמור, לאחר הדיון הגישו העותרות מסמכים שונים של עמותות אחרות,   על-מנת להוכיח טענתן כי להבדיל מהעותרות, עמותות אלה מקבלות פלט של – אפס. אלא שלא ניתן להקיש מעניינן של אותן עמותות לעותרות מהטעמים שפורטו בתגובת המדינה מיום 19.01.2016.

 

 

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

 

מודעות פרסומת

עו"ד נועם קוריס –  על סמי פיצוציות וחילוט כספי פשיעה

עו"ד נועם קוריס –  על סמי פיצוציות וחילוט כספי פשיעה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

נגד אדם בשם יזהר כהן  ונגד עוד ארבעה אחרים הוגש ביום 25.11.2014 כתב אישום המייחס שורה של עבירות הקשורות בייצור, סחר והפצה של סמים והספקת חומר מסוכן. כתב האישום תוקן מספר פעמים, ונוספו בו, בין היתר, אישומים כלפי המערער והחברה, שעניינם עבירות לפי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961. כתב האישום העדכני (כתב אישום מתוקן בשלישית מיום 26.3.2015) (להלן: כתב האישום), כלל שלושה אישומים המופנים כלפי המערער. באישום הראשון נטען כי המערער ואחרים, קשרו קשר לייצר, להפיק, להחזיק ולסחור בסמים מסוכנים, בחומרים מסכנים ובחומרים מסוכנים. המערער, רוקח בהכשרתו, הואשם בכך שעשה שימוש בחברה, שהיא חברה למסחר בתרופות שבבעלותו, כפלטפורמה לרכישת כמויות גדולות של עלים מצמחי הדמיאנה והחוטמית, וכי בעלים אלה נעשה שימוש לצורך ייצור "סמי פיצוציות" מסוגים שונים (להלן: חומרי ערבוב או עלי הדמיאנה). לפי הנטען בכתב האישום, המערער ונאשם נוסף, שמעון גרובר (להלן: גרובר), החזיקו בחומרי ערבוב לשם ייצור כמות של למעלה מ-580 ק"ג סמים מסוכנים. בשל מעורבותו, יוחסו למערער, בהתאם לדיני השותפות, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (ייצור וסחר בסם), עבירות של ייצור, הכנה והפקת סמים, עבירות של סחר בסמים, עבירות של ניסיון לייצור, הכנה והפקת סמים, עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה של החזקת כלים המשמשים להכנת סם שלא לשימוש בצריכה עצמית, עבירה של ייצור וסחר בחומר האסור בהפצה, ועבירה של החזקת חומר מסוכן.

באישום השני נטען כי המערער וגרובר קשרו קשר לסחור בתרופות ובחומרים מרעילים ומסוכנים ללא היתר כדין. לפי הנטען, המערער היה רוכש את התרופות והחומרים בהיתר, במסגרת ניהול החברה, ומעבירם לחזקתו של גרובר על מנת שזה יסחר בהם ללא היתר. במסגרת זו, סיפקו המערער וגרובר לאחרים חומרים שונים, לרבות פראצטמול, קפאין, לידוקין, טהורין, סיבוטרמין ומוניטול. בשל מעורבותו בכך, יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון (הספקת חומר מסוכן) ושל הספקת חומר מסוכן.

באישום השלישי (אישום רביעי בכתב האישום) נטען כי בין השנים 2014-2012, פעלה החברה, בעצמה ובאמצעות המערער, במטרה לרמות ולהונות את רשות המיסים, ובכך להתחמק או להשתמט מתשלום מס. נטען כי במסגרת דיווחי המס של החברה בשנים אלה, דרשה החברה בכזב הוצאות עבור רכישות חומרי הערבוב, שאותן לא ביצעה בפועל ואשר בוצעו על-ידי גרובר. בכך, הגדילה החברה את הוצאותיה שלא כדין והפחיתה את הכנסתה החייבת במס. בשל האמור יוחסו למערער ולחברה עבירות של השמטת הכנסה, ניהול ספרי חשבונות כוזבים, מרמה, ערמה או תחבולה בכוונה להתחמק ממס. כמו כן יוחסו למערער בלבד עבירות של סיוע לאחר להתחמק ממס.

בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, הגיע גרובר להסדר טיעון עם המאשימה והורשע על פי הודאתו בשלושה אישומים, בהם שני האישומים הראשונים שבהם הואשם גם המערער. בשל הרשעתו זו, גזר בית המשפט קמא על גרובר עונש של עשרים חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו, שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור על כל עבירה מהעבירות בהן הורשע, וכן הורה על חילוט כספיו של גרובר שנתפסו במהלך החקירה, בסך של 94,853 ש"ח.

ביום 21.3.2016 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט קמא בעניינם של המערערים. בית המשפט קמא קבע, כי המערער היה מודע לכך שעלי הדמיאנה משמשים בסיס לייצור סמי פיצוציות, תוך שהוא שולל את גרסתו לפיה כמחצית מכמות העלים שנרכשו (כ-6 טון) נרכשה על-ידו לשם ייצור תמציות צמחים מעלים אלה שאותם מכר לבתי מרקחת במסגרת פעילות החברה. כמו כן קבע בית המשפט קמא, כי המערער היה שותפו של גרובר באספקת עלי הדמיאנה לתעשיית סמי הפיצוציות, וכי יש לראותו כגורם משמעותי בהליך ייצור זה. עם זאת, בשים לב לכך שסמי הפיצוציות נוספו לתוספת הראשונה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים) רק ביום 7.8.2014, ונוכח העובדה שלפי חומר הראיות בתיק חל סמוך למועד זה נתק בין גרובר לבין המערער, קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת בפלילים כי גרובר פעל ברשותו ובהסכמתו של המערער או בשיתוף עמו גם לאחר המועד שבו הפכו סמי הפיצוציות "סם מסוכן" כהגדרתו בפקודת הסמים. משכך קבע בית המשפט כי אין להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון על פי פקודת הסמים ובקשר אליה. עם זאת, לאור העובדה שהחומרים הפעילים בסמי הפיצוציות הוכרזו עוד בחודש אוקטובר 2013 כחומר אסור בהפצה לפי סעיף 5 לחוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, התשע"ג-2013 (להלן: חוק המאבק), הוסיף בית המשפט קמא וקבע כי יש להרשיע את המערער בעבירות מרובות של ייצור, סחר ואחזקה של חומר אסור בהפצה לפי סעיף 7(א) לחוק המאבק. עוד הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של החזקה ואספקת חומר מסוכן ובעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון. אשר לאישום השני, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בכל המיוחס לו – עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ואספקת חומר מסוכן. לבסוף ובכל הנוגע לעבירות המס, קבע בית המשפט קמא כי הכללת הוצאות רכישת עלי הדמיאנה בדו"חות השנתיים של החברה עולה כדי ביצוע כלל העבירות שיוחסו למערער ולחברה במסגרת האישום השלישי, למעט העבירות שעניינן סיוע לאחר להתחמק מתשלום מס. בעניין אחרון זה קבע בית המשפט קמא כי משגרובר לא ניהל ספרים ולא הגיש דו"חות לרשויות המס, אין זה ברור כיצד רישום ההוצאות של גרובר בדו"חות החברה מסייע לו להפחית את חבות המס, ומשכך זיכה את המערער מעבירות אלה. בית המשפט קמא דחה טענה שהעלה המערער להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית וכן דחה בהקשר זה את טענתו כי הוא חשף את הפרשה כולה ופעל כמקור מודיעיני של היחידה לפשיעה פרמצבטית במשרד הבריאות. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל הראייתי המוטל עליו לביסוס הטענה בדבר אכיפה בררנית. כמו כן נקבע כי בנסיבות העניין, הידיעות שמסר המערער לא הפלילו אותו וכלל לא עברו לידיעת היחידה שחקרה את הפרשה ועל כן, אין לומר כי המערער תרם לחשיפתה.

בעקבות הכרעת הדין המרשיעה, גזר בית המשפט קמא ביום 4.7.2016 את דינם של המערערים. בית המשפט קמא קבע כי העבירות לפי חוק המאבק שביצע המערער פוגעות בשלום הציבור ובריאותו בעוצמה גבוהה. זאת בשים לב לכמות הגדולה של החומרים שהוכרזו כ-"אסורים להפצה" ולנזק העצום שצמח מהפצת חומרים אלה באופן בלתי חוקי. באשר לעבירות המס קבע בית המשפט קמא כי בהתחמקו מתשלום המס פגע המערער בקופה הציבורית ובעקרון שוויון הנשיאה בנטל על-ידי כלל האזרחים. בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם עומד על טווח שבין 10 ל-24 חודשי מאסר לאישום הראשון; בין 8 ל-20 חודשי מאסר לאישום השני; ובין 5 ל-15 חודשי מאסר לאישום השלישי, שעניינו עבירות המס. כנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה ציין בית המשפט קמא, בין היתר, את היות המערער נעדר עבר פלילי, את העובדה שבשל הפרשה נסגרה החברה, את מצבו הרפואי המורכב ומנגד את העובדה שהמערער נמנע מליטול אחריות על מעשיו. בית המשפט קמא ציין כי לא מצא לנכון לחרוג לקולה ממתחם הענישה חרף מצבו הרפואי של המערער, וזאת בשים לב לחלקו המרכזי בפרשה ולפוטנציאל ההשפעה השלילית שטמון במעשיו. לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, גזר בית המשפט קמא על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור כל עבירה מאלו שבהן הורשע. כמו כן חייבו בית המשפט קמא בתשלום קנס בסך של 150,000 ש"ח או ששה חודשי מאסר תמורתם.

בנוסף, הורה בית המשפט קמא על חילוט כספים בסך של 600,000 ש"ח מתוך סכום כולל של כ-1,058,000 ש"ח שנתפס במסגרת החקירה (להלן: החלטת החילוט).

בגין פסק דין זה הוגשו ערעורים שונים לבית המשפט העליון ולמען שלמות התמונה יצוין כי עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר (בש"פ 6188/16 כהן נ' מדינת ישראל), וביום 10.8.2016 נעתר בית משפט זה לבקשה (כב' השופט (כתוארו אז) ח' מלצר) ועיכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המערער עד להחלטה אחרת. ביום 2.2.2017 הוסיף בית משפט זה (כב' השופטתברק-ארז) והחליט לעכב את ביצוע רכיב הקנס בגזר הדין. נקבע כי יתרת התשלומים על חשבון הקנס תשולם לשיעורין החל מיום 1.5.2017, וביום 27.4.2017 התקבלה החלטה נוספת בעניין הקנס בה נקבע כי עד החלטה אחרת ישלם המערער סכום של 5,000 ש"ח בכל חודש לסילוק יתרת הקנס. עוד יצוין למען שלמות התמונה כי ביום 6.9.2016 הגישו אחותו של המערער ובנו את הערעורים האזרחיים על החלטת החילוט בטענה כי הכספים שחולטו שייכים להם.

לטעמו של המערער, בית המשפט קמא שגה עת קבע כי המערער היה שותפו של גרובר במכירת חומרי הערבוב ליצרני סמים. בהקשר זה ביקש המערער להיבנות מדברים שאמר גרובר במסגרת עדותו בפני בית המשפט, מהם ניתן להבין, לגישת המערער, כי מדובר במיזם עצמאי שלו, וכי המערער לא ידע על השימוש שנעשה בחומרי הערבוב עד לחודש מאי 2014, אז סיפר לו גרובר על אודות חקירתו במשטרת באר שבע. כמו כן טען המערער כי בהליך הפלילי שהתנהל בעניינו לא הוכח שגרובר מכר את חומרי הערבוב ליצרני סמי פיצוציות. המערער הוסיף וטען כי כל אספקה של חומרים אחרים שביצע גרובר ליצרני הסמים נעשתה שלא בידיעת המערער ומאחורי גבו. עוד נטען כי אין להסתמך על עדותו של גרובר נגד המערער, בהינתן הסתירות שעלו בין גרסתו בחקירת המשטרה לגירסה שמסר בבית המשפט וכן בשים לב לעובדה שעניינו של גרובר הסתיים בהסדר טיעון שיש לראות בו משום "טובת הנאה", ומשכך מדובר בעד שהוא עד מדינה והרשעה על פי עדותו מחייבת סיוע. המערער הוסיף וטען כי שגה בית המשפט בהתבססו על העדות של אהרון גרונדמן, מהמחלקה לפשיעה פרמצבטית במשרד הבריאות (להלן: גרונדמן), בציינו כי אין כל הגיון בכך שהמערער ימסור מידע על שותפו לביצוע הפשע ובכך יחשוף את השותפות עמו. על כן לטענת המערער מסירת המידע לגרונדמן מלמדת על כך שלא היתה שותפות כזו. עוד נטען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת קשירת קשר לביצוע עוון בשל אספקת עלי הדמיאנה. זאת משום שבמועד שבו נקשר הקשר הנטען (בשנת 2012), החומרים הפעילים שפורטו בכתב האישום טרם הוכרזו כחומרים אסורים להפצה. כמו כן נטען כי למערער לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירות החלופיות לפי חוק המאבק מכוח הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכי בכל הנוגע לאישום השני, הוא הואשם כמבצע בצוותא, אך בהכרעת הדין נקבע כי הוא היה המבצע העיקרי, ואף זאת מבלי לתת לו הזדמנות סבירה להתגונן כנגד קביעה זו.

אשר להרשעת המערער והחברה בעבירות המס, טוען המערער כי קביעותיו של בית המשפט קמא שגויות באשר הן מבוססות אך ורק על עדותו של גרובר. לגרסת המערער, הוא אכן רכש כ-6 טון עלי דמיאנה שהיו מיועדים לייצור תמציות צמחים שאותן נהג למכור. על כן, לטענתו, ההוצאות שעליהן דיווח בדו"חות החברה משקפות את עלויות הרכישה של עלים אלה. אשר ליתרת עלי הדמיאנה שנרכשה, גורס המערער כי הוא לא היה מודע לכך שגרובר ביצע רכישה זו על שם החברה, כי לא קיבל לידיו את החשבוניות שהוצאו על שם החברה וממילא לא יכול היה לדווח על עלויות אלה כהוצאות. לטעמו של המערער, חישוב של עלויות עלי הדמיאנה בשילוב עם מלאי של חומרים נוספים שנעשה בהם שימוש לשם יצירת תמציות הצמחים, תומך אף הוא בגרסתו.

לחלופין מעלה המערער טענות כנגד גזר הדין וכנגד חומרת העונש. המערער טוען כי בית המשפט קמא ביסס את גזר הדין על עובדות שאינן נכונות. המערער מתייחס בהקשר זה, בין היתר, לקביעת בית המשפט קמא כי המערער היה מעורב בביצוע עבירות סמים, בעוד שהוא הורשע בביצוע עבירות על חוק המאבק. כן נטען כי שגה בית המשפט בקובעו מתחם ענישה נפרד לכל אחד מהאישומים בעוד שעל פי ההלכה הנוהגת היה עליו לקבוע מתחם אחד לכולם. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה בכל הנוגע לקביעת נסיבות ביצוע העבירות ככל שהן נוגעות למערער והעצים את חלקו בביצוען בניגוד לראיות שהוצגו. עוד טוען המערער כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה ולתסקיר שירות המבחן ולבסוף הוא טוען כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה בהינתן העונש שנגזר על גרובר, בפרט בשים לב לכך שגרובר הורשע בביצוע עבירות לפי פקודת הסמים, בעוד שהמערער הורשע בביצוע עבירות לפי חוק המאבק בלבד.

המדינה מצדה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית המשפט קמא, אשר התבסס לטענתה על ממצאי מהימנות ברורים וחד משמעיים המתייחסים לעדי התביעה שאת גרסתם אימץ בית המשפט וכן לעדות המערער שאת גרסתו דחה. המדינה סבורה כי במקרה זה אין כל הצדקה לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. במקרה דנן, כך טוענת המדינה, בית המשפט קמא מצא לאמץ את עדויותיהם של גרובר ושל נאשם נוסף, איתי סלע (להלן: סלע), מבלי שהתעלם מסתירות קלות שעלו בעדויותיהם, ולהעדיפן על פני גרסתו של המערער. המדינה מדגישה את חוסר הסבירות שבגרסת המערער, אשר לגביה לא הציג כל ראיה מהימנה, ולפיה רכש כמויות גדולות של עלי דמיאנה כביכול לשם ייצור תמציות צמחים בשיטה סודית שאותה המציא ושאותן מכר לבתי מרקחת שונים. המדינה מוסיפה וטוענת כי מעובדות המקרה עולה בבירור הקשר שבין גרובר לבין יצרני סמי הפיצוציות בכל הנוגע למכירת עלי הדמיאנה. כמו כן, עולה בבירור מעדותו של גרובר הקשר של המערער לשרשרת ייצור סמי הפיצוציות ומעורבותו באספקת החומרים המסוכנים מושא האישום השני.

אשר לטענות שהעלה המערער בדבר היותו של גרובר עד מדינה נטען כי אין לראות בהסדר הטיעון שאליו הגיעה המדינה עם גרובר משום טובת הנאה אשר הופכת אותו לעד מדינה, שעדותו טעונה סיוע. לטענתה לשם הרשעת המערער כמבצע בצוותא על סמך עדותו של גרובר, נדרשת על פי דיני השותפות ראיה לחיזוק בלבד. המדינה מוסיפה וטוענת כי המערער לא הראה כל טעם מדוע במקרה זה מתקיים חשש בעוצמה גדולה יותר מאשר במקרים אחרים להפללה על-ידי שותף, באופן המצדיק את החמרת הדרישה לתוספת ראייתית של סיוע. לגופם של דברים, טוענת המדינה כי חיזוק לעדותו של גרובר נמצא בעדותו של סלע וכן בעדותו של עד התביעה ציטרשפילר. המדינה מוסיפה ומצביעה על התנהגות המערער בתרגילי חקירה שנערכו לו ובשיחת טלפון בינו לבין גרובר, ממנה ניתן ללמוד על מעורבותו בעסקיו של גרובר. לבסוף עומדת המדינה על ההלכה לפיה קיימים מקרים ששקרי הנאשם עשויים אף הם לשמש תוספת ראייתית משמעותית כנגדו.

המדינה מודעת לכך שעצם ההחזקה בעלי דמיאנה אינה אסורה, אך סבורה כי אין לכך כל משמעות בענייננו, הואיל והמערער ביצע בצוותא עבירות לפי חוק המאבק בספקו ליצרני סמי הפיצוציות, כשותפו של גרובר, את העלים ששימשו מצע לחומר האסור לפי החוק. באופן דומה טענה המדינה כי המערער אינו יכול להיבנות מהעובדה שהיה רשאי להחזיק בחומרים האסורים הנזכרים באישום השני במסגרת עיסוקו המקצועי כרוקח וכי משהמערער העביר חומרים אלה לידיו של גרובר ללא כל פיקוח או אזהרה בדבר אופן השימוש בחומרים אלה, ברי כי מדובר במכירה או אספקה של חומרים אלה באופן שיש בו לסכן את משתמש הקצה, ומשכך בדין הורשע המערער בעבירה של החזקה ואספקת חומר מסוכן.

אשר לטענה לפיה לא ניתנה למערער הזדמנות להתגונן כנגד העבירות לפי חוק המאבק, טוענת המדינה כי מלכתחילה כלל כתב האישום מספר עבירות לפי חוק זה, ומשכך היה ברור שהמערער עומד בסיכון להרשעה גם בעבירות אלה. אשר לטענות בנוגע לעבירות המס, סבורה המדינה כי משגרסת המערער בכל הנוגע לשימוש בעלי הדמיאנה נדחתה על ידי בית המשפט קמא, ומשנקבע כי השימוש בעלים נעשה שלא במסגרת פעילותה העסקית של החברה, הרי שהדיווח שנעשה לרשויות המס היה דיווח כוזב, ובדין הורשעו המערערים בעבירות אלה. כן סומכת המדינה את ידיה על קביעות בית המשפט בכל הנוגע לטענות ההגנה מן הצדק שהעלו המערערים.

בכל הנוגע לגזר הדין, סבורה המדינה כי העונש שהטיל בית המשפט קמא על המערער מבטא את החומרה הטמונה במעשיו ואת הסיכון הנובע מהם. אשר ליחס שבין עונשו של המערער לבין העונש שהוטל על גרובר, ציינה המדינה כי בעניינו של המערער קיימים מספר שיקולים לחומרה שאינם מתקיימים או מתקיימים בעוצמה פחותה בעניינו של גרובר, ובהם העובדה שהחברה ששימשה כפלטפורמה לרכישת עלי הדמיאנה היא בבעלותו וכן העובדה שהמערער היה הגורם בלעדיו אין בכל הנוגע לחומרים הכימיים השונים שסיפק לגרובר. עוד ציינה המדינה כי בשונה מגרובר, המערער ניהל את ההליך הפלילי עד תום. לטעמה של המדינה, נסיבות אלה מובילות למסקנה כי העונש שהוטל על המערער הוא סביר בנסיבות העניין. המדינה אף דוחה את טענות המערער בכל הנוגע ליחס הראוי בין הענישה לפי פקודת הסמים לבין הענישה לפי חוק המאבק, בציינה כי המערער הורשע בעבירות נוספות, וכי הרשעתו ה-"עודפת" של גרובר נוגעת לתקופה קצרה של מספר חודשים (מחודש אוגוסט 2014, מועד הכללת סמי הפיצוציות בתוספת הראשונה לפקודת הסמים, ועד לחודש נובמבר 2014). בנסיבות אלה, סבורה המדינה כי אין הצדקה להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא ולפער הענישה הרחב שטען לו המערער.

להשלמת התמונה נציין, כי לקראת הדיון בערעור הוגש לעיון בית המשפט תסקיר מבחן משלים מטעם שירות המבחן למבוגרים. הערכת שירות המבחן היא, כי הגם שלהליך המשפטי אפקט הרתעתי כלפי המערער, לפי תפיסתו הוא לא היה מעורב בהתנהגות שבה הורשע והוא עדיין מתקשה לקחת אחריות על חלקו בביצוע העבירות. משכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לענישה טיפולית-שיקומית בעניינו.

בית המשפט העליון כאמור, דחה את הערעורים והותיר את הכרעת הדין והחילוט על כנם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס –  על הדורסנות של אתרי החדשות וגוגל ולמה אזרחי ישראל הם סוג ב' ?

עו"ד נועם קוריס –  על הדורסנות של אתרי החדשות וגוגל ולמה אזרחי ישראל הם סוג ב' ?

עו"ד יונתן מילר התעורר בוקר אחד וגילה שבכל כותרות העיתונים נרשם שעו"ד ינותן מילר הינו עבריין נמלט שגנב כספים מלקוחות. מסתבר שכיום הסיוט הזה יכול להיגרם לכל ישראלי, ולפחות עד שגם אזרחי ישראל יקלו את זכויות אזרחי אירופה- להימחק מגוגל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון, תיאר את האירוע ואת הכרעתו, בערך כך: המערער הוא עורך דין מוסמך, חבר בלשכת עורכי הדין בישראל. בשנת 2005 הורשע עורך דין בעל שם זהה לשמו של המערער ב-7 עבירות של גניבה בידי מורשה, נגזר עליו עונש מאסר בפועל וקנס כספי, ונשללה חברותו בלשכת עורכי הדין (להלן: עוה"ד המורשע). בשנת 2014 או בסמוך לכך, גילה המערער כי מבין הקישורים הראשונים שמתקבלים בביצוע חיפוש של צירוף המילים 'עו"ד יונתן מילר' בגוגל, ישנם קישורים לכתבות שהתפרסמו באתריהן של המשיבות 1-3 ,המתארות את הליכי המשפט שהתנהלו נגד עוה"ד המורשע. בכיתוב על גבי קישורים אלה, שהוא למעשה ביטוי לכותרות הכתבות כפי שהן מופיעות באתרי המשיבות 1-3 ,נכתב בין היתר כך: "46 חודשי מאסר בפועל לעו"ד יונתן מילר שגנב 2 מיליון שקל מכספי…" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 1) להלן: המשיבה 1 או אתר הארץ)); "עו"ד ישראלי שנחשד בהונאה הוסגר מדרא"פ" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 2) להלן: המשיבה 2 או אתר YNET;(( "הוארך מעצרו של עו"ד יונתן מילר שהוסגר לארץ ע"י שלטונות…" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 3) להלן: המשיבה 3 או אתר News1.(( 3 . ביום 2014.8.11 פנה המערער אל המשיבות 1-3 בדואר ובדוא"ל, וביקש להסיר את הכתבות מאתריהן, מכיוון שקישור שמו למעשים פליליים פוגע בשמו הטוב ובפרנסתו. ביום 2014.8.13 השיב ב"כ המשיבות 1-2 לפנייתו של המערער, וציין כי "מטעמים עקרוניים ובשל החשיבות של שלמות הארכיון" אין בדעת הארץ ו-YNET להסיר את הכתבות. כמו כן ציין ב"כ המשיבות 1-2 ,כי בכותרת המשנה של הכתבה שפורסמה באתר YNET ובגוף הכתבה שפורסמה באתר הארץ, ישנם פרטים שמבהירים לקוראים היטב כי הכתבה אינה עוסקת במערער אלא בעוה"ד המורשע. לצד זאת, צוין במכתב כי שתי המשיבות "מוכנות לשקול בחיוב הוספת הערה שתבהיר לקוראים שאין לך (למערער – נ' ס') כל קשר לעו"ד יונתן מילר שהוזכר בכתבה". המשיבה 3 – אתר News1 – לא הגיבה לפנייה זו של המערער. משסורבו בקשותיו, פנה המערער ביום 2014.9.21 לגוגל בבקשה שזו תסיר ממנוע החיפוש שלה את הקישורים לכתבות; גוגל סירבה לבקשה, תוך שהפנתה את המערער להסדיר את העניין אל מול המשיבות 1-3. 4 .בחודש מאי 2016 שב המערער ופנה אל כלל המשיבות בבקשה להסיר את הכתבות מאתריהן. ב"כ המשיבות 1-2 דחה את הבקשה, וציין כי "עסקינן בדיווח נכון והוגן על הליך משפטי". העורך הראשי של אתר News1 דחה אף הוא את טענותיו של 2 המערער, וטען כי מדובר בכתבה המבוססת על החלטה שיפוטית. עם זאת, 3 המשיבות הציעו למערער להוסיף הערה בגוף הכתבה, אשר תבהיר לקוראים כי האמור בפרסום אינו מכוון אליו. גוגל ציינה בתשובתה כי התוכן אינו מצוי בשליטתה, ולכן שבה והפנתה את המערער אל האתרים שבהם פורסמו הכתבות. נוכח תשובת המשיבות, הגיש המערער תובענה נגדן לבית המשפט המחוזי, שבה ביקש ליתן צו עשה שיורה למשיבות להסיר את הכתבות מאתריהן. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5 .בראשית דבריו עמד בית המשפט המחוזי על טענות הצדדים. הטענה העיקרית של המערער היתה כי המשיבות 1-3 נושאות כלפיו באחריות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) להלן: החוק או חוק איסר לשון הרע). לדידו, גולש סביר המחפש מידע על אודותיו ברשת האינטרנט עלול להסיק כי הכתבות מכוונות אליו, וזאת נוכח העובדה שמאז שלילת חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, המערער הוא עוה"ד היחיד בישראל הנושא את השם יונתן מילר. עוד טען המערער, כי במועד פרסום הכתבות היה על המשיבות 1-3 לבדוק שמא קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשמו, ומכיוון שלא עשו זאת, הן אינן זכאיות להגנה הקבועה בסעיף 15)1 (לחוק. זאת ועוד, המערער טען כי לאחר שהביא לידיעת המשיבות את הפגיעה הנגרמת לו כתוצאה מהפרסום, המשך הפרסום מצדן עולה כלפיו כדי רשלנות. 6 .בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי "הכתבות הינן בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13)7 (לחוק, שכן עניינן בהליכים משפטיים בהם היה מעורב עוה"ד המורשע ואשר התנהלו בדלתיים פתוחות […]. בענייננו, לא נשמעה כל טענה, גם לא מצד המבקש עצמו, כי הכתבות אינן עוסקות בהליכי משפט בהם היה מעורב עוה"ד המורשע או כי תוכנן לא מהווה דיווח 'נכון והוגן' על שהתרחש בהליכים אלו […]. בכך, די כדי להכלילן במסגרת הפרסום המותר הקבוע בסעיף 13)7 (לחוק באופן בו אין הן יכולות לשמש עילה למשפט" (פסקה 29 .(משקבע כך, לא ראה בית המשפט המחוזי נפקות מעשית לבחינת השאלה האם הפרסום בכתבות עולה כדי לשון הרע כלפי המבקש. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי למרות שנשללה חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, אין מקום להורות למשיבות לתקן את הכתבות, שהרי האמור בהן היה נכון לעת פרסומן. זאת ועוד, קבע בית המשפט המחוזי, שכאשר הפרסום חוסה תחת הסייג שבסעיף 13)7 (לחוק – בשונה ממצב שבו נטען כי הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב – לא קמה במועד הפרסום חובה לברר האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה לשמו של מושא הפרסום. אשר לטענת המערער לפיה קמה לו עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות, פסק בית המשפט המחוזי כי בשל קיומו של הסדר ספציפי בחוק איסור לשון 3 הרע, אין מקום לדון בטענות לפגיעה מכוח עוולות נזיקיות כלליות אחרות כגון עוולת הרשלנות. 7 .על יסוד האמור, דחה בית המשפט המחוזי את תובענתו של המערער, וקבע "שהכתבות הינן בגדר פרסומים מותרים […] וכי המשיבות אינן נושאות באחריות פלילית או אזרחית בגינן כלפי המבקש" (פסקה 33 .(בשולי הדברים העיר בית המשפט המחוזי, כי על אף שאין ביכולתו של המשפט להציע מזור למצוקתו הכנה של המערער, טוב יעשו הצדדים אם ישקלו פתרונות שייטיבו עם המערער, משום ש"זה נהנה וזה לא חסר" (פסקה 34.( מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 8 .לטענתו של המערער, פרסום הכתבות אינו פרסום מותר לפי סעיף 13)7 (לחוק, מכיוון שתחולתו של סעיף זה היא אך ורק כלפי האדם שאליו כּוּונה הכתבה ולא כלפיו. לחלופין, טוען המערער, כי גם אם יקבע שהסעיף חל כלפי כל אדם, הרי שבנסיבותיו של המקרה דנן אין לראות את הפרסום שנעשה כ"נכון והוגן". לדידו, בטרם הפרסום היה על המשיבות לברר האם קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשמו של עוה"ד המורשע. עוד טוען המערער, כי התוצאות המתקבלות במנוע החיפוש של גוגל מהוות פרסום המתחדש מדי יום ביומו, ומשכך הן אינן משקפות נכוחה את המציאות כיום, וממילא אינן מהוות פרסום נכון והוגן. המערער מפנה גם לפסק הדין שניתן בבית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופי, שבו נקבע כי כאשר המידע הפוגעני הופך ללא רלבנטי זכאי האדם מושא אותו מידע לבקש את הסרתו. עוד טוען המערער כי באיזון הראוי שבין האינטרסים המתנגשים, יש לבכּר את האינטרסים שלו על פני אלה של המשיבות, וזאת הן בשל הפגיעה המתמשכת בו, הן בשל שחיקת האינטרס הציבורי כתוצאה מהזמן הרב שחלף. לא זו אף זו, טוען המערער, כי המשך פרסום הכתבות והמשך ההפניה אליהן מגוגל, חרף העובדה שהפנה את תשומת לב המשיבות לפגיעה בו, עולים כדי רשלנות, ויש בהם משום שימוש שלא בתום לב ובדרך מקובלת בהגנה שהעניק החוק למשיבות. יתר על כן, המערער סבור כי קיימת לקונה בדין הישראלי בנוגע לסוגיות שלפנינו, ובכללן סוגיית לשון הרע באינטרנט, וכי יש למלא חסר זה בהתאם לאמור בחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 .עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשית עליו הוצאות משפט בשיעור גבוה, וכי בנסיבות העניין היה נכון לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו. לא למותר לציין, כי בהודעת הערעור מציין המערער כי "בקשתו הינה להסרת הקישורים הרלוונטיים שבמנוע החיפוש של 'גוגל' ולא בהסרת הכתבות עצמן 4 מאתרי המשיבות 1-3 ."בסיכומי התשובה חזר המערער על עיקרי טענותיו; כמו כן ציין המערער כי אין בהצעת המשיבות להוסיף הערה בגוף הכתבות כדי להפחית מהפגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו, שכן גולשים רבים מסתפקים בקריאת הכותרות המוצגות בגוגל ואינם שוקדים לקרוא את הכתבות עצמן. 9 .המשיבות 1-2 טוענות כי יש לדחות את הערעור מחמת העדר עילה, וכן מכיוון שבערעור שינה המערער את הסעד המבוקש, שכן עד כה ביקש כאמור להסיר את הקישורים לכתבות, ולא את הכתבות עצמן. עוד טוענות המשיבות 1-2 ,כי סעיף 13)7( לחוק נועד להגן על התועלת הציבורית הטמונה בדיווחים על אודות הליכים משפטיים, ומשכך תחולתו היא כלפי כל אדם העלול לחוש נפגע מהפרסום. כל פרשנות אחרת – כך סוברות שתי המשיבות – תרוקן מתוכן את הוראות סעיף 13)7 ,(ותוביל ל'אפקט מצנן' בסיקור הליכים משפטיים. עוד טוענות המשיבות 1-2 ,כי הפרסום בכתבות מוגן מכוח הגנת 'אמת הפרסום' הקבועה בסעיף 14 לחוק, שכן הנאמר בכתבות הוא אמת; הן במועד פרסומן, הן כיום. עוד נטען, כי אין להטיל על כלי התקשורת חובה לברר בטרם הפרסום האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה לשמו של מושא הפרסום. לצד זאת, נטען כי בגוף הכתבות ישנם פרטים שמהם ניתן להבין בבירור שהכתבה אינה מכוונת כלפי המערער. בד בבד, שתי המשיבות שבו על הצעתן להוסיף הערה בגוף הכתבות שתבדל באופן ברור את המערער מן האמור בהן. זאת ועוד, טוענות המשיבות 1-2 ,כי הפסיקה בישראל דחתה את טענת המערער שלפיה כל 'שליפה' של כתבה מהארכיון כמוה כפרסום מחודש שלה, וכמו כן לא אומצה בארץ פסיקת בית המשפט של האיחוד האירופי הנ"ל שאליה הפנה המערער. לא זו אף זו, נטען כי בשל קיומו של הסדר פרטיקולרי בחוק איסור לשון הרע, אין לבחון את הפגיעה במערער על יסוד עוולת הרשלנות. יתרה מכך, המשיבות 1-2 גורסות כי בשל העובדה שהכתבות פורסמו לפני למעלה מ-7 שנים התיישנה התובענה; ולחלופין, התנהלות המערער לוקה בשיהוי משמעותי. עוה"ד המורשע נדון בשנת 2005 ,והמערער נקט פעולות בעניין זה, לראשונה רק בשנת 2014. 10 .טענותיה של המשיבה 3 דומות בעיקרן לטענותיהן של המשיבות 1-2; המשיבה 4 – גוגל – טוענת כי יש לדחות את הערעור מכיוון שאינו מגלה עילה כלפיה, שהרי עניינו של המערער אינו נמנה על העניינים שלגביהם נקבע בפסיקה כי קיימת חובה להסיר את תוצאות החיפוש. עוד טוענת גוגל, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי אינו רלבנטי לענייננו, מה גם שמדובר בנימוק שלא נטען לפני הערכאה הדיונית. לבד מן האמור, טענותיה של גוגל חוזרות בעיקרן על  טענותיהן של יתר המשיבות.

בית המשפט העליון בישראל קיבל את עמדת אתרי החדשות וגוגל ודחה את עתירתו של עו"ד יונתן מילר. ייתכן שאם לאזרחי ישראל היו אותן הזכויות כמו אזרחי אירופה, עו"ד יונתן מילר לא היה צריך לעמוד במצב בו הוא נמצא ואשר כל ישראלי עלול להימצא בו מחר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס: על התרסקות הביטקוין והתפוצצות הבועה

עו"ד נועם קוריס: על התרסקות הביטקוין והתפוצצות הבועה

שער הביטקוין שכבר נשק ל 20,000 דולר לכל ביטקוין משלים קריסה של קרוב ל 50% מערכו יחד עם יתר המטבעות הדיגיטליים ששעריהם מתרסקים בימים האחרונים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס: על בועת הביטקוין ומטבעות וירטואלים | ישראל היום

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

כתבתי מספר טורים בדבר המטבעות הדיגיטליים, ביטקוין, לייטקוין, אתריום ואח' המבוססים על טכנולוגיות הבלוקצ'ין שמשמעותה פיזור המידע בצורה מוצפנת על פני מחשבים רבים וללא מחשב ראשי שיכול לשלוט בעצמו על המערכת והסברתי על טכנולוגיית הבלוקצ'ין שהיא אכן טכנולוגיה מהפכנית וחדשנית שמאפשרת על ידי פיזור מידע מוצפן על פני מחשבים רבים לכך שהמידע מוגן, לא ניתן עוד לפרוץ למחשב הראשי וממנו להשפיע על המחשבים האחרים ואף לא ניתנת האפשרות לאדם אחד לשלוט בנעשה או לסגור את השאלטר.

אחרי שבישראל יצא ראש הרשות לניירות ערך כנגד הביטקוין והודיע על אי הכללת חברות העוסקות בבלוקצ'ין במדדים שמענו בתקשורת על עוד החלטות משמעותיות של ממשלת סין ואף של ממשלת דרום קוראיה ואינדונזיה בדבר האיסור על המסחר בביטקוין נראה ששערי הביטקוין צונחים בצניחה חופשית.

רק לפני שבועות ספורים נשק שער הביטקוין לסכום של 20,000 דולר אמריקאי לכל ביטקוין עד אשר התחלנו לשמוע על חלקיקי הביטקוין לפי השיטה, הסמושי שהינו בעצם הכינוי של האגרות של הביטקוין והנה השלים הביטקוין ירידה של חמישים אחוז והוא נסחר כבר בסביבות העשרת אלפים דולר ליחידה.

כדאי לציין, שלי באופן אישי מפריע בזבוז האנרגיה העצום הנלווה למהפכת הביטקוין, כאשר לפי פרסומים שונים מגיע בזבוז האנרגיה והחשמל סביב כריית הביטקוין לכדי אחוז אחד מצריכת החשמל בעולם- ובמילים אחרות מהפכת הביטקוין שורפת לנו משאבי טבע ואיכות חיים במציאות- בשביל לכרות עוד צפנים דיגיטליים.

קשה לי למצוא את ההיגיון בבזבוז אנרגיה ובהשחתת משאבים משמעותיים בשביל דבר שלמעשה אינו שווה כלום, לפחות לא בערכו המהותי.

נראה שבעניין הביטקוין התערבבו להם הונאה, חלום וטכנולוגיה בצורה כזו שתומכי מהפכת הטכנולוגיה של הבלוקצ'ין משווים אותה למהפכת האינטרנט עצמו, שכן גם האינטרנט מבוסס על כך שאין אדם אחד שיכול לשלוט בנעשה בו ועצם השיתוף והעדר ההיררכיה ברשת יצרו כעובדה רשת עוצמתית למדי, שאין אדם בעולם שיוכל לשלוט עליה בעצמו.

בתור טכנולוגיה כאמור, אין ספק שהביטקוין הביא חידוש משמעותי שעוד ישנה את העולם אך דווקא השימוש בטכנולוגיה לצורך מטבע וירטואלי מטעה רבים על פני הכוכב הנשבים בעליונות הטכנולוגיה והחזון שהולבש עליה בדבר כסף שאינו מצוי בשליטת הבנקים או המדינות.

בתור השקעה למשל, ביטקוין הינו מוצר השקעתי מסוכן למדי ולא באמת יכולה להיות מחלוקת אמיתית על העובדה שמדובר בבועה שהתנפחה והתנפחה עד שהגיעה לשווי של מדינה בינונית או של חברות הענק- למרות שבפועל אין בעצם שום ערך מאחורי המטבע הדיגיטלי.

יוצא, שהשקעה בביטקוין היא הרבה יותר הימור מהשקעה ואין שום דרך כלכלית להעריך האם הביטקוין יעלה או יירד והאם יש הצדקה לעליותו או ירידתו של שער הביטקוין.

בין לבין, ודווקא בגלל שאין אף מדינה שעומדת מאחורי הביטקוין ושכל המנגנון הוא אנונימי לחלוטין, שדווקא הניצול לרעה של השיטה הוא זה שמסוכן למשקיעים מכל, כאשר איבוד קוד או סיסמא יובילו בהכרח לאיבוד כל הזכות שלנו בביטקוין, ללא שום דרך שחזור של המערכת.

בעיה נוספת שבה מערכת הביטקוין נתקלת שוב ושוב היא הפריצה לבורסאות הביטקוין וגניבת המטבעות הוירטואליים ממחזיקי הביטוקין, על ידי האקרים. בעיה זו הינה בעיה משמעותית למדי שכן להבדיל מכספים שאנו שומרים בבנק ואותם הבנק מבטח, הרי שבורסות הביטקוין אינן מבוטחות ובכל פעם נפרצת בורסת ביטקוין אחרת – דבר המוביל לפשיטת הרגל של הבורסה ולאובדן כספי הציבור המחזיק בביטקוין באמצעותה.

קריסת שערי הביטקוין האחרונה בצל הודעת ממשלת סין על האיסור בביטקוין נראית כבעיה קשה למדי לעתיד המטבע לנוכח הנתונים לפיהם בינתיים 80 % מהמסחר בביטקוין ומכרייתו התבצעו עד לאחרונה בסין ומעתה ואילך המסחר בביטקוין בסין ייפסק, לאור הוצאתו מחוץ לחוק.

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן 

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

 

עו"ד נועם קוריס: על ביטקוין בלאגן ומטבעות וירטואלים

עו"ד נועם קוריס: על בועת הביטקוין ומטבעות וירטואלים

קשה שלא להיחשף למבול הפרסומים הבלתי פוסקים בדבר המטבעות הדיגיטליים, ביטקוין, לייטקוין, אתריום ואח' המבוססים על טכנולוגיות הבלוקצ'ין שמשמעותה פיזור המידע בצורה מוצפנת על פני מחשבים רבים וללא מחשב ראשי שיכול לשלוט בעצמו על המערכת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

טכנולוגיית הבלוקצ'ין היא אכן טכנולוגיה מהפכנית וחדשנית שמאפשרת על ידי פיזור מידע מוצפן על פני מחשבים רבים לכך שהמידע מוגן, לא ניתן עוד לפרוץ למחשב הראשי וממנו להשפיע על המחשבים האחרים ואף לא ניתנת האפשרות לאדם אחד לשלוט בנעשה או לסגור את השאלטר.

יש מי שסבור, שמהפכת הטכנולוגיה של הבלוקצ'ין דומה למהפכת האינטרנט עצמו, שכן גם האינטרנט מבוסס על כך שאין אדם אחד שיכול לשלוט בנעשה בו ועצם השיתוף והעדר ההיררכיה ברשת יצרו כעובדה רשת עוצמתית למדי, שאין אדם בעולם שיוכל לשלוט עליה בעצמו.

בתור טכנולוגיה כאמור, אין ספק שהביטקוין הביא חידוש משמעותי שעוד ישנה את העולם אך דווקא השימוש בטכנולוגיה לצורך מטבע וירטואלי מטעה רבים על פני הכוכב הנשבים בעליונות הטכנולוגיה והחזון שהולבש עליה בדבר כסף שאינו מצוי בשליטת הבנקים או המדינות.

קישור: הצעות על השקעה בתשואה מובטחת עם תשלומים קבועים וידועים מראש

בתור השקעה למשל, ביטקוין הינו מוצר השקעתי מסוכן למדי ולא באמת יכולה להיות מחלוקת אמיתית על העובדה שמדובר בבועה שהתנפחה והתנפחה עד שהגיעה לשווי של מדינה בינונית או של חברות הענק- למרות שבפועל אין בעצם שום ערך מאחורי המטבע הדיגיטלי.

יוצא, שהשקעה בביטקוין היא הרבה יותר הימור מהשקעה ואין שום דרך כלכלית להעריך האם הביטקוין יעלה או יירד והאם יש הצדקה לעליותו או ירידתו של שער הביטקוין.

בין לבין, ודווקא בגלל שאין אף מדינה שעומדת מאחורי הביטקוין ושכל המנגנון הוא אנונימי לחלוטין, שדווקא הניצול לרעה של השיטה הוא זה שמסוכן למשקיעים מכל, כאשר איבוד קוד או סיסמא יובילו בהכרח לאיבוד כל הזכות שלנו בביטקוין, ללא שום דרך שחזור של המערכת.

בעיה נוספת שבה מערכת הביטקוין נתקלת שוב ושוב היא הפריצה לבורסאות הביטקוין וגניבת המטבעות הוירטואליים ממחזיקי הביטוקין, על ידי האקרים. בעיה זו הינה בעיה משמעותית למדי שכן להבדיל מכספים שאנו שומרים בבנק ואותם הבנק מבטח, הרי שבורסות הביטקוין אינן מבוטחות ובכל פעם נפרצת בורסת ביטקוין אחרת – דבר המוביל לפשיטת הרגל של הבורסה ולאובדן כספי הציבור המחזיק בביטקוין באמצעותה.

בכל מקרה, קשה להתעלם מהעניין הרב שמגלה המטבע הוירטואלי ביטקוין בקרב הציבור גם לאור הזמינות הרבה בכותרות בתקשורת ובכל המערכת הפיננסית, בארץ ובעולם. אנו רואים כותרות רבות אחרי עלויות חדות מאוד בשערי הביטקוין ואף רואים כותרות לא מעטות על ירידות חדות ופריצות לבורסות ביטקוין שונות.

בצל הסערות הקשות בשוק ההון בישראל ובין היתר לאור הודעת הרשות לניירות ערך לפיה היא תפעל להגן על המשקיעים מפני הסיכון בהימור על ביטקוין ותמנע בפועל את המסחר בביטקוין באמצעות הבורסה, לא חסר מי שממהר לפתוח פוזיציית שורט לביטקוין.

התערבות הרשות לניירות ערך בישראל באה לאחר ששיגעון הביטקוין העולמי ייצר בשבועות האחרונים עניין רב גם בישראל, כאשר שלד בורסאי בשם משאבי טבע הודיע על כוונתו לחתום עסקת מיזוג עם חברה קנדית העוסקת בכריית ביטקוין ובתוך פחות משבוע נהרו משקיעים ישראליים להשקיע בחברה והקפיצו את שוויה ממילונים בודדים לכמעט מיליארד ₪.

משמעות הקפיצה בשווי החברה הייתה בין היתר שאותה חברה עלומה הפכה בין לילה להיות אחת החברות הגדולות בישראל (במקום ה 100 בערך) ומשכך בהתאם לתקנון הבורסה בתל אביב הייתה אמורה החברה להיכנס למדדי תל אביב ובעצם לקבל השקעות גם מקרנות הפנסיה של כולנו.

מסתבר, שבהתאם לתקנוני קרנות הפנסיה וחלק מקרנות הנאמנות המנהלים את כספי הציבור, מרגע שחברה נכנסת למדדי תל אביב היא זוכה אוטומטית להשקעות מסויימות של הציבור, למשל השקעות שמבוססות על המדד הכללי.

בשלב הזה, קם יושב ראש הרשות לניירות ערך, פרופ' האוזר, והנחה את מנהל הבורסה למנוע את כניסת חברת משאבי טבע (שבינתיים התפרסמה גם כמניית הביטקוין) אל מדדי תל אביב ואף הנחה את מנהלי קרנות הנאמנות להימנע מלהשקיע את כספי הציבור בביטקוין.

בין לבין לצד מרוץ המשקיעים להשקעה בביטקוין עלו גם קולות של משקיעים מתוחכמים יותר שטענו שלאחר עלייה כל כך גדולה בשער הביטקוין צפויה עתה ירידה משמעותית בשערו ולכן בכלל כדאי לקנות פוזיציית שורט על הביטקוין. פוזיציית שורט משמעותה מכירה בחסר וקנה מאוחרת.

הרעיון מאחורי פוזיציית שורט הינו להרוויח דווקא מירידת הערך של מניה או סחורה מסויימת, כאשר לאור שקודם מוכרים את המוצר ורק לאחר מכן רוכשים אותו- הרי שירידה בערכו בפרק הזמן כאמור מניבה רווחים לשורטיסט.

אותי זה לא הפתיע, ששיגעון הביטקוין עצום כל כך עד שאפילו פוזיציית שורט על הביטקוין תהיה מסוכנת מדי, מה גם שאפשר להניח לאור השתוללות השער שגם לאחר הצלחתה של פוזיציית שורט על הביטקוין ימצא עצמו המשקיע השורטיסט מול שוקת שבורה, כאשר הצד השני בעסקה שכן האמין בביטקוין בדיוק הפסיד את מרבית כספו וכאשר אם בכלל יוכל לשלם את זכייתו של השורטיסט.

קישור: הצעות על השקעה בתשואה מובטחת עם תשלומים קבועים וידועים מראש

כתבה זו אינה מהווה ייעוץ או המלצה לביצוע השקעות ואשמח אם תספרו לי במייל על כל הצעת השקעה מעניינת שאתם רוצים להציע או שבה נתקלתם.

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן 

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

 

 

עו"ד נועם קוריס: מהי ההשקעה הכי טובה לשנת 2018?

עו"ד נועם קוריס: מהי ההשקעה הכי טובה לשנת  2018?

אחרי שכתבתי כמה מאמרים על השקעות ובחנתי כמה הצעות להשקעה שכולנו רואים את הפרסומים שלהן כל הזמן, אני קורא לכם הגולשים להציע ולספר על הזדמנויות להשקעה שבהם נתקלתם.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בכמה כתבות שפרסמתי סקרתי כמה סוגי השקעות שאולי יכולות להתאים לחלק מאיתנו ואפילו הגעתי לכמה מסקנות לא סופיות בקשר לכמה מאפשרויות ההשקעה הנפוצות היום.

עכשיו אני קורא לכם הקוראים לספר לי על סוגי השקעות שפגשתם, בין אם השקעתם בסוף ובין אם לא, בין אם הרווחתם ואתם רוצים לחלוק את ההצלחות שלכם ובין אם עבדו אליכם ואתם רוצים שאחרים לא יפגעו כמוכם. מוזמנים לפנות אלי במייל כאן.

חשוב להבהיר, שאני ממש לא מייעץ לאף אחד ואולי גם יצא לי להשקיע בעצמי בהשקעה זו או אחרת, אז אנא תקפידו לא להתייחס למה שאני כותב בנושא כאל הצעה, יעוץ או שידול- כי זה לא!

בכתבה קודמת בנושא ציינתי שבאופן אישי, יצא לי לחוש בתחושה לא נוחה כלל, כאשר גוף השקעות מוכר הזמין אותי להשקיע אצלו בהשקעה בנדל"ן באמצעות שותפות מוגבלת רשומה, ולאחר שננקב בהצעה מועד הסיום של ההשקעה, או האקזיט בשפת המשקיעים המיומנים, הסתבר שבדיעבד הפרוייקט בנדל"ן לוקח יותר זמן משהיה צפוי, ונקודת היציאה של מההשקעה פתאום כלל לא הייתה לי עוד ברורה.

קישור: לקבלת הצעות על השקעות

באופן עקרוני, אני רואה בעייתיות עם מרבית הצעות ההשקעה בנדל"ן בחו"ל ואני מניח שלפחות לגבי חלק מההשקעות המוצעות היום לציבור, בטח כמשקיעים פוטנציאליים כבר סיפרנו לכם איפה לא מומלץ להשקיע סכומים פנויים. למרות שיש אפיקים רצויים יותר. אפיקים שהם מסוכנים פחות, ובכל זאת יכולים להניב לכם תשואה נאה. חלקם ידרשו מכם עבודה, בגלל הביורוקרטיה. חשוב לזכור שמדובר בדעה כללית בלבד, והיא אינה מחליפה התייעצות עם בעלי מקצוע. הבחירה הסופית, כמו תמיד, חייבת להיות שלכם.

נועם קוריס - משה אביב

שוק ההון והבורסה הינם מטבעם בעלי סיכון, אבל הם עדיין אופציה מבוקרת, המפוקחת על ידי הרשות לניירות ערך, אין ספק שאם הסכום הפנוי בידיכם הוא 100 אלף שקל ומעלה, הרי ששוק ההון יכול לעניין אותכם במיוחד גם בגלל התשואות שהוא יכול להניב וגם משום שמדובר בהליך פשוט, לעיתים של לחיצת כפתור בלבד.

אבל, חשוב להזהיר – בעיקר למשקיעים לא מיומנים – כגודל הסיכוי כך גודל הסיכון. לכן, כשאתם חושבים על שוק ההון תעשו את זה באמצעות בית השקעות מוכר, יועץ השקעות מנוסה, ורצוי מצליח, שיפזרו את הסיכונים במגזרים שונים מחד – אבל שימו לב- יגבו ממכם עמלות לא מבוטלות מאידך.

מתן הלוואות חברתיות נתפס כתחום בטוח יחסית, בשנתיים האחרונות קמו גופים למתן "הלוואות חברתיות" כמו "בלנדר" הגופים האלה מציעים הלוואות לציבור הרחב (החל מ-4.5 אחוזים לשנה), והם אטרקטיביים גם למשקיעים, להם מבטיחים מינימום של כ 6 אחוזים לשנה – ריבית טובה בהרבה מכל השקעה במסלול בנקאי או מסלול שמרני בשוק ההון, רק חשוב לציין, שמתוך התשואה המובטחת עוד  גובות הפלטפורמות עמלות, כך שלפחות מניסיוני, נותר בידי המשקיע לאחר גם הפקדה ל'קרן הביטחון' המוצעת על ידי האתר, תשואה של פחות מ 4%.

פתרון אפשרי נוסף הנו רכישת חניה והשכרתה, לאחרונה נמכר מקום חניה בבניין משרדים הסובל ממצוקת חניה כמו כל מרכז תל אביב, בכ-160 אלף שקל, והוא מושכר ב-900 שקל לחודש – תשואה ברוטו של כ- 7 אחוזים.

הבעיה היכולה לצוץ– חניות למכירה בבנייני משרדים בתל אביב הן מצרך נדיר. ככל שמתקדמים אל ערים אחרות במרכז ניתן לרכוש חניות בבנייני משרדים גם ב-40 עד 50 אלף שקל ולהשכירן ב-400-300 שקל לחודש ואף להשיג תשואות גבוהות יותר. איפה מוצאים חניות למכירה? בלוחות הנדל"ן באינטרנט, אצל מתווכים העוסקים בנדל"ן מסחרי וכו'.חשוב לומר,. שעל פי החוק אסור להעביר חנייה רשומה בטאבו לידיים אחרות (שכן היא חלק ממבנה המגורים), בנוסף מדובר בעסקת מקרקעין לכל דבר ועניין ולכן היא חייבת במס רכישה, הסכמים מפורטים ואם מדובר בעסק, גם בתשלום מע"מ.

אפשרות נוספת אשר יכולה להיחשב בטוחה, הינה הלוואה להאצת צמיחה של עסקים יציבים וקיימים, ללא מתווכים ופלטפורמות, והמדובר בהשקעה שיכולה להניב בין 8% ל 10% אחוזי ריבית לשנה, בצורת תשואה מובטחת ומגובה בערבויות, ובתשלומים קבועים וידועים מראש, אשר מאפשרים למשקיע שליטה בהשקעתו.

קישור: הצעות על השקעה בתשואה מובטחת עם תשלומים קבועים וידועים מראש

כתבה זו אינה מהווה ייעוץ או המלצה לביצוע השקעות ואשמח אם תספרו לי במייל על כל הצעת השקעה מעניינת שאתם רוצים להציע או שבה נתקלתם, ושלא סקרתי כאן.

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן 

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עו"ד נועם קוריס: מהו מחיר השפיטה על גרימת מוות ברשלנות ?

עו"ד נועם קוריס: מהו מחיר השפיטה על גרימת מוות ברשלנות ?

בימים אלו דן בית המשפט העליון בשלושה ערעורים בגלגול שני שהגיעו לפתחו בדבר העונש הראוי במקרה של גרימת מוות ברשלנות.

המשותף לשלוש הבקשות – כל אחד מן המבקשים הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, ונדון למאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי לעניין המאסר בפועל נדחה (ערעורה של המבקשת ברע"פ 2996/13 התקבל במידת מה והעונש קוצר כפי שיפורט). בקשות רשות הערעור לבית משפט זה הועברו לדיון בפני הרכב תלתא (בהחלטה מיום 14.8.13 לגבי הבקשה הראשונה והשניה, ובהחלטה מיום 27.11.13 לגבי הבקשה השלישית, שתיהן מפי השופט ח' מלצר),  וביצוע עונשי המאסר של המבקשים עוכב עד להחלטה בבקשות. במוקד הבקשות, המתח בין חומרת התוצאה של מעשה העבירה בכל המקרים, והיא קיפוח חיי אדם, המצדיקה בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת ענישה מאחורי סורג ובריח, לבין נסיבותיהם האישיות של המבקשים – אנשים נורמטיביים עד למקרה הטראגי, בעלי משפחות, כל אחד ואחת וסיפורם.

לאתר משרד עורכי הדין נועם קוריס ושות', עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני חדלות פירעון מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס כותב על פרטיות ותביעות ייצוגיות בנושא ספאם (חוק התקשורת)

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

שלוש בקשות רשות ערעור שנדונו בעניין חומרת העונש במקרי גרימת מוות ברשלנות.

 

כנגד המבקשת ברע"פ 2996/13 (להלן נייאזוב) הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (גמ"ר 11446-08-10), המייחס לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, ואי ציות לתמרור ב-37 (תמרור עצור, שעל פי לוח התמרורים העדכני מספרו 302) לפי תקנות 64(ד) ו-38(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. על פי כתב האישום, ביום 14.5.10, בסמוך לשעה 13:45, נהגה נייאזוב ברכבה הפרטי בכביש 6 מכיוון צפון לדרום, כאשר עמה ברכב היו ציאלה סדיקוב ע"ה ואשה נוספת. במהלך הנסיעה, ירדה נייאזוב במחלף קריית גת המצטלב עם כביש 35 בכוונה לפנות שמאלה, לכיוון מזרח. באותה עת, נהג סרגיי אירקליס (להלן הנהג המעורב) ברכב מסחרי מכיוון מזרח למערב בכביש 35. בהגיעה לצומת, לא צייתה נייאזוב לתמרור עצור שניצב בדרכה, נכנסה לצומת וחסמה את דרכו של הרכב המסחרי. הנהג המעורב לא הצליח לבלום, והתנגש בחזית רכבו בדופן השמאלי ברכבה של נייאזוב. בעקבות התאונה נהרגה סדיקוב ע"ה; הנוסעת הנוספת והנהג המעורב נחבלו חבלות של ממש.

 

בהכרעת דינו מיום 29.3.12 קבע בית משפט השלום לתעבורה (השופטת ר'  בן יששכר שוורץ), בעיקר על בסיס דו"ח הבוחן המשטרתי ועדותו של הנהג המעורב, את אלה: משהגיעה נייאזוב לצומת, נכנסה אליו בנסיעה שוטפת, מבלי ליתן דעתה לרכב המסחרי המתקרב משמאל, והבחינה בו לראשונה אך כאשר כבר היתה בתוך הצומת; שדה הראיה בטרם נכנסה אל הצומת איפשר לה להבחין בהתקדמותו של הרכב, ורשלנותה נעוצה בכך שלא עשתה כן; לא ניתן לייחס לנהג המעורב רשלנות תורמת, ואף אם כן, אין לכך השלכה לעניין אחריותה של נייאזוב; נייאזוב לא צייתה להוראות תמרור "עצור" והפרה את חובתה ליתן זכות קדימה לרכב המסחרי; אף אם ניתן היה לומר כי עצרה לפני התמרור, לא יצאה ידי חובתה ליתן זכות קדימה, שכן לא בחנה את מצב התנועה לפני שהשתלבה בכביש. בית המשפט הוסיף, כי חוות הדעת מטעם ההגנה, במסגרתה ביקש המומחה להטיל את האחריות לתאונה על הנהג המעורב, אינה מנומקת ואין בה כדי להפריך את גרסת התביעה.

 

בטרם גזר הדין, התקבל תסקיר (משלים) של שירות המבחן מיום 20.9.12. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב היא אישה נורמטיבית ואחראית שהביעה חרטה כנה וחווה רגשות אשם ודיכאון בשל אירוע התאונה. עוד התרשם השירות, כי שליחתה למאסר עלולה להביא לפגיעה ברווחתן של שתי בנותיה (כיום בנות 16 ו-17, שאחת מהן סובלת מקשיים רפואיים), נוכח היעדר יכולתו או רצונו של האב לטפל בהן לבדו. על כן המליץ השירות להעמיד את נייאזוב תחח פיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בגזר הדין מיום 11.4.12 מנה בית המשפט מספר שיקולים, וביניהם עקרון קדושת החיים, אינטרס ההרתעה, מדיניות הענישה, רף הרשלנות ונסיבותיה האישיות של נייאזוב. נקבע, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וזאת אף אם ניתן להניח כי נייאזוב עצרה לפני תמרור "עצור". כן ציין בית המשפט, כי אמנם נייאזוב היא אדם נורמטיבי ומעשיה מהוים מעידה חד-פעמית, אך אין בכך כדי להימנע מהטלת מאסר בפועל; זאת, בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלה, לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל בהיעדר נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מכך. נוכח האמור הוטלו על נייאזוב 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי למשפחת הקרבן ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.

 

על תוצאות גזר הדין ערערה נייאזוב לבית המשפט המחוזי (בע"פ (ב"ש) 12888-12-12). ערעורה נסב בעיקר על הטענה, שבית משפט השלום לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיה האישיות ולהמלצת שירות המבחן, ובייחוד להשלכות מאסרה על בנותיה. הוסיפה נייאזוב וטענה, כי רמת רשלנותה אינה גבוהה משום שעצרה את רכבה בטרם הכניסה לצומת, כהוראת תמרור "עצור". בתגובתה לערעור טענה המשיבה, כי בית המשפט לתעבורה מצא שלא ניתן לבסס את טענתה של נייאזוב כי הנהג המעורב תרם ברשלנותו לתאונה, וכי רמת רשלנותה גבוהה במיוחד בנסיבות. כן הוסיפה, כי בית המשפט שקל בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נייאזוב, ובכל זאת קבע כי הן אינן מצדיקות סטיה מהטלת מאסר בפועל, נוכח מגמת בתי המשפט להחמיר בענישה בכגון דא כחלק מן המלחמה בתאונות דרכים. בפסק דינו מיום 17.4.13 קבע בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי נוכח מדיניות הענישה, נסיבותיה האישיות של נייאזוב אכן אינן מצדיקות להימנע מהשתת מאסר בפועל, ועם זאת מאפשרות הפחתה קלה בעונש – בחינת "אור בקצה המנהרה", כלשונו (עמ' 12 לפסק הדין) – כך שיעמוד על 7 חודשי מאסר בפועל, במקום 8 חודשים. אב"ד השופטת ר' אבידע סברה בדעת מיעוט, כי נסיבותיה האישיות של נייאזוב – ובייחוד הדאגה לרווחת בנותיה – יחד עם העובדה שהמדובר בנסיבות העניין ברשלנות רגעית, שכן נייאזוב עצרה בפני התמרור אך לא נתנה זכות קדימה לנהג המעורב, מצדיקות המרת עונשה ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

בבקשה לבית המשפט העליון נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא אימץ את דעת המיעוט, לפיה ניתן להפחית את העונש ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, וזאת ביחוד כדי לספק יציבות לבנותיה של נייאזוב. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקרה זה נכנס בגדרי הנסיבות החריגות בהן תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס לחומרת העונש. לגופם של דברים הוסיפה, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וטענותיה של נייאזוב בדבר רשלנותו של הנהג המעורב – שלא הוכחו – אינן גורעות מכך שלא צייתה לתמרור "עצור" בכניסה לצומת. המשיבה התייחסה לקושי הכרוך בשליחתם של המורשעים בגרם מוות ברשלנות למאסר בפועל, אך הדגישה כי נוכח תאונות הדרכים הרבות בכבישי המדינה, אין מנוס מכך.
לקראת הדיון התקבל בבית המשפט תסקיר משלים בעניינה של נייאזוב, מיום 16.6.13. בתסקיר נאמר, כי אבי הבנות לא נענה להזמנת שירות המבחן להעריך את יכולתו ההורית במצב בו תישלח נייאזוב למאסר בפועל. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב הצליחה לאחרונה להתייצב מבחינה נפשית, ושליחתה למאסר בפועל תפגע בהתקדמות זו. שירות המבחן חזר על המלצתו להעמיד את עונשה על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, לצד צו מבחן שיאפשר ללוותה ולסייע לה בביצוע העונש ובהתמודדות עם מצבה.

 

המבקש ברע"פ 4845/13 (להלן אוזן) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מיום 18.6.11 שהוגש לבית משפט השלום לתעבורה באשקלון (גמ"ר 3677-06-11), המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.3.11, בסביבות השעה  10:30, נהג אוזן ברכב מסחרי בחניה של מרכז מסחרי בקרית גת. באותו יום התקיים בסמוך למרכז המסחרי "יום שוק", ובו נוכחות ותנועה מוגברת של אנשים. לאחר שנכנס אוזן לחניה, החל לנסוע לאחור בלא נקיטת אמצעי זהירות כדי למנוע סיכון. באותה עת הלכה אילנה לנקרי ז"ל מאחורי רכבו של אוזן, לצידו של כביש החניה, בכיוון נסיעתו. אוזן, שנסע במהירות גבוהה במיוחד שאינה מתאימה לנסיעה לאחור, לא הבחין בה, פגע בה, הפילה על הכביש ועלה על גופה בגלגלי מכוניתו. כתוצאה מהתאונה נהרגה לנקרי ע"ה. על פי כתב האישום, לא נקט אוזן אמצעי זהירות כנדרש, נסע לאחור כ-37.8 מטרים במהירות מסוכנת ובלתי סבירה ולא הבחין במנוחה, למרות שיכול היה לעשות כן על פי שדה הראיה ואמצעי הבטיחות שעמדו לרשותו.

בטרם גזר הדין, הוגש לבית המשפט תסקיר שירות המבחן מיום 21.5.12. משיחה עם אוזן, התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם נורמטיבי, בעל תפקוד תקין, ואשר אירוע התאונה מהוה חריג לדפוסי התנהגותו ולעברו התעבורתי. עוד צוין בתסקיר, כי – למרבה הצער – אוזן איבד את אמו בתאונת דרכים בשנת 1968 ואף שכל את בנו בתאונת דרכים שאירעה ב-2007. באשר לאירוע התאונה התרשם שירות המבחן, כי אוזן חש ייסורי מצפון, כאב וצער על מעשיו ומקבל עליו אחריות מלאה. כן צוין, כי הוא מתקשה לשוב לתפקוד תקין לאחר האירוע. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמידו בצו מבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. אוזן נשלח על ידי בית המשפט לממונה על עבודות שירות (תוך שצוין כי אין בכך כדי ללמד על גיבוש עמדה לעניין גזר הדין), אך לא הומלץ בשל מצב בריאותו (הודעת הממונה מ-6.2.13).

 

במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוח אוזן, כי נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של אוזן אינן מצדיקות הטלת מאסר בפועל. באשר לנסיבות האישיות, הפנה בא כוחו של אוזן לעברו התעבורתי הנקי, לנסיבות חייו הטראגיות, למצבו הבריאותי הלקוי, לתרומתו לקהילה ולהבעת חרטה ולקיחת אחריות מצדו כלפי התאונה. בגזר הדין מיום 6.3.13 הטעים בית המשפט לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ), כי בהיעדר נסיבות חריגות, כאשר קופחו חיי אדם בנהיגה רשלנית, מדיניות הענישה הנהוגה היא הטלת מאסר בפועל. הודגש, כי מלאכת גזר הדין קשה במיוחד מקום שמרבית המורשעים הם אנשים נורמטיביים הנושאים גם הם בתוצאות הטרגיות של התאונה, אך על בית המשפט להירתם למאבק כנגד המצב השורר בכבישי הארץ. באשר לנסיבות האירוע נקבע, כי אוזן התרשל ופעל בניגוד למצופה מנהג מן היישוב בנסיבות העניין. עוד צוין, כי רף הרשלנות אינו מן הנמוכים נוכח הנסיבות, ובין היתר המקום והשעה, בהם צפויה היתה תנועה ערה של הולכי רגל; מרחק הנסיעה לאחור; היעדר הסתייעות באמצעי בטיחות, וביחוד במראות הצד שבמכונית. בית המשפט שקל את נסיבות חייו הטראגיות של המבקש, אולם קבע, כי יש להעדיף בנסיבות את עקרון קדושת החיים, חיי הקרבן שנגדעו. הושתו איפוא על אוזן 6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, ופיצוי למשפחת המנוחה.

 

אוזן ערער על גזר הדין (עפ"ג 48075-04-13), בטענה כי בית המשפט לתעבורה סטה לחומרה ממסגרת הענישה המקובלת במקרים מעין אלה, וזאת ביחוד נוכח נסיבותיו האישיות והמלצתו החיובית של שירות המבחן. נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות אלה במסגרת פסק הדין, וביחוד להיותו כיום בבחינת "שבר כלי" בשל האירועים הטראגיים שחוה בחייו, החל מתאונות הדרכים בהן שכל את אמו ואת בנו, וכלה באירוע הנידון. נוכח האמור שב ועתר המערער כי יומר עונשו לעבודות שירות. בפסק הדין מיום 26.6.13 סקר בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים ומכלול הטענות, וקבע כי אין בנסיבות הצדקה להתערב בעונש שהוטל על אוזן.

 

בקשתו של אוזן נסבה בעיקר על הטענה, כי נסיבותיו האישיות חריגות ביותר, באופן המצדיק המרת עונשו לעבודות שירות. בהקשר זה נטען, כי הפנייתו אל הממונה יצרה ציפייה שיוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, ביחוד לאחר התסקיר שהמליץ על כך. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקום למתן רשות ערעור, כאשר לרוב אין בית המשפט נוהג ליתן רשות כזאת בהשגה על חומרת העונש. כן הוסיפה המשיבה, כי היא מודעת לנסיבות חייו הטראגיות של אוזן, אך למול נסיבות אלה עומדת רשלנותו שאינה מצויה ברף הנמוך, כקביעת בתי המשפט הקודמים. אשר לציפייה שנוצרה בעקבות הפנייתו לממונה על עבודות שירות, טוענת המשיבה כי בית המשפט לתעבורה ציין מפורשות שאין בכך כל הבטחה, וכי ממילא אין בהזמנת חוות דעת הממונה כדי לחייב את בית המשפט בגזירת הדין.
המבקשת ברע"פ 6926/13 (להלן נריאן) הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום מיום 22.2.11 (גמ"ר 8751-02-11, בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה), המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. על פי כתב האישום, ביום 22.11.10, בסביבות השעה 9:55, נהגה נריאן בקטנוע בדרך הים ברחובות, מכיוון מזרח למערב, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים בכיוון נסיעתה. תנאי הדרך בעת התאונה מתוארים בכתב האישום כך: כביש אספלט תקין ויבש, דו מסלולי, בעל שני נתיבי נסיעה לכל כיוון; בין המסלולים מפריד אי-תנועה מצויר; מדרכה לצד הכביש בכיוון נסיעתה של נריאן, ושול אספלט לצד הכביש בכיוון הנגדי; שדה ראיה פתוח של 200 מטריםלפחות בכיוון הנסיעה; קטע דרך במעבר בין דרך עירונית לדרך בינעירונית. על פי המתואר, נסעה נריאן בעת התאונה במהירות שאינה פחותה מ-80 קמ"ש. באותה עת הלך וונדה גמבר ע"ה (להלן המנוח) על שול האספלט שלצד הכביש בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן. המנוח ירד אל הכביש והחל לחצותו בהליכה רגילה, שלא במעבר חציה. המנוח חצה את שני מסלולי התנועה בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן, חצה את אי-התנועה המצויר והחל לחצות את שני הנתיבים בכיוון הנגדי. הוא הספיק לחצות את הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתה של נריאן והגיע אל הנתיב הימני. נריאן המשיכה בנסיעתה מבלי שהאטה או בלמה, ופגעה במנוח. כתוצאה מהפגיעה ספג המנוח פציעות קשות, פונה לבית החולים ונפטר מפציעותיו כעבור ארבעה ימים, ביום 26.11.10. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנריאן שבר ביד שמאל, שיניים שבורות ושפשוף בבטן. כתב האישום ייחס לנריאן רשלנות בשל כך שלא שתה ליבה לדרך ונהגה בקלות ראש, לא הבחינה במנוח או הבחינה בו באיחור רב למרות שדה הראיה הפתוח, ולא האטה או בלמה.

 

בתסקיר שירות המבחן בעניינה של נריאן מיום 27.3.12, התרשם השירות כי מדובר באשה נורמטיבית, וכי אירוע התאונה הוא לגביה טראומטי ומצטרף לשורת משברים עמה התמודדה בשנים שקדמו לתאונה, ובהם מות אמה, והליכי הפירוד מבעלה. השירות התייחס בהרחבה למצבה של בתה בת ה-2 (כיום בת 4) ולהשלכות האפשריות של הטלת מאסר בפועל על חייה. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמיד את נריאן בפיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש התייחסה המשיבה לנסיבותיה האישיות הקשות של נריאן ולנסיבות ביצוע העבירה – וביחוד למהירות נסיעתה ולעובדה שהמנוח לא קפץ לכביש אלא חצה בהליכה – ועתרה להטלת מאסר בפועל. נטען, כי מדיניות הענישה הנהוגה בכגון דא היא הטלת מאסר כזה, ואין הנסיבות מצדיקות סטיה מכך. נריאן טענה, כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה ממדיניות זו, נוכח רשלנותו התורמת של המנוח ומחדלים שונים בכביש, וכן בשל נסיבותיה האישיות החריגות. באשר לרף הרשלנות, צירפה נריאן חוות דעת משטרתית, לפיה בנתיב הנגדי ניצב תמרור המורה על מהירות של 50 קמ"ש – שכן מדובר בדרך עירונית – ואילו בנתיב נסיעתה מוצב תמרור המעיד על סיומה של דרך עירונית אשר קובע מהירות מותרת של 80 קמ"ש, מהירות שבה לא יכלה, כך לדבריה, לבלום או להאט. כן צוין בחוות הדעת, כי בסמוך למקום התאונה ניצב עץ המסתיר את שדה הראיה במקום. עוד טענה נריאן, כי המנוח חצה את הכביש שלא במעבר חציה, וכל נהג סביר היה פועל כפי שפעלה בנסיבות. לבסוף טענה, כי נסיבותיה האישיות, וביחוד הדאגה לרווחת בתה, מצדיקות הטלת מאסר בדרך של עבודות שירות.

 

בגזר הדין מיום 10.2.13 קבע בית המשפט (השופטת מגי כהן), כי מדיניות הענישה הנוהגת אינה מאפשרת – חרף הנסיבות החריגות – להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. באשר לנסיבות התאונה נאמר, כי העץ הניצב בצד הדרך מצוי מצד ימין לנתיב הימני ואשר על כן לא הפריע לנריאן להבחין במנוח, וכן שאף כי המנוח תרם ברשלנותו לקרות התאונה, הנה במהירות בו נסעה נריאן ניתן היה למנוע את התאונה. הוטלו על נריאן 8 חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים ופסילת רישיון למשך 12 שנה.

 

כנגד גזר הדין הגישה נריאן ערעור (ת"פ 34012-03-13) שהופנה כנגד חומרת העונש ותקופת הפסילה. הערעור נסב על הטענה, כי נסיבות התאונה מלמדות על רף רשלנות נמוך נוכח רשלנותו התורמת של המנוח. כן נטען, כי לא הובאו בחשבון נסיבותיה האישיות וביחוד ההשפעה הצפויה של עונש מאסר בפועל על בתה הפעוטה. בפסק דינו מיום 10.9.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין עילה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה. לא נתקבלה טענת הרשלנות הנמוכה ונקבע כי חרף נסיבותיה האישיות של נריאן, צדק בית המשפט לתעבורה בקביעתו כי אין הצדקה לסטות ממדיניות הענישה המקובלת.

בבקשת רשות הערעור נטען, כי נסיבותיה האישיות של נריאן, וכן נסיבות התאונה, מצדיקות המרת עונשה לעבודות שירות. אשר לנסיבות התאונה, הודגשו כשלים הנדסיים במקום התאונה יחד עם רשלנותו התורמת של המנוח. אשר לנסיבותיה האישיות, הפנתה נריאן למקרים אחרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות. כן חזרה והדגישה, כי בתה זקוקה לה, שכן אין אביה מסוגל או מעוניין לטפל בה לבדו. בתגובה לבקשה טענה המשיבה, כן אין זו מעוררת שאלה כללית החורגת מנסיבות המקרה, והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי נסיבות המקרה מלמדות שרף הרשלנות בנסיבות אינו רגעי, אלא כי מדובר ברשלנות גבוהה. עוד נטען, כי בתי המשפט הקודמים שקלו בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נריאן.

 

בדיון בפני בית המשפט העליון חזרו באי כוח המבקשים על עיקרי טענותיהם. בא כוחה של נייאזוב הדגיש את החשש לפגיעה ברווחת בנותיה אם תישלח אמן למאסר בפועל, גם נוכח חוסר נוכחותו של האב בחייהן. מטעם שירות המבחן, ציינה עו"ס וייס, כי יש לבדוק מול רשויות הרווחה את יכולותיו של האב כנושא תפקיד הורי כלפי הבנות, וכי לעת עתה נראה כי אין גורמים משפחתיים אחרים העשויים לקחת על עצמם את נטל הטיפול בבנות. כן הדגישה, כי דווקא כאשר מצויות הבנות בגיל ההתבגרות, לניתוק מאמן עלולות להיות השלכות משמעותיות. בא כוחו של אוזן ציין את נסיבותיו הייחודיות שפורטו מעלה, ובפרט התייחס למצבו הרפואי ולנטילת אחריות מצדו לאירוע התאונה. כן הוסיף, כי הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות – אף כי אין הדבר מחייב את בית המשפט בהטלת גזר דין – יצרה אצל אוזן ציפיה. בא כוחה של נריאן הביא בפנינו מספר מקרים של גרימת מוות ברשלנות, בהם הוטל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות. כן הביא מחוות הדעת מטעם הבוחן המשטרתי לעניין הכשלים ההנדסיים בכביש, והתייחס לרשלנותו התורמת של המנוח.

 

באת כוח המדינה טענה, כי אין שלושת המקרים מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי הנסיבות אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת, חרף הקושי הטמון בהטלת עונשי מאסר בפועל על המבקשים, אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי. תוך כך ציינה את משפחות המנוחים שחרב עליהם עולמם, את עקרון קדושת החיים ואת הצורך להיאבק בתופעת תאונות הדרכים הקטלניות בכבישים. אשר לנייאזוב, הדגישה באת כוח המשיבה, כי חרף הקושי, נראה כי בנותיה לא יישארו ללא מסגרת תומכת. אשרלאוזן, הודגשה מידת רשלנותו בהתחשב בנסיבות ובמרחק נסיעתו לאחור, ונטען כי בעקבות כך, לא ניתן להסתפק בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, חרף נסיבותיו האישיות הטראגיות. אשר לנריאן נטען, כי בעוד אין חולק כי למנוח רשלנות תורמת בנסיבות, מידת רשלנותה של נריאן גבוהה במיוחד שכן לא ניסתה לעצור או לבלום. ביחס לנסיבותיה האישיות של נריאן, ובפרט רווחת בתה, טענה בא כוח המשיבה כי קיים גורם שיוכל לטפל בדמות אביה של נריאן, סב בתה, וכי בנסיבות אלה אין הצדקה להמרת עונש מאסרה לעבודות שירות.

 

בית המשפט העליון החליט שלא להיעתר לבקשות. שכן הן תחומות במובהק לעניינם של הצדדים, ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית או בעלת חשיבות ציבורית, ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, הן הועברו להרכב מתוך מצוקותיהם האישיות המשפחתיות של שלושת המבקשים, וניתן להם יום נוסף בבתי המשפט, אך לא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממדיניות הענישה הנוהגת. ההשגה על חומרת העונש אינה מהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי למעט מקרים חריגים, בהם העונש שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת (ראו, לאחרונה, רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל (29.6.14) בפסקה 7 והאסמכתאות שם). העונשים שהוטלו על המבקשים אינם בכלל אלה. בשל רף הרשלנות המשתקף מנסיבות התאונות וחרף הנסיבות האישיות; הם משקפים את הצורך במאבק בקיפוח חיי אדם בדרכים, המהוה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, שופטי בית המשפט העליון קבעו שהם מאמינים כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו.כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 "…שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב". מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם:
"לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו".

על כן ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי).

 

בית המשפא העליון עוד הזכיר בפסק דינו, כי בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 119) (עבירות המתה), תשע"ד – 2014, הצעות חוק – הממשלה תשע"ד 862 (9.7.14), הוצע (עמ' 875) להוסיף לחוק את סעיף 304 א' שעניינו "גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות" למקרי סטיה ניכרת מהתנהגות סבירה ותוך מודעות – ב"תג ענישה" של חמש שנים, וראו דברי ההסבר שם.

 

גם בנידון דידן המבקשים כולם אנשים נורמטיביים, אנשי משפחה, ובעלי נסיבות אישיות לא פשוטות, אם בשל המצב המשפחתי הכרוך בילדי נייאזוב ונריאן ואם בשל העבר המשפחתי הקשה של אוזן. חרף זאת לא ראינו להיעתר לבקשות לגופן. החובה לשמור על חוקי התנועה היא בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו), שמירה לא רק על חייו של אדם עצמו אלא גם על חיי הזולת. בית משפט זה חזר ושנה את המדיניות השיפוטית בכגון דא; אכן, ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (2006), המובא תדיר על-ידי סנגורים בתאונות דרכים, הוחלט ברוב דעות, אליו השתייכתי עם השופט ג'ובראן כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה, שלא להטיל מאסר בפועל. אמנם ציינתי את המדיניות בכגון דא, לפיה "דינם של המורשעים בגין (גרימת מוות ברשלנות – א"ר) תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים", ובהמשך נאמר:

 

"אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי".

 

 

באותו עניין ספציפי הטתה את הכף במידה רבה נכות פסיכיאטרית של 75% שהוכרה למבקשת שם. ואולם, ברע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012) (וראו גם דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012)) (להלן עניין מזרחי), שבנו ושיננו את המדיניות השיפוטית. יצויין כי בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009) נאמר מפי השופט הנדל:

 

"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".

 

 

דברים אלה צוטטו מפי המשנָה לנשיא נאור ברע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (2012) (להלן עניין הרמוס), שם הובאו גם מדברי השופט לוי בע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (2009), על "המצב הבלתי נסבל בכבישי ישראל, שאת מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעשה של יום יום. מצב זה אינו נובע מגזירת שמים, הואיל ובחלקו הארי נגרם עקב התנהגות רשלנית של נהגים אשר אינם מקפידים לקיים כללי בטיחות בסיסיים".

 

ומדוע "ייענשו" בנות נייאזוב ונריאן על מעשי אמותיהן? האתוס היהודי שולל ענישה בין דורית; "בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן" (יחזקאל יח, כ). במקום אחר ובהקשר אחר עמדתי על המתח האמור בין המקורות ודרכי יישובו (בבג"ץ 9353/08 אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף (2009), בפסקאות ד-ה לחוות דעתי; לסקירה נוספת ברוח זו ראו ע"מ (ירושלים) 464/03 פלמוני נ' אלמוני (2004), בפסקאות 70-62 לפסק דינו של השופט – כתארו אז – מ' דרורי). אך לא בכך עסקינן כאן; ענייננו בסיטואציה עצובה, שבה עלול להיגרם סבל לבנות בשל מאסר האם, אך אין מטילים חלילה "עונש" על הבנות, והדבר דומה, למרבה הצער למצבים אחרים, לא מעטים, שבהם משנאסר אדם סובלת משפחתו. אולם לא בזאת ענייננו.

 

בנקודה זו הדגיש בית המשפט העליון את אחריותן וחשיבות תפקידן של רשויות הרווחה  במעקב נמשך והדוק אחר הטיפול בבנותיהן של נייאזוב ושל נריאן (ראו לעניין זה חוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז בעניין הרמוס. כאמור, הקושי העיקרי שניצב בפנינו הוא ניתוק הבנות מאמותיהן, במצב של חסר בתמיכה המשפחתית האחרת, בדמות האב. הנה דברים שנאמרו בחוות דעתי בעניין הרמוס הנזכר:

 

"לא אכחד … ראיתי לנגד עיניי את ילדי המבקשת ואת אשר ייגרם להם במאסר אמם, והתלבטתי; אך הכף הוכרעה אל נכון כדעת חברתי המשנה לנשיאה. כל שאוכל להטעים הוא, כי מעבר לחובתן של רשויות הרווחה, יש חובה בדין ובמוסר לאבי הקטינים, לעשות כל שלאל ידו כדי לטפל בילדיו בעת היעדרה של אמם בשל מאסרה".

 

סוף דבר – בית המשפט העליון קבע שאין ספק, וכמתואר מעלה, כי האירועים הקשים הטביעו חותמם בחיי המבקשים, החווים את תוצאות התאונה. ואולם ממול לנגד עינינו חיי המנוחים שנקטעו באבם ועקרון קדושת החיים, עקרון יסוד במורשתנו המשפטית, העברית והישראלית, ומן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, וסבל משפחת הקרבנות. סוף דבר: משקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא מאסר בפועל, בהיעדר נסיבות אישיות חריגות מאוד המצדיקות זאת. קשיים אישיים ומשפחתיים הכרוכים בכניסה למאסר הם אינתרנטיים למצב, ועל כן ככלל לא ייראו אלה כנסיבות להקלה (עניין אלמוג; ענייןמזרחי; עניין הרמוס). בשלושת המקרים שבפנינו נראה כי רף הרשלנות היה גבוה, ואין בנסיבות האישיות – מצערות ככל שיהיו – כדי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל.