מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

התקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות מחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו.

בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן –

• זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו;
• איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב);
• האם המידע מזהה אישית את הגולש;
• כיצד יישמר המידע הנאסף;
• האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו;
• מה השימוש שייעשה במידע;
• האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות;
• האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
• במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול;
• האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר – להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו;
• איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש;
• הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981;
• הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם.

לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –

• הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
• בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);

• המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
• המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;

 

נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

תביעה ייצוגית? כל אחד יכול להיות מיליונר

תביעה ייצוגית? כל אחד יכול להיות מיליונר

מנגנון התביעות הייצוגיות במשפט הישראלי נותן אפשרות לכל אחד ואחת מאיתנו לפעול במסגרת תביעה ייצוגית לתיקון עוולות שונות, ולהיות זכאי לתגמול של מיליוני שקלים, בעבור הנכונות לנהל תביעה ייצוגית לטובת ציבור רחב.

תביעה ייצוגית יכולה להיות מוגשת על ידי אדם אחד שמבקש לייצג גם מיליוני אחרים אפילו בלי לשאול לדעתם על כך ובמקרים רבים אף מבלי שידעו על כך.

החוק מאפשר להגיש תובענה נגד עסקים וגם נגד רשויות ציבורית, למשל כדי להשיב  סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, כמס, כאגרה או כתשלום חובה אחר. אולם נקבעו לכך סייגים שונים. בנוסף, בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית נגד רשות אם הרשות הודיעה כי לא תגבה עוד את התשלום שבגללו הוגשה הבקשה ואם הוכח לבית המשפט כי היא אמנם עשתה כך .

בנושאים אחרים, החוק מאפשר מספר עניינים בהם רשאי אדם להגיש תביעה ייצוגית והבולטים שבהם הינם עניינים שבין צרכנים לעסקים, בין לקוחות לבנקים, בין חברות הביטוח וקרנות הפנסיה לבין המבוטחים, ובשנים האחרונות גם בין נמעני הודעות פרסומיות בלתי רצויות- לבין המפרסמים באותן הודעות.

בתביעה שהוגשה נגד מפעל הפיס וגופים נוספים ושעדיין מתנהלת בבית המשפט המחוזי בחיפה, אישר בית המשפט לשני תובעים ייצוגיים לייצג קבוצה לכאורה של מאות אלפי נמעני פרסומים מטרידים, בגדר תביעה שאושרה על סך של חמישים מיליון ₪.

אותם שני תובעים קיבלו מספר הודעות פרסומיות בלתי רצויות מגורמים שונים שפרסמו את הגרלות מפעל הפיס ועתה במידה וההליך המשפטי יסתיים בניצחונם המלא בתביעה, הם צפויים יחד עם עורכי דינם לזכות בפיצוי של עד כעשרה מיליון ₪.

בתביעה אחרת שמתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אישר לאחרונה בית המשפט את התביעה שהוגשה כבר לפני חמש שנים כתביעה ייצוגית, בסכום של 380 מיליון שקל. בתביעה נטען כי הראל אינה משלמת את כל התגמולים המגיעים למבוטחים בפוליסות ביטוח חיים ואובדן כושר עבודה וככל והתביעה תתקבל במלואה, צפויים התובע ועורך דינו בתביעה לקבל עד 76 מיליון ₪ כתגמול וכשכר טרחת עורכי דין, למרות שהמבוטח שהגיש את התביעה ניזוק לכאורה ממחדליה של הראל באופן אישי- רק באלפי שקלים בודדים.

בשנת 2016 למשל, במסגרת 10 התביעות הייצוגיות הגדולות ביותר שהסתיימו, הושבו לציבור 433 מיליון שקל; והגמול הממוצע ששולם לתובעים הייצוגיים עצמם עמד על-סך של 738 אלף שקל – 1.7% מסכום הזכיות.

במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה נגד חברות "מאגרי-בנייה" ו"מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה", ניתן פיצוי בסך של כ-25.3 מיליון שקל לחברי הקבוצה מהציבור, ושולם גמול של כ-1.7 מיליון שקל לתובעים הייצוגיים – גמול מהגבוהים שנפסקו לתובע ייצוגי יחיד בארץ עד כה.

באמצעות התגמול לאדם שנוטל על עצמו ומצליח כתובע ייצוגי, החוק בישראל אפילו מעודד במצבים מסויימים את אותה האכיפה האזרחית.

מנגנון התביעות הייצוגיות פועל כך, שהתובע המבקש לייצג את ציבור הנפגעים (התובע הייצוגי) מגיש את תביעתו האישית, ובמקביל  הוא מגיש בקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית. על התובע הייצוגי להראות כי העילה  לתביעה מתאימה לקבוצה גדולה של אנשים שיש להם  מכנה משותף עם תביעתו שלו (שאלות משותפות של עובדה או משפט). הוא נדרש להוכיח כי הוא מתאים לשמש תובע ייצוגי, וכן חלים עליו תנאים נוספים שנקבעו בחוק.

במסגרת פשרה שאושרה לאחרונה בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד רשת יינות ביתן בגין שקילת האריזה יחד עם המוצר, הוביל בית המשפט לפשרה לפיה הרשת תפחית 25 גרם ממחיר עוף ובקר ארוזים כף שתוספת המשקל שהרשת תספק לצרכניה, תגיע לשווי של 2.5 מיליון שקל שיחולקו לצרכנים

 

התובעים הייצוגיים, הצרכנים שהגישו את התביעה, קיבלו 87,750 ₪ ואילו עורכי דינם קיבלו כתגמול עוד 225 אלף שקל בתוספת מע"מ.

 

חשוב לומר, שלא כל עוולה צרכנית מקימה עילת תביעה ייצוגית וחשוב לא פחות לומר שמרבית התביעות הייצוגיות לא מתקבלות על ידי בתי המשפט.

 

בתחילת השנה גם, הוכנסה לחוק הוראה לפיה על התובע הייצוגי לשלם אגרת בית משפט שנעה בין חמשת אלפים ₪ ל חמש עשרה אלף ₪, וזאת בעיקר בכדי למנוע את הצפת בתי המשפט בתביעות שגויות ורשלניות שמפריעות להתנהלות הנתבעים ולא מביאות תועלת לצרכנים.

 

כדאי לשים לב, שבכל תביעה משפטית בית המשפט רשאי לפסוק הוצאות ותשלום שכר טרחת עו"ד לנתבע נגד התובע במקרה של דחיית התביעה. במקרה של תובענה ייצוגית סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד עלול  להיות עשרות אלפי שקלים: בין 10,000 ₪ ל-50,000 ₪.
לפעמים התובע הייצוגי מבקש  לסגת מהתביעה לאחר שעיין בתגובת הנתבע והבין שאין סיכוי כי יזכה בתביעתו. במקרה זה התובע מבקש מבית המשפט למחוק את התביעה מבלי לפסוק הוצאות נגדו. לעתים הנתבע מסכים לבקשת התובע ואף מוותר על פסיקת הוצאות ושכ"ט.

 

בינתיים, תעשיית התביעות הייצוגיות ממשיכה לפרוח בישראל, כך שביהמ"ש המחוזי בעיר לוד אישר לפני כשבועיים ניהול תביעה ייצוגית שהוגשה נגד ארבע חברות הביטוח הגדולות בישראל בהיקף כ-100 מיליון שקל, וזאת בגין גבייה לא חוקית של "הוצאות ניהול השקעה"

 

בית המשפט העליון גם המליץ בימים אלו לאשר תביעה ייצוגית נגד עיריית תל אביב מאחר והתובעים שילמו מראש את חשבון הארנונה השנתי שלהם ולא קיבלו את ההנחה המובטחת.

 

אותה בקשת אישור תביעה ייצוגית בעשרות מיליוני שקלים שמתנהלת עדיין בשם כל תושבי תל אביב קובעת שב-2012-2014 אזרחים ששילמו את הארנונה באמצעות הוראת קבע בבנק ציפו לקבל הנחה של 2%, כפי שלטענתם הבטיחה העירייה בפרסומים, אך הופתעו לגלות שלא קיבלו אותה בפועל.

 

כל תביעה ייצוגית שמוגשת בישראל גם נרשמת בפנקס התביעות הייצוגיות שפתוח לציבור ונועד בכדי למנוע הגשת תביעות זהות ומקבילות על ידי אנשים שונים בעניינם זהים.

 

בשנים האחרונות גם קמו גופים צרכניים שונים ללא מטרות רווח, המסייעים בהוצאות המימון הנדרשות לצרכנים ולעורכי הדין העוסקים בתביעות הייצוגיות עוד בטרם בית המשפט מאשר את ניהול התביעה הייצוגית, להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות שיביאו תועלת לציבור צרכני רחב.

השבוע בעקבות תביעה ייצוגית שהגיש תייר בשם שון פירברג לבית המשפט המחוזי בירושלים—יחסכו מתיירים שבאים לישראל החל מהשנה מיליוני שקלים במצטבר. שכן בעקבות בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהגיש פירברג ביולי 2018, שינתה רשות המסים את ההנחיות הנוגעות להחזרי מס לתיירים שרכשו מוצרים בעת ביקורם בישראל.

 

לפי ההנחיות, שנכנסו לתוקף בינואר 2019, סכום הרכישה המינימלי לקבלת החזר מע"מ לתיירים ירד מ–400 שקל ל–125 שקל, הבדל שישקף כאמור הפרש של מיליוני שקלים שבמקום להישאר בקופת רשות המיסים יוחזרו מעתה לתיירים, בצורה דומה למקובל במרבית מדינות העולם.

 

כל אחד יכול להרים את הכפפה, לפנות לעורך דין מתאים ולתקן יחדיו עוולות כלפי הציבור או חלקים מהציבור, ואולי בכלל להפוך להיות מזה מיליונר.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

אתה לא יכול לעמוד פה ולהגיד לא זוכר – אין עילה לפסלות שופט

במסגרת ערעור על החלטת בית משפט לנוער בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ט' פרי) מיום 6.3.2018 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 22306-05-16 נדרש בית המשפט העליון למספר שאלות בקשר עם פסילות שופט ומשוא פנים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

נגד המערער ושלושה נאשמים נוספים, כולם קטינים, הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר על רקע אירוע שבו תקפו במהלומות ובבעיטות את המתלונן. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, ביום 2.1.2017 הודה המערער בכתב אישום מתוקן ואילו אחד מהנאשמים האחרים (להלן: הנאשם הנוסף), כפר בעובדות כתב האישום. במסגרת שמיעת העדויות בעניינו של הנאשם הנוסף ביקשה המשיבה להעיד את המערער כעד תביעה.

עדותו של המערער בעניינו של הנאשם הנוסף נשמעה ביום 28.11.2017, ובמהלכה השיב המערער לשאלה בנוגע למעשי הנאשמים ביחס למתלונן, וטען כי הוא אינו זוכר מה היה חלקו של אחד הנאשמים במעשים. בשלב זה פנה בית המשפט למערער באומרו "אתה לא יכול לעמוד פה ולהגיד לא זוכר […] אני לא אאפשר את זה. אתה חייב לספר את האמת, זה ברור לך? יש עונשים שצפויים בחוק אם אתה לא תגיד אמת" (עמוד 51 לפרוטוקול הדיון, בשורות 23-20). כעולה מהחלטת בית משפט קמא שניתנה באותו הדיון, אישר המערער בהמשך הדברים כי האמור בכתב האישום המתוקן שבו הודה – לרבות בכל הנוגע לחלקו של הנאשם הנוסף באירוע התקיפה – הוא אמת. זמן מה לאחר מכן שינה המערער את עדותו במובן זה שחזר בו מהודאתו, וציין כי הדברים שאמר בנוגע לנוכחות הנאשם הנוסף באירוע אינם נכונים, וכי הוא שיקר בחקירה הראשית. משכך – לבקשת המשיבה – הוכרז המערער כעד עוין. לקראת סיום עדותו הורה בית המשפט למשיבה לפתוח בחקירה בעניין עדות השקר שהעיד לכאורה המערער (עמוד 68 לפרוטוקול הדיון, בשורה 6), ואף הורה למערער "תמתין בבקשה, רוצים לקחת אותך לחקירה" (עמוד 80 לפרוטוקול הדיון, בשורה 12). יצוין כי ביום 20.2.2018 הודה גם הנאשם הנוסף בכתב אישום מתוקן.

ביום 12.2.2018 הגיש המערער בקשה לפסילת המותב מלדון בעניינו בהתבסס על שני נימוקים: האחד, שמיעת עדותו של המערער במשפטו של הנאשם הנוסף בעוד עניינו תלוי ועומד בפני אותו מותב. השני, כי בית המשפט גיבש "מסה קריטית של אמונה ודעה מוקדמת" שכן במהלך שמיעת עדותו הביע דעתו כי המערער אינו דובר אמת. הבקשה נדחתה ביום 6.3.2018. תחילה, עמד בית המשפט על הכלל שלפיו בית המשפט רשאי להתיר עדות שותף נגד חברו אף בטרם סיום ההליכים בעניינו של השותף העד. בית המשפט הטעים כי בענייננו מדובר בכתב אישום שהוגש במקור נגד 4 נאשמים קטינים, אשר שלושה מהם הודו בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדם, ונגד הנאשם הרביעי ההליך עודנו מתנהל. בית המשפט ציין כי מקום שבו מדובר בהליכים שבהם מעורבים קטינים, בית משפט לנוער עושה כל שניתן כדי לסיים את הליך שמיעת הראיות בהקדם, על מנת לאפשר לנאשם הקטין לשקם את חייו ללא דיחוי וכי בנסיבות המקרה דנן הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן ושלב הטיעונים לעונש בעניינו נדחה לבקשת שירות המבחן כדי לסייע לו בהליך הטיפולי. על כן, כך נפסק, האיזון הראוי במקרה זה מוביל למסקנה כי לא ניתן להמתין עד לסיום ההליך בעניינו של המערער וזאת כדי לא לפגוע בנאשם הנוסף שמשפטו עודנו תלוי ועומד. בצד אלה, בית המשפט הדגיש כי גזירת עונשו של המערער – כבעניינם של קטינים אחרים – תעשה על סמך תסקיר שירות המבחן, שטרם התקבל בעניינו של המערער, וכי לשאלת מהימנות המערער במסגרת עדותו בהליך אחר אין רלוונטיות לגזירת עונשו בהליך המתנהל נגדו. עוד עמד בית המשפט על מאפייניו של בית המשפט לנוער, על מספר השופטים המצומצם היושב בו, באופן המחייב לא אחת כי אותו המותב ידון בעניינו של נאשם במסגרת הליכים שונים. הוטעם כי ענייננו שונה לחלוטין, שכן אין מדובר במצב שבו אותו המותב דן בשני הליכים שונים כנגד אותו נאשם.

בית המשפט אף נדרש לטענה שלפיה במסגרת עדותו בהליך נגד הנאשם הנוסף חזר בו המערער מהודאתו וכך קבע:

"לטעמי, הנאשם [המערער] לא חזר בו מהודאתו על רקע מצוקה שהיה אלא משום שנתפס בכף. מחד הודה בכתב אישום המערב את חברו בביצוע העבירה ומאידך ניסה בכל כוחו לסייע לחברו ולחלצו. ככל הנראה, אמביוולנטיות זו, היא שהביאה אותו לשקר בבית המשפט. בעת הדיון בבקשת הפסילה, שבה והבהירה באת כוחו כי אין בכוונתו לחזור בו מהודאתו והן היו הודאות אמת".

על כן, הבקשה נדחתה ובית המשפט ציין כי הוא ישמע את הצדדים בטיעונים לעונש ללא משוא פנים ובנפש חפצה, וללא כל דעה מוקדמת. לבסוף, בית המשפט קבע כי נפל שיהוי בהגשת בקשת הפסלות שכן המערער העיד ביום 28.11.2017 ואילו בקשת הפסלות הוגשה ביום 12.2.2018. בהמשך לאמור, ולבקשת המערער, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים עד להכרעה בערעור דנן.

בערעור שב המערער על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. בתמצית, טענות המערער הן כי במסגרת עדותו בהליך נגד הנאשם הנוסף קבע המותב קביעות קשות על אודות מהימנותו של המערער ועל התנהגותו באופן המחייב את פסילתו. המערער מדגיש כי בנסיבות דנן – בשונה מהליכים אחרים שבהם שותף מעיד נגד חברו בטרם הסתיים עניינו – מדובר בשותפים לאותו כתב אישום. עוד נטען כי באת כוחו של המערער לא התייצבה עמו לעדות בבית המשפט ולא ידעה על זימונו לעדות. בנסיבות אלו, הוטעם כי חקירתו של המערער בבית המשפט הייתה "קשה ונוקבת", כללה התבטאויות רבות של המותב באשר למהימנותו ולהתנהגותו של המערער, ובמהלכה – חרף בקשתו – לא ניתנה לו אפשרות להיוועץ עם עורך דין. לכך הוסף, כי בתום הדיון הורה בית המשפט למשיבה לחקור אם המערער עבר עבירה של עדות שקר ואף הורה לעכבו לשם קיום החקירה. כל אלה יחד מעלים – לדברי המערער – חשש ממשי למשוא פנים של המותב ותחושה כי דעתו באשר למערער "נעולה".

באשר לשיהוי שנפל בהגשת הבקשה נטען – כאמור מעלה – כי באת כוחו של המערער כלל לא יודעה על אודות זימנו לעדות, וכי היא שהתה באותה העת בחופשת מחלה בעקבות פגיעת ראש בתאונת דרכים. נטען כי ההגנה נחשפה לפרוטוקול הדיון (באופן חלקי) אך ביום 8.2.2018, עת זומן לחקירה כאמור.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בערעור על נספחיו בא הוא לידי מסקנה כי דינו להידחות. עיון בטענות המערער מעלה כי עיקרן אינו מופנה כלפי עצם ההחלטה להעידו בהליך בעניין הנאשם הנוסף, אלא כלפי התנהלות המותב והתבטאויותיו במסגרת מתן העדות. בית המשפט העליון קבע כי אין באלה כדי להקים עילה לפסילת המותב בהליך של המערער. כידוע, הבעת מורת רוח של בית המשפט מהתנהלות המערער במסגרת עדותו ומתן הסבר כי באם תִשנה היא עלולה להוביל למעצרו אינם מקימים, כשלעצמם, עילת פסלות (השוו ע"א 596/07 פלוני נ' השופט פאול שטרק, פסקה 4 (22.4.2007)). אף האמירה "תמתין בבקשה, רוצים לקחת אותך לחקירה", אינה מקימה עילת פסלות בנסיבות העניין (השוו למשל: ע"א 7906/12 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (21.1.2013); ע"א 3105/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (26.4.2009); ע"א 10721/06 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (27.3.2007)). בענייננו בית המשפט הדגיש כי דעתו אינה "נעולה", וכי הוא יוכל להמשיך לדון בעניינו של המערער באופן ראוי והוגן וללא משוא פנים. לכך יש להוסיף, כאמור בהחלטת בית משפט קמא, כי הטיעונים לעונשו של המערער וגזר דינו יינתנו על יסוד תסקיר שירות המבחן, שטרם הוגש, וכי במסגרת גזירת הדין לא יינתן משקל לקביעות בעניין מהימנותו של המערער בהליך של הנאשם הנוסף (ע"פ 318/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (10.1.2018)).

בהינתן כל האמור לעיל, בית המשפט העליון קבע כי לא עלה בידי המערער להצביע על חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט בעניינו, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת השיהוי שנפל בהגשת הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

גנב 45 אלף ₪ מהמעסיק וירצה 5 חודשי מאסר בעבודות שירות

גנב 45 אלף ₪ מהמעסיק וירצה 5 חודשי מאסר בעבודות שירות

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' כרמל, כ' מוסק ו-ש' רנר) בעפ"ג 22210-02-18 מיום 17.7.2018, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג'סקפה-שפירא) בת"פ 12192-08-15 מיום 31.12.2017.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירה של גניבה בידי עובד (לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המבקש גנב בשיטתיות מהחברה בה עבד מזומנים בסך של 45,560.80 ש"ח.

בהתאם להמלצת שירות המבחן, בית המשפט דחה פעמיים את הטיעונים לעונש על מנת לאפשר למבקש להשתלב בקבוצה טיפולית. בתסקיר השלישי הומלץ על הטלת צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן למשך שנה, במהלכו ישתתף המבקש בקבוצה טיפולית ייעודית שעתידה להיפתח כשלושה חודשים לאחר מכן. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לדחיית הטיעונים לעונש פעם שלישית, בין היתר, לאחר שנודע לו כי המבקש לא השיב את הסכום שגנב. זאת, בניגוד לטענת המבקש לפיה סכום הגניבה קוזז כנגד זכויותיו עקב פיטוריו.

בית משפט השלום מיקם את עונשו של המבקש בתחתית המתחם שקבע וגזר עליו חמישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; ארבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 2,000 ש"ח; וצו מבחן למשך שנה.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בפסק-הדין ציין בית המשפט המחוזי כי הקביעה לפיה הסכום שנגנב לא הושב לחברה היא קביעה עובדתית אשר נומקה כדבעי ולא מצא מקום להתערב בה. כן נקבע כי אין הצדקה לסטות לקולא ממתחם הענישה משיקולי שיקום וכי המשך ההליך הטיפולי ייעשה במסגרת צו המבחן.

בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון, טען המבקש, בין היתר, כי נגרם לו עיוות דין לאחר שבית משפט השלום סירב לדחות את הטיעונים לעונש עד לאחר השתלבותו בקבוצה הייעודית, ובית המשפט המחוזי סירב להורות על הכנת תסקיר משלים גם לאחר ששולב בקבוצה, כך נמנע ממנו להוכיח את הפוטנציאל לשיקומו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משהתייחס לטענותיו כעתירה לסטייה ממתחם העונש, בעוד שבפועל בקשתו הייתה לקבלת תסקיר משלים לצורך בחינת עניינו. המבקש עותר להגשת תסקיר משלים בעניינו, ולהשלמת טיעון קצרה ביחס לסטייה מהמתחם משיקולי שיקום.

בית המשפט העליון קבע, כי מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" שמורה למקרים נדירים בהם הבקשה מצריכה הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר קיים חשש לעיוות דין או לאי-צדק שנגרם למבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין כלשהו או כי מתקיימים שיקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור. לפיכך, הבקשה איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה, ודינה להידחות.

לגופו של עניין, בית המשפט העליון ציין, כי בתסקיר השלישי שהוגש לבית משפט השלום הומלץ להטיל על המבקש צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן, משיקולי שיקום, אך בית משפט השלום לא אימץ המלצה זו משסבר כי מתחם העונש ההולם כולל, למצער, רכיב של מאסר בדרך של עבודות שירות. הלכה היא כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ את המלצת שירות המבחן. המלצת שירות המבחן כשמה כן היא ומלאכת גזירת הדין נתונה לבית המשפט. בית המשפט השלום בחן את עניינו של המבקש לאור מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבות ביצוע העבירה וגזר את דינו בתחתית המתחם שנקבע. לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית משפט השלום בגזירת הדין. מאותו נימוק, לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. גם בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה משלא הורה על קבלת תסקיר משלים, לא מצאתי ממש. ערכאת הערעור אינה מחויבת להזמין תסקיר משלים, כל אימת שהוגש תסקיר בערכאה הדיונית, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו, למשל, רע"פ 7683/13פרלמן נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏23.2.2014); רע"פ 7109/14 סייג נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏20.11.2014)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

שמירה על מדינה דמוקרטית- חוק החסינות במבט אחר

שמירה על מדינה דמוקרטית- חוק החסינות במבט אחר

אלפים מילאו השבוע את הרחבה של מוזיאון תל אביב ושאגו בקול רם נגד חוק החסינות. מדובר בהפגנה שנועדה לזעזע את אמות הסיפיים של כל אזרח בישראל,  מטרת ההפגנה שלא יתאפשר לממשלה שטרם הושבעה,  לחוקק חוק שנועד להציל את "עורו " של ראש הממשלה. המיועד.

אין מחלוקת שהזכות להפגין במדינה דמוקרטית זה ערך עליון. בוודאי שמדובר בהפגנה שקיבלה אשור מהמשטרה להפגין. צריך לאפשר למוחים להביע את דעתם.

יחד עם זאת, צריך לשאול כיצד  משתלבים סיסמאות כמו " חסינות שווה הרס הדמוקרטיה" בעת  שהכנסת לא העבירה ולו בקריאה ראשונה טיוטה של החוק?   האם עצם העובדה שיש רחשים תת קרקעיים להעביר חוק חסינות מהווה פגיעה בדמוקרטיה? האם הסיסמה " שכולם שווים בפני החוק" נכונה תמיד?

ב25 ביולי 2005 אישרה מליאת הכנסת בקריאה שלישית תיקון לחוק החסינות. האם התיקון חקיקה מלמד בהכרח שעד שנת 2005 מדינת ישראל לא הייתה אור לגויים? האם היושבים בכס השיפוט היו פחות ראויים מהיושבים בכס השיפוט נכון דהיום? האם החוסן הדמוקרטי שלנו השתנה לחלוטין לאחר 2005 ? האם אפליה הגיעה לקיצה? שאלות רבות לא בהכרח להכל יש פתרונות.

המחוקק לא ביטל לחלוטין את האפליה המכוונת כלפי אנשי ציבור. חברי כנסת שיואשמו בעבירה שקשורה לתפקיד שלהם בכנסת, ימשיכו ליהנות מחסינות מהותית.  לעומת העדר חסינות כלפי ח"כ כלפי עבירות שאינן נוגעות לתפיקודן המקצועי, אזי מדובר בחסינות דיונית והחל משנת 2005 כל ח"כ יועמד לדין פלילי בגין אותה עבירה.

אנו למדים, שאפליה כלפי חבר כנסת, הייתה ועודנה. ניתן לתרץ זאת בטעמים שונים לרבות הצורך שח"כ יוכל לכהן ללא מורא כל עוד האמירות שלו קשורות לתפקודו כחבר כנסת .דמוקרטיה היא קול העם, לא ניתן ואסור שיהיה קול אחיד בכל נושא.

השאלה היא אחרת, האם התעסקות בשינוי חקיקה מהווה פגיעה בערכי היסוד? התשובה לכך ברורה וחד משמעית לא. תפקיד הכנסת היא למשול.  הרשות המחוקקת תפקידה לחוקק חוקים וכפועל יוצא לבטל חוקים ישנים או לצמצם אותם או להרחיב אותם. הפגנה נגד הרשות המחוקקת לשלוט היא זו שצריכה להאדיר שינה מהאזרח הישראלי.

עצם ההפגנה נגד חוק שעדיין לא ידוע מהותו ובעיקר נגד היכולת של הכנסת לחוקק חוקים היא זו שפוגעת בנשמת אפה של הדמוקרטיה. האזרח הישראלי חייב לתעל עצמו מעבר לסיסמאות פוליטיות ומעבר לאינטרסים פוליטיים צרים, כל מקרה חייב להיבחן לגופו.

הכותב עו"ד אמיר לוינשטיין,  בעל תואר שני במשפטים מתעסק בדיני נזיקין וביטוח.

http://www.rashlanutlawyer.co.il

טלפון: 03-5250484

תקפה את הגננת של בתה והורשעה בדין

תקפה את הגננת של בתה והורשעה בדין

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סג"נ ג' כנפי-שטייניץ וכב' השופטים א' רומנוב ו-ד' כהן-לקח) בע"פ 14022-09-18 מיום 3.1.2019, בגדרו נדחו ערעורי המבקשת על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' גורדון) בת"פ 51228-08-16 מהימים 21.2.2018 ו-11.6.2018, בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

המבקשת הורשעה לאחר ניהול הליך הוכחות בעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) בגין תקיפת המתלוננת, הגננת לשעבר של בנה של המבקשת. במסגרת גזירת הדין נדחתה עתירת המבקשת לביטול ההרשעה משמדובר באירוע חמור; המבקשת לא לקחה אחריות על מעשיה; ולא הוכיחה כי ההרשעה תגרום לה לנזק קונקרטי. בהקשר זה נקבע כי בניגוד לטענותיה, לא הוכיחה המבקשת שהיא מועסקת בתעשייה בטחונית ועלולה להיות מפוטרת בעקבות הרשעתה, או כי הרשעתה תמנע תעסוקה בתעשייה בטחונית או ציבורית. על המבקשת נגזרו של"צ בהיקף של 160 שעות; מאסר מותנה; קנס בסך 600 ש"ח או 3 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלוננת בסך 400 ש"ח.

ערעור המבקשת, כאמור, נדחה על שני חלקיו. באשר לערעור על הכרעת הדין עמד בית המשפט על כך שטענותיה של המבקשת מכוונות נגד ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר מבוססים היטב בחומר הראיות. כמו כן, לא מצא בית המשפט עילה לביטול הרשעתה, משעניינה של המבקשת לא עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך ביטול הרשעה. גם הערעור על חומרת העונש מצא בית המשפט לדחות משנקבע כי העונש שהוטל מאזן נכונה את כל השיקולים, מה גם שהמבקשת נמנעה מנטילת אחריות על מעשיה לאורך כל הדרך.

המבקשת ממאנת להשלים עם פסק הדין, ומכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 30.1.2019 יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע העונשים שהוטלו עליה עד להכרעה בה.

בבקשתה עותרת המבקשת לעיין מחדש בהלכה שנקבעה בע"פ 2083/96‏ כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב) לעניין החובה להוכיח נזק קונקרטי; חוזרת על טענותיה לעניין הנזק הקונקרטי שייגרם לה, לטענתה, אם הרשעתה לא תבוטל; ועוד עותרת להקלה בעונשה.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית שחורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), ודחייתה לא תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

בית המשפט העליון לא מצא כל עילה להתערב בקביעות בתי המשפט קמא לפיהן עניינה של המבקשת לא עומד באמות המידה שנקבעו בעניין כתב לעניין ביטול הרשעה, ואין בעניינה כדי להצדיק עיון מחדש בהלכה זו. מה גם שקביעות הערכאות קמא לעניין הנזק הקונקרטי שלטענתה ייגרם לה אם הרשעתה לא תבוטל הן קביעות עובדתיות אשר אין זו מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (ראו, מבין רבים, רע"פ 4749/18 ‏גירון נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (‏10.7.2018)).

יצוין כי לא הועלתה כל טענה משפטית בעניין עתירת המבקשת להקלה בעונשה, מה גם שהלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שעניינה חומרת העונש אלא במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה (ראו, מבין רבים, רע"פ 9090/18 ‏עודה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (‏3.1.2019)). המקרה שלפניי אינו כזה.

לכך יש להוסיף כי הבקשה הוגשה יום לפני המועד שנקבע לתשלום הקנס והפיצוי, חרף העובדה כי פסק הדין קמא ניתן למעלה משלושה שבועות לפני כן. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שאין מקום להגשת בקשות לעיכוב ביצוע "בדקה התשעים", מתוך תקווה כי קוצר הזמן יביא לעיכוב ביצוע העונש (השוו, בהקשר של בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, לרע"פ  2588/12 עבאסי נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (29.3.2012)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב

העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב

יועברו להגנה נתונים מחברת WordPress האמריקאית, ככל שהתבקשו והתקבלו ממשרד המשפטים האמריקאי

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון קיבל בחלקו את ערעורה של לורי שם טוב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט אברהם הימן) בבע"ח 21420-09-18 מיום 28.10.2018 שדחתה את בקשת העוררים לעיון בבקשה לעזרה משפטית שנשלחה על ידי משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי (להלן: "בקשת העזרה המשפטית"), ובחומרים נוספים הקשורים לבקשת העזרה המשפטית כגון צווים משפטיים שהוצאו, תכתובות המשך בין הגורמים המדוברים ותכתובות בינם לבין צדדים שלישיים וכיו"ב.

רקע והשתלשלות העניינים

ביום 6.4.2017 הוגש כתב אישום נגד העוררים (העוררת בבש"פ 7746/18 והעורר בבש"פ 8000/18. להלן: "גב' שם טוב" ו-"מר לייבל", בהתאמה) ונגד נאשם נוסף, שלישי במספר, שאיננו צד להליך זה (להלן: "הנאשם השלישי"). כתב האישום כולל למעלה מ-90 אישומים נגד העוררים והנאשם הנוסף (ובהמשך תוקן כתב האישום ונוספו עוד אישומים). לפי פרטי כתב האישום, שלושת הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ודפים ברשת החברתית "פייסבוק", בהם פרסמו באופן קבוע ושיטתי תכנים קשים ובוטים נגד עובדי ציבור, ובהמשך גם נגד אחרים שאינם עובדי ציבור, שהיו מעורבים בצורה כזו או אחרת בהליכים שעניינם הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ובהליכים הנוגעים למשמורת ילדים המנוהלים במערכת הרווחה ובבתי המשפט. בכך, על פי כתב האישום, קשרו יחד הנאשמים קשר לביצוע עבירות פליליות שונות נגד גורמי רווחה, גורמי מערכת המשפט וגורמים נוספים, שעניינן פגיעה בפרטיות, הפרת צווי איסור פרסום, העלבת עובדי ציבור, זילות בית המשפט, ואף הטרדות מיניות. כמו כן, השלושה נאשמים בפגיעה בטובת הקטינים המטופלים במערכות הרווחה והמשפט, בכך שפרסמו את פרטיהם החסויים, תמונותיהם, ואף פרטים של משפחות אומנות ומשפחות מאמצות, והכול במטרה לחבל בהליכי האימוץ של אותם קטינים.

ביום 13.9.2018 הגישו גב' שם טוב ומר לייבל לבית המשפט קמא בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). בבקשה נטען כי במסגרת החקירה שהתקיימה נגד הנאשמים פנה משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי בבקשה לעזרה, בהתאם לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק עזרה משפטית"). בבקשה זו ביקש משרד המשפטים הישראלי לקבל נתונים מחברת WordPress האמריקאית, המספקת פלטפורמה לבניית אתרים ובלוגים, אשר באמצעותה, על פי הנטען, הפעילו הנאשמים את מערך אתרי האינטרנט המתואר לעיל. במסגרת בקשת העיון התבקש לעיין בצווים שהוצאו על ידי בית המשפט בישראל ועל ידי בית המשפט בארה"ב לצורך קבלת הראיות מחברת WordPress, וכן לקבל פרפרזות של החומרים שנקבע לגביהם כי הם מהווים תרשומת פנימית. גב' שם טוב הוסיפה כי היא מבקשת לעיין גם בחומרים הבאים: צווים ובקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות אשר מכוחם חויבו חברת WordPress וחברות אחרות להמציא נתונים; מכתבים, פניות וצווים שהוחלפו בין משרד המשפטים הישראלי או האמריקאי לבין חברת WordPress וחברות אחרות, וכן חוות דעת משפטיות הקשורות בנושא; תכתובות בין המשטרה לבין משרד המשפטים בישראל בהקשר לקבלת הנתונים מהחברות הזרות; מסמכים הקשורים בהליכים משפטיים שנוהלו בישראל בעניין הליך עזרה משפטית בין מדינות; אישורי היועץ המשפטי לממשלה באשר להליכים אלה; פרפרזות של כל חומר מחומרים אלה אשר הוחלט שלא למסור לעיון ההגנה, לרבות פרטי הגורם המחליט בעניין זה ונימוקי החלטתו, וכן רשימה המסודרת באופן כרונולוגי וכוללת פירוט של כל חומרי החקירה המבוקשים

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 19.10.2017, ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה בבקשה שהוגשה על ידי הנאשם השלישי בתיק (שאינו צד להליך זה), בה ביקש לעיין בכל המסמכים הקשורים לאותה בקשה לעזרה משפטית שהעביר משרד המשפטים הישראלי אל משרד המשפטים האמריקאי. לאחר שעיין במסמכי הבקשה לעזרה משפטית ובנספחיה, בית המשפט קמא דחה בקשה זו תוך שקבע כי אין מדובר בחומר חקירה שלנאשם השלישי זכות עיון בו, שכן בקשה לעזרה משפטית מהווה תכתובת פנימית בין רשויות שאין בה כל פרט מהותי, חדש ורלוונטי לטענה שביקש הנאשם השלישי לבסס, וכי הבקשה לעזרה משפטית כוללת עיבוד של חומרי החקירה שהועברו לידי ההגנה. בקשת ערר על החלטה זו הוגשה לבית משפט זה, נדונה ונדחתה בבש"פ 9275/17 פלוני נ' מדינת ישראל (14.12.2017) (להלן: "עניין פלוני"). בהחלטה נקבע כי הראיות שהועברו על ידי הרשויות האמריקאיות במסגרת בקשת העזרה המשפטית הועברו להגנה. לעומת זאת, ההתכתבות בין הרשויות אינה על פי מהותה בגדר "חומר חקירה", והרצון לעיין בכל ההתכתבות של משרד המשפטים הישראלי עם מקבילו האמריקאי על מנת לאתר סטייה מהוראות החוק היא מקרה מובהק של "מסע דיג".

החלטת בית המשפט קמא

בית המשפט קמא דחה את בקשתם של גב' שם טוב ומר לייבל. נקבע כי הצווים השיפוטיים שהוצאו בישראל מצויים זה מכבר בידי ההגנה. אשר לצווים השיפוטיים שהוצאו בארה"ב נקבע כי חזקה שהרשויות האמריקאיות פעלו כחוק, ומשהצווים המבוקשים אינם נמצאים כלל בידי המשיבה, הרי שאין מקום לחייבה בהמצאתם שכן אין מדובר בחומר חקירה כהגדרתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. כמו כן, נקבע כי רצונם של גב' שם טוב ומר לייבל לברר את חשדם כי בקשת העזרה המשפטית הוגשה שלא כדין, באמצעות עיון בכל הבקשות לעזרה משפטית שהופנו למדינות זרות, אינו מצדיק עיון בחומר שבהגדרתו ובמהותו אינו חומר חקירה, שכן חשד בלבד אינו מבסס רלוונטיות אלא מהווה ניסיון ל"מסע דיג", שמונע מתוך תקווה בלתי מסוימת וספקולטיבית. יתרה מכך, ניתן לברר אודות חשד זה באמצעות עיון בצווים השיפוטיים שהוצאו בישראל באותו עניין. בהמשך הדברים, דחה בית המשפט גם את בקשותיה של גב' שם טוב לעיין בכל הצווים והבקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות, במסמכים נוספים הקשורים לבקשת העזרה המשפטית בין ישראל לארה"ב (כגון מכתבים, פניות, צווים וחוות דעת), בפרפרזות של הבקשות לעזרה משפטית אשר עיון בהן לא הותר, בתכתובות בין המשטרה ומשרד המשפטים בישראל, באישורי היועץ המשפטי לממשלה, וכן את בקשתה ליצירת רשימה כרונולוגית של החומרים המבוקשים.

ביום 31.10.2018 הגישה גב' שם טוב ערר על החלטה זו במסגרת בש"פ 7746/18, וביום 11.11.2018 הגיש מר לייבל ערר במסגרת בש"פ 8000/18. הדיון בשני התיקים אוחד (בהחלטתו של השופט יצחק עמית מיום 11.11.2018), וביום 18.11.2018 התקיים דיון בעל-פה לפניי. לאחר הדיון התאפשר לצדדים להגיש השלמת טיעון.

 

להלן יוצגו בקצרה טענות הצדדים, כפי שהובאו הן בכתב והן בעל-פה.

לטענת גב' שם טוב שגה בית המשפט קמא משקבע כי צווים שיפוטיים הם תרשומת פנימית שאינה עולה כדי חומר חקירה, שכן לטענתה צו שיפוטי מכל סוג שהוא, בין אם מקורו בישראל או מחוצה לה, אינו יכול להיות מסווג כתרשומת פנימית. כן טוענת גב' שם טוב כי טעה בית המשפט קמא בכך שנימק את סירובו להורות על גילוי הצווים האמריקאים באמצעות החלתה של חזקת התקינות המינהלית על הרשויות בארה"ב. נטען כי מקומה של חזקה זו נטוע במשפט המינהלי ולא במשפט הפלילי, וכי החלתה במשפט הפלילי היא פסולה, שכן היא מביאה לשבירת השוויון בין התביעה ובין ההגנה בכך שהתביעה זוכה לעדיפות. בנוסף, נטען כי טעה בית המשפט קמא עת הסתמך על חזקה זו, שכן מדובר על רשות זרה שאיננה כפופה לביקורת שיפוטית בישראל. עוד הוסיפה וטענה גב' שם טוב כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי מכיוון שהצווים האמריקאים אינם נמצאים ברשות המשיבה, אין מדובר בחומר חקירה. נטען כי היה על בית המשפט להתייחס אל הצווים הללו כאילו ניתנו בישראל ובכלל, היה על המשיבה לפנות באופן אקטיבי אל הרשויות בארה"ב ולדרוש את העברת הצווים כדי שתוכל להעבירם לידי ההגנה. כמו כן, טוענת גב' שם טוב כי טעה בית המשפט כשהתעלם מהדרישה לקבלת השרשרת הראייתית של הפקת הנתונים הדיגיטליים. לשיטתה, נתונים אלה קלים יותר לזיוף מאשר שקיות סמים, ולכן ראיות השרשרת הן חיוניות. עוד הוסיפה הגב' שם טוב, תוך הפנייה לפסיקתו של בית משפט זה ברע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583 (2004), כי "האזרח תמיד מפסיד" (פסקה 7 להשלמת טיעוני העוררת); בפסק דין זה דובר בבקשה לעזרה משפטית שכן סווגה כחומר חקירה, אך מכיוון שטרם הוגש כתב האישום, סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לא חל עליו ולכן לא התאפשר אין לחשוד לעיין בחומר המבוקש בשלב זה. לעומת זאת, במקרה של גב' שם טוב ומר לייבל, אומנם הוגש כתב אישום, כך שיש תחולה לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, אך הבקשה לעזרה משפטית דווקא לא סווגה כחומר חקירה, כך שגם הפעם – לא מתאפשר לעיין בה.

מר לייבל טוען, באמצעות באי כוחו, כי טעה בית המשפט משקבע כי ביכולתה של ההגנה לברר את החשד שהועלה על ידי העוררים באמצעות הצווים שהוצאו בישראל, שכן למעשה לא הועברו להגנה צווים הנוגעים לנושא זה, כך שאינם יכולים לברר את החשד. בנוסף, ביקש מר לייבל לציין כי החשד אינו ספקולטיבי גרידא, אלא חשד שמקורו בשכל הישר וההיגיון, שכן מעשים רבים המיוחסים לנאשמים בתיק כלל אינם מהווים עבירות בארה"ב. עוד טען מר לייבל כי טעה בית המשפט משקבע כי משום שהחומר אינו נמצא בידי המשיבה, הרי שאין לסווגו כחומר חקירה. לטענתו, מדובר בחומר חקירה שעל המשיבה להעביר לידיו ולידי גב' שם טוב ואף לפעול באופן אקטיבי לשם כך, וזאת מכיוון שמדובר בחומרים העומדים במבחן הרלוונטיות – הם נוגעים לקבילותן של ראיות מרכזיות באמצעותן תבקש המשיבה להוכיח את הקשר של מר לייבל לתפעול האתרים בגינם הוגש כתב האישום. עוד טוען מר לייבל כי צווים שיפוטיים מועברים דרך קבע במסגרת העברת חומרי חקירה לנאשמים. לסיכום טענותיו, הדגיש מר לייבל כי זכותו לעיין בכל חומרי החקירה נובעת מזכותו הבסיסית למשפט הוגן, והימנעות המשיבה מהעברת החומרים עלולה לגרום עיוות דין חמור.

המשיבה טוענת כי יש לאבחן בין חומרי חקירה שנאספו לצורך חקירה, לבין התכתבויות, צווים או כוונות של הרשויות – החוסים תחת ההגדרה של תרשומת פנימית. הבחנה זו תלויה בסוג ההליך ותוכנו, אופן עריכתו ודרישות החוק הרלוונטיות. לשיטת המשיבה, תרשומת פנימית איננה בגדר "חומר גולמי", אלא אך ורק הגיגים, מחשבות, סיכומים ועיבוד של חומרי הגלם. לטענת המשיבה, חשיפה של תרשומות מהסוג המבוקש עשויה לפגוע קשות בשיח פנימי חופשי של רשויות האכיפה שקיומו הכרחי לעבודתן. בנוסף, הסבירה המשיבה כי בקשה לעזרה משפטית שמעבירה הרשות המוסמכת במדינת ישראל למדינה זרה היא בקשה מפורטת המועברת לרוב תוך כדי החקירה, ולעתים אף בשלבים מוקדמים שלה. בקשת הסיוע המשפטי תכלול לרוב סיכום של התשתית הראייתית הקיימת עד מועד שליחת הבקשה, פירוט התוצרים המבוקשים מהמדינה הזרה, הסבר על תרומתם לחקירה, וכן פירוט של סעיפי העבירה מושא החקירה. המשיבה הבהירה כי חומר החקירה שהתקבל בעקבות הבקשה לעזרה משפטית הועבר להגנה, ואילו הבקשה לעזרה משפטית גופה, אותה דורשים העוררים להעביר לעיונם איננה כוללת "חומר גולמי" שניתן להגדירו כ"חומר חקירה", אלא היא בגדר תרשומת פנימית בלבד, ולא קיים הבדל מהותי בין בקשת העזרה המשפטית הפותחת את ההליך לבין התכתבויות הנערכות בהמשכו. עוד טוענת המשיבה כי בקשת עזרה משפטית מעוגנת באמנות וביחסים בינלאומיים המושתתים על אמון בין רשויות. אילוץ המשיבה לחשוף את מערכת היחסים בין הרשויות עלול לפגוע ביחסי האמון בין המדינות, עליהם מושתתת כל מערכת העזרה המשפטית.

בנוסף, טוענת המשיבה כי מדובר בבקשה זהה לזו שהוגשה על ידי הנאשם השלישי בתיק, ואין מקום לדון בה בשנית. כן הוסיפה המשיבה כי אין בדין הוראה המורה למדינה להעביר בקשות לסיוע משפטי לרשות ההגנה, אלא כל שעליה להעביר הוא את החומר שהתקבל בעקבות הפניה. כמו כן, נטען כי בחומרים המבוקשים אין דבר שיכול לתרום להגנתם של גב' שם טוב ומר לייבל, ולא קיים מידע התומך בחשדות שהעלו. נוסף לכך, טוענת המשיבה כי במקרה שיחפצו בכך, יוכלו גב' שם טוב ומר לייבל לטעון נגד קבילותן של הראיות, ואם בית המשפט יקבל את טענותיהם, ראיות אלה יפסלו.

לסיכום טענותיה, ציינה המשיבה כי קביעת היקף חומר החקירה נמצא בגדר אחריותה, וקיימת חזקת תקינות מינהלית גם על החלטות המשיבה בהקשר זה. עוד ביקשה המשיבה לציין, כי קו ההגנה לפיו רשויות האכיפה הישראליות מרמות את הרשויות בארה"ב הוא מופרך מעיקרו. לעניין הבקשה לעיון בצווים שהוצאו בארה"ב, טוענת המשיבה כי הרשויות בארה"ב נענו לבקשה לעזרה, והעבירו תוצרים יחד עם מכתבי לוואי המפרטים אילו תוצרים נאספו, אך לא העבירו צווים. כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, לרשויות בארה"ב עומדת חזקת תקינות מינהלית, וממילא נטען כי צווי בית משפט אינם מהווים חומר חקירה, שכן מדובר בהליך שיפוטי.

דיון והכרעה

בית המשפט העליון קבע שדין הערר להתקבל בחלקו, במובן זה שהמשיבה תעביר את בקשת העזרה המשפטית לידי העוררים. פרט לעניין זה, לא ראיתי מקום להיענות למבוקש בערר.

במכלול הבקשה. העוררים מבקשים לקבל חומרים שונים הנוגעים לבקשת העזרה המשפטית – החל בבקשה עצמה, דרך הצווים השיפוטיים שהוצאו בארץ לגביה, המשך בצווים השיפוטיים שניתנו בחו"ל וכלה בהתכתבויות שהוחלפו בין הגורמים השונים הקשורים להעברת המידע.

את המסמכים שהתבקשו על ידי העוררים ניתן לחלק לארבע קבוצות:

מסמכים שאינם קיימים ככל הנראה (כך, למשל, באת-כוח המשיבה הצהירה שלא התבקשו, וממילא לא ניתנו, צווים שיפוטיים בארץ ביחס לבקשה לעזרה משפטית);

מסמכים אשר אינם נמצאים ברשות המשיבה, ואין זה ברור אם הם קיימים (לדוגמא, צווים שיפוטיים בארה"ב);

מסמכים שניתן להניח כי הם קיימים, אך אינם מצויים ברשות המשיבה (לדוגמא, התכתבות בין הרשויות האמריקאיות לבין חברת WordPress);

 

מסמכים קיימים, המצויים בידי המשיבה (זהו המצב ביחס לבקשת העזרה המשפטית וביחס להתכתבויות אחרות מול הרשויות בארה"ב).

ככל שהדברים אמורים במסמכים מהקבוצות א'–ג', דין הערר להידחות. פשיטא כי לא ניתן להורות על העברת מסמכים שלא קיימים (קבוצה א'). לעומת זאת, ניתן באופן עקרוני לחייב את המדינה להשקיע מאמצים סבירים בחיפוש ובדרישת מסמכים שייתכן כי הם קיימים, ברמת הסתברות כזו או אחרת, אולם אינם נמצאים ברשות המשיבה (קבוצות ב' ו-ג'), ולהורות כי ככל שיתקבלו מסמכים אלה יועברו עותקים מהם להגנה (ראו בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 375-374 (2005); בש"פ 6237/06‏ קלושנדלר נ' מדינת ישראל (17.12.2006)). ואולם במה דברים אמורים? במצבים בהם הונחה תשתית עובדתית המלמדת כי קיימת הצדקה עניינית להטיל על המדינה את החובה לחפש ולדרוש את המסמכים האמורים, וזאת בשים לב לעלות הכרוכה במאמצים אלה, ולתועלת הצפויה מהם לבירור אשמת הנאשם.

כך, למשל, בבש"פ 10160/04 גולד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 373 (2004) דובר, כמו בענייננו, בבקשה שעניינה חומר שהועבר על ידי מדינה זרה (גרמניה באותו מקרה) בעקבות בקשה לעזרה משפטית של מדינת ישראל. באותו מקרה הסתבר כי רשויות גרמניה תפסו בעקבות הבקשה 67 קלסרים של מסמכים, מיינו אותם, והעבירו למשרד המשפטים עשר תיקיות בלבד, שהן פחות מקלסר אחד. הנאשם באותו עניין הגיש בקשה לחייב את הרשויות הישראליות לפנות למקבילותיהן הגרמניות, ולבקש מהן את מכלול החומר שנתפס. בקשתו נדחתה. השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש הבהירה כי בשים לב לחזקת התקינות החלה על פעולת הרשות, לכך שהעורר לא הצביע על חומר קונקרטי שלטענתו עשוי להועיל להגנתו ועל כן הוא טוען בשם "זיקה רחוקה וספקולטיבית", לקושי האובייקטיבי הקיים בהשגת החומר האמור, ולהסתברות הנמוכה שיימצא חומר בעל רלוונטיות לאישום – אין מקום להיענות לבקשה.

והדברים יפים גם לענייננו. בקשתם של העוררים מתייחסת למסמכים אשר לא הועברו על ידי הרשויות האמריקאיות עד כה, ואשר אין זה ברור כלל כי יהיו נכונים להעבירם אם יתבקשו. במצב דברים זה, ובהיעדר אינדיקציות קונקרטיות כי למסמכים אלו יש חשיבות לצורך ההליכים המתנהלים בעניינם של העוררים, אינני סבור שהורם הנטל המצדיק הטלת החובה על המדינה לדרוש מסמכים אלו.

ודוק, העוררים טוענים כי חלק מהמסמכים האמורים נחוצים על מנת להוכיח את "שרשרת הראיות" ביחס לחומר שהתקבל בעקבות בקשת העזרה המשפטית, ולפיכך היעדרם פוגע באפשרות להתבסס על המסמכים הללו במסגרת ההליך הפלילי. טענה זו, שאינה מקובלת על המשיבה, ראוי כי תתברר במשפט גופו, ואין לה השלכה ישירה על הבקשה שלפניי. לפיכך, בעניין זה אינני רואה צורך להביע עמדה שלב זה.

מוקשים יותר הדברים ביחס למסמכים השייכים לקבוצה ד', ובפרט בקשת העזרה המשפטית. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי המסמכים הללו, ובכללם גם בקשת העזרה המשפטית גופה, אינם בגדר "חומר חקירה גולמי", וכי מטעם זה אין הם נופלים לגרעין ההגדרה של "חומר חקירה", אותו יש למסור להגנה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. ודוק, המשיבה מבקשת לסווג חומרים אלה כ"תרשומת פנימית". סיווג זה מעורר קושי לשוני, שכן מבחינה טרמינולוגית קשה לראות בהתכתבות עם רשויות זרות משום "תרשומת פנימית". יחד עם זאת, צודקת המשיבה בטענתה כי ההצדקה לכך שמסמכי קבוצה ד' אינם חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה" דומה להצדקה שאין לראות ב"תרשומת פנימית" חלק גרעיני מחומר החקירה: בשני המקרים אין המדובר ב"'חומרי הגלם' (ראיות, לאו דווקא קבילות) הנאספים על ידי פעולות חקירה שונות (עדויות, ראיות חפציות, מזכרים בעניין פעולות חקירה)", אלא ב"עיבוד וריכוז של חומר כזה" (בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 74, פסקה 16 (2006)).

ואולם, גם אם בקשת העזרה המשפטית אינה חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה", עדיין ייתכן כי תוטל במקרים מתאימים החובה למסור אותה להגנה (כשם שקיימים סייגים המאפשרים עיון גם בתרשומת פנימית. ראו: בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם (13.9.2009)). זאת באותם מצבים בהם מתרשם בית המשפט כי עשויה להיות לה רלוונטיות לצורך הגנת הנאשם. במצבים אלה, ככל שקיימים שיקולים כלליים או פרטניים המצדיקים שלא לחשוף את המסמך להגנה, נדרש בית המשפט להכריע בין השיקולים, ולשם כך הוא רשאי לעיין במסמך המבוקש בטרם יחליט האם יש הצדקה למסור אותו להגנה (סעיף 74(ד) לחוק סדר הדין הפלילי. כן השוו לבש"פ 948/16 מדינת ישראל נ' פלוני (24.2.2016)).

ואכן, בבש"פ 2652/14 זוננשוילי נ' מדינת ישראל (13.5.2014), המקרה היחיד אליו הופניתי בו נדרש בית המשפט העליון לסוגיה של גילוי בקשת עזרה משפטית ישראלית לנאשם לגביו התבקש הסיוע, דחה אומנם השופט ניל הנדל את הבקשה, ואולם זאת לאחר שעיין במסמכים בהם מדובר והבהיר כי "מבדיקת החומר עולה כי מדובר בתרשומות פנימיות שבין משרד המשפטים לבין הרשויות הבלגיות. הבקשות עוסקות ברובן המכריע בפרטים הטכניים של המבצע, כגון האפשרות להחזיר את הסם המדובר לישראל ומסירת פרטי חקירה אודות החשוד. בנסיבות אלו נראה שסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מכסה את המקרה. לאמור: לא מדובר בחומר חקירה שזכאי הסנגור לקבל. כמו כן נראה שאין בחומר כדי לסייע לסנגור בהגנת מרשו" (שם, בפסקה 3).

הערה: כפי שצוין בפסקה 3 לעיל, בעניין פלוני נדחתה בקשה של הנאשם השלישי בפרשה בה עסקינן לעיין בכל התכתובות מול הרשויות האמריקאיות, מהנימוק שמדובר ב"מקרה מובהק של 'מסע דייג'". יצוין, עם זאת, כי מעיון בבקשה לעזרה משפטית שהוגשה לעיוני עולה כי היא מתייחסת לשני העוררים בלבד, ולא לנאשם השלישי. ממילא קשה להסיק מהתם להכא.

במקרה שלפניי מבקשים העוררים לעיין בבקשת העזרה המשפטית שעל בסיסה התקבלו הנתונים מחברת WordPress. העוררים חוששים כי העניין הוצג לפני הרשויות האמריקאיות בצורה מעוותת, ומצביעים על כך שחלק ניכר מהמיוחס להם אינו מהווה כלל עבירה בארה"ב. לשיטתם אם יתברר כי יש ממש בחשדם, הרי שהדבר עשוי להשליך על הגנתם, ובכלל זה על האפשרות לעשות שימוש במידע שהועבר.

ויובהר, הצדדים לא הרחיבו בשאלה מהן ההשלכות האפשריות של פגמים בבקשת העזרה המשפטית על ההליך הפלילי בעניינם. לפיכך, אמנע אף אני מלהתייחס לעניין זה, ואניח לטובת העוררים, מבלי לטעת מסמרות, כי ייתכנו השלכות כאלה, ככל שיוכח כי התקיימו פגמים משמעותיים בבקשת העזרה המשפטית.

המשיבה מכחישה מכל וכל את חשד העוררים כי נפלו פגמים בבקשת העזרה המשפטית, וייתכן מאוד כי הצדק עמה. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה לעזרה משפטית הגעתי למסקנה כי במאזן האינטרסים והשיקולים, יש מקום להיענות למבוקש בהקשר זה. העוררים חושדים כי המידע שהתקבל בעניינם לא התקבל בעקבות בקשה 'כשרה', והגם שלא התרשמתי מעיון בבקשת העזרה המשפטית כי יש בסיס לחשדם זה, בשים לב לאופיו ומורכבותו של התיק בו עסקינן, יש מקום לאפשר לעוררים להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי.

מאחורי ההחלטה לאפשר את עיון העוררים בבקשת העזרה המשפטית במקרה זה לפי החלטת בית המשפט העליון,  שני טעמים מצטברים:

ראשית, קיים קושי מובנה בבחינת רלוונטיות של ראיות על ידי בית המשפט במעמד צד אחד, במיוחד בתיק מורכב וסבוך כדוגמת התיק הנוכחי. לעיתים, אין מנוס מכך, וזאת כאשר קיים חשש כי חשיפת החומר שלא לצורך להגנה עלולה לגרום פגיעה בלתי מוצדקת באינטרסים רבי ערך, כגון פרטיות העדים והמתלוננים או חשש לשיבוש חקירה. ואולם מנימוקי המשיבה לא השתכנעתי כי קיימים בענייננו שיקולים כבדי משקל המונעים את חשיפת בקשת העזרה המשפטית לפני ההגנה, ובהיעדר שיקולים כאלה מוטב כי ההגנה תבחן את המידע בעצמה, בגדר "אין חקר לתבונת סנגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (דברי השופט (כתוארו אז) יצחק אולשן ז"ל בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 429, 433 (1950)).

שיקולי הנגד המרכזיים שהוצג על ידי המשיבה הם החשש לפגיעה "בחופשיות ההתבטאות של הרשויות בכלל הבקשות לעזרה משפטית ובפריסת התמונה המלאה בפני המדינה המתבקשת" והשלכה אפשרית "על שיתופי פעולה עתידיים עם מדינות אחרות", שכן "חשיפה של הבקשה וההתכתבויות הנוגעות לה עלולה להפר את מחויבותה של מדינת ישראל להגנה על אינטרסים של צדדים שלישיים ועל האינטרס הציבורי הכללי בשיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה" (פסקה 15 להשלמת הטיעון מטעם המשיבה). ככל ששיקולים אלו נוגעים לבקשת עזרה משפטית שהעבירה מדינה זרה (השוו רע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583 (2004)) או לתכתובת בין המדינות שבאה בעקבות בקשת העזרה המשפטית, הרי שהם נראים משכנעים. ואולם, ככל שמדובר בחשיפת בקשת העזרה המשפטית עצמה, והיא בלבד, דהיינו מסירת הבקשה הרשמית שיצאה ממשרד המשפטים הישראלי למשרד המשפטים האמריקאי – ספק בעיני. למען האמת, ניתן אף לטעון שיותר משנימוקים אלו מצדיקים את חיסיון בקשת העזרה המשפטית, הם עשויים להצדיק את חשיפתה, וזאת על מנת לוודא כי "חופשיות ההתבטאות" של הרשויות הישראליות לא פגעה בזכויות הנאשם, ובמטרה להבטיח את האינטרס הציבורי באמינות המידע המוצג על ידי מדינת ישראל במסגרת בקשות מסוג זה. מכל מקום, נזק כבד העלול לנבוע מהעברת בקשת העזרה המשפטית שהוגשה מטעם ישראל לעוררים במקרה שלפניי התקשיתי למצוא.

שנית, "מראית פני הצדק", גם אם אינה שיקול עצמאי היכול להצדיק הטלת חובת גילוי כשאין לכך כל הצדקה עניינית, היא בוודאי בגדר "שובר שוויון", היכול להצדיק חיוב במסירת מידע כאשר כפות המאזניים מעוינות. להתרשמותי, אף אם אניח כי יש לתת משקל מסוים לשיקולי הנגד שהעלתה המדינה בנוגע למסירת בקשת העזרה המשפטית, הרי לכל היותר יש בהם כדי להביא למצב של איזון בין טיעוני הצדדים. במצב דברים זה מוטב לבחור בגילוי על פני ההסתרה, ולו בשל תרומתו לכך שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הפייק ניוז של מירב קריסטל, מדונה ולשון הרע

הפייק ניוז של מירב קריסטל, מדונה ולשון הרע

שאלו אותי על ההרשעה של מירב קריסטל בדין לאחר שפרסמה כתבה מוטה ולא הוגנת במדור הצרכנות של ynet ועל ההשפעה של הרשעה זו על אותה כתבת צרכנות שלפי אותה החלטה של בית הדין בתיק 179/2010, מצאה שהטעתה באותה כתבה. (לקריאת פסק הדין מירב קריסטל)

למרות שלכל המדינה מוצגים נתונים כוזבים וזאת למרות שלציבור יש זכות לדעת את האמת, הרי יש מי שיגיד שזה לא מעניין שכתבת צרכנות בynet  ממציאה סיפורים ומטה כתבות אבל לאחר שבית הדין הרשיע ובית הדין של הערעור הותיר את ההרשעה על כנה – פתאום מצאתי שאותה מירב קריסטל עשתה את אותו דבר גם לי, כאשר פורסמה עוד כתבה של מירב קריסטל ב Ynet, הפעם נגדי, שבה היא מכפישה אותי במילים בוטות שכאילו צוטטו מפרוטוקולי ועדת הכלכלה של הכנסת (פרוטוקולים 158-159).

אולי זה קשור לחוסר היכולת של הכתבת לקבל בעצמה ביקורת, כי כאשר פרסמתי בבלוג שלי את פסק הדין אותו כל אזרח ישראלי רשאי וצריך לקרוא קיבלתי פתאום עוד איזכורים מוזרים מחברותיה של הכתבת- על כך שזה לא בסדר שעורך דין מפרסם פסקי דין?! (לקריאת הפוסט מירב קריסטל)

זה די הזוי כי בהתחלה כשהפנתי את היועץ המשפטי שם לכך שהציטוטים של מירב קריסטל מפוברקים ובכלל לא מופיעים בפרוטוקול הוא עוד ניסה לטעון שעל מה שאמור בפרוטוקול יש חיסיון- רק שמה שמפוברק ולא מופיע בפרוטוקול, לא יכול לדעתי לחסות תחת חיסיון שכזה.

גם כשהפניתי לכך שאותו עו"ד דוד ימין נציג הרשות להגנת הצרכן שצוטט שם על ידי מירב קריסטל הוא נפגע פוטנציאלי מהפרסום ואולי אפילו נתבע פוטנציאלי בגלל שהכניסו לו לפה בפרסום מילים שהוא בכלל לא אמר, עדיין לא הביאו שום סימנים משמעותיים שיש כוונה לרסן את אותה מירב קריסטל בפרסומי המדינה של העיתון.

אני כמובן עומד מאחורי המילים שאני כותב, ואני מניח שמירב קריסטל לא תובעת אותי פשוט כי היא יודעת את האמת- ומי שרוצה לבדוק אותי מוזמן להשוות בין פרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 30.12.2013 לבין הכתבה (לפני התיקונים), מאותו היום בדיוק כפי שפורסמה ב ynet  על ידי אותה מירב קריסטל.

אז מירב קריסטל הפיצה נגדי כזבים ב ynet ואלו כבר הספיקו להתפזר בכל האינטרנט, אבל העובדה שכאשר מירב קריסטל כותבת משהו ב ynet זה נשאר שם להרבה זמן, ואפילו מתפזר בגוגל כמו ברוח- בדרך כלל לתוצאות הראשונות של כל חיפוש.

לפעמים הסיפורים מפעם נראים לנו מתאימים להיום ולפעמים הסיפורים מפעם אפילו נראים מתאימים יותר להיום מאשר לזמן בו הם נכתבו. יש למשל סיפור מספר שכתבה מדונה בחסות המרכז לקבלה, על מיסטר פיבודי והתפוחים, היא סיפרה בפתח ספרה, שההשראה לספר באה מסיפור בן כ – 300 שנה, שסיפר לה המורה שלה לקבלה. והוא במקור חופר על ידי הבעל – שם – טוב (הבעש"ט), שהקדיש את חייו ללימוד ולעזרה לזולת.

הסיפור מספר על רב מסוים, שלאור טעות בפרשנות של ילד אחד, עיירה שלמה נשטפה בלשון הרע נגדו מבלי שניתנה לו האפשרות אפילו להתייחס וכאשר לאחר שהתבררו העובדות לאותו הילד והסתבר שאותו רב שילם מראש על תפוחים שנטל ממר פיבודי ולא גנב אותם, ביקש הילד לכפר על מעשיו ואותו הרב העלה את הילד על הר גבוה, וקרע לגזרים כרית נוצות גדולה שנטל עימו.

אין ספור הנוצות שהתפזרו ברוח החזקה מראש ההר, התפזרו בכל הכפר והמרחבים שסביבו. "גזרי הנוצות שהתפזרו לכל עבר", אמר הרב, "הן גזרי לשון הרע שפורסמו והרכילויות", עכשיו רק צריך לאסוף אותן חזרה אל תוך ציפת הכרית.

היום, זה לא משנה מה המניע, לכל אחד יש את הכוח לפרסם פוסטים שליליים עלייך, שייסרקו ב- Google  ועלולים להופיע בתוצאות החיפוש תחת השם שלך או שם המותג שלך.

מסתבר שלהסיר תוצאות שליליות מגוגל זה דבר אפשרי, למרות שבהתייחס למנוע החיפוש גוגל, קבע בית המשפט בישראל, כי "מנוע החיפוש אינו יוצר תוכן בעצמו, והמידע מוכנס באופן אוטומטי למנוע החיפוש של גוגל ולא יכול מבחינה מעשית לעבור בדיקה מקדמית של גורם אנושי אשר יבדוק את אותו מידע".

אבל מה לעשות שבמציאות, לא מעט מאיתנו מבצעים חיפושי גוגל לגבי שמותיהם של אנשים מסוימים הנקרים בדרכנו, במסגרת יחסי עבודה או יחסים אישיים והעדפות החיפוש שלנו בגוגל לעיתים, קובעות הרבה לגבי ההחלטות שאנחנו מקבלים.

לא מזמן הבנתי שחייב להיות פתרון אחר, זה היה כשי’ הגיעה אלי להתייעצות בנוגע לסיפור ישן מלפני 15 שנים אשר עדיין רודף אותה יום-יום, שעה שעה, והיא במצוקתה לא יודעת מה לעשות.

מסתבר שבעבר, לפני 15 שנים, נחשדה י’ בנושא פלילי מסויים. היא נחשדה, נחקרה במשטרה והחשדות נגדה במלואם הופרכו כבר אז, שכן האמת הייתה שהיא לא עשתה שום דבר רע.

עוד מסתבר, שבזמנו כאשר היא נחשדה ונחקרה, סוקר העניין על ידי אתר חדשות מוביל, כאשר בכותרת הכתבה באותו אתר התנוסס שמה המלא בליווי כיתוב מאוד לא מחמיא, על כך שהיא חשודה בפלילים ונחקרה במשטרה.

אין לי’ שום טרוניה כמובן כנגד משטרת ישראל, שכן המשטרה אז עשתה את עבודתה, בדקה טענות ועד מהרה הגיעה למסקנה שהטענות כנגד י’ הינן עורבא ופרח ואין בהן כלום.

בזמנו גם, ובזמן אמת, היה סביר לפרסם את דבר החשדות והחקירה של י’, והחקירה באמת התקיימה, כך שבעצם לא היה בכתבה שום הוצאת דיבה.

אתר חדשות מוביל זה שכולנו מכירים, הוא אתר אינטרנט חזק במיוחד, הכי חזק בישראל נכון לכתיבת שורות אלו. גוגל שכולנו מכירים, מאוד אוהב את הפרסומים באתר החדשות הזה ונותן לו גם עדיפות משמעותית בכל חיפוש שמתבצע באמצעותו.

יוצא מכך, שהיום, 15 שנים אחרי שי’ נחשדה, 15 שנים אחרי שהחשדות נגד י’ הופרכו, עדיין כאשר מקישים את שמה של י’ בגוגל התוצאה הראשונה שגוגל מפנה אליה, היא איך לא, הכתבה באתר החדשות שבה מופיעה שמה של י’ ועובדת החשדות נגדה.

את גוגל וגם את אתר החדשות לא מעניין שהחשדות נגד י’ נגנזו כבר מזמן וגם את אף אחד לא מעניין שהדברים מפורסמים בלשון הווה ולא בלשון עבר והתוצאה החד משמעית היום היא, שכאשר ילידה של י’, תלמידיה של י’ בתיכון, הורי תלמידיה וכל אחד אחר שמקיש את שמה בגוגל- נחשף דבר ראשון ועיקרי לכותרת- כאילו י’ חשודה- עדיין.

אז נכון שלפי החוק היבש אין חובה על אתר החדשות להסיר כתבה שהייתה “אמת לשעתה”, ונכון שי’ יכולה לפנות לאתר החדשות לפי חוק איסור לשון הרע, ולדרוש שתפורסם כתבה נוספת לפיה החשדות נגנזו, אבל בפועל ברור, שהכתבה הראשונה תמיד תמשוך יותר עניין ושתמיד בגוגל תשאר התוצאה הראשונה- תוצאה כאילו י’ בחקירות משטרה.

אני מניח שהבעיה של י’ היא בעיה של רבים ובאירופה למשל נחקקו חוקים בדבר “הזכות להישכח” מגוגל בעוד בארץ הייתה הצעת חוק דומה, שלא התקבלה.

האינטרנט הוא מקום חדש יחסית, אבל אני מניח גם, שזה רק עניין של זמן, עד שיבינו גם בישראל, שאין שום היגיון שעל עבירות חמורות ונוראיות מסוג פשע יש התיישנות לפי חוק, כך שהמשטרה למשל מנועה מלמסור מידע על פשע שביצע עבריין מורשע אם עברו 10 שנים מאז העבירה, ואילו כאשר יש רק “כתבה” באתר החדשות המוביל ולא צריך אפילו לפנות לרשויות בשביל המידע- אז לעולם אין התיישנות ולעולם המידע יוצג כנגד י’, בתור המידע הראשון שכל אדם ידע עליה.

אם גם לכם או למישהו בסביבתכם יש בעיה דומה, עם מירב קריסטל ו- ynet או עם כל איזכור לא רצוי אחר באינטרנט- אשמח אם תפנו אלי, אולי אוכל לסייע.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו”ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עתירת 19 כבאים לבג"צ נדחתה תוך חיובם בהוצאות משפט

עתירת 19 כבאים לבג"צ נדחתה תוך חיובם בהוצאות משפט

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

במוקד העתירה עמד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטות ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה וח' אופק-גנדלר; להלן: בית הדין הארצי) בע"ע 66754-09-14 מיום 16.8.2018, בגדרו נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה (כתוארו אז) א' סופר) בס"ע 56856-05-12 וב-ס"ע 28977-05-12 מיום 15.7.2014.

בתמצית, בשני פסקי הדין הללו נדחו טענותיהם של העותרים (הם תשעה-עשר כבאים בני "דור הביניים" או "דור ב'") בנוגע לאופן חישוב "השכר הקובע" לצורך הפקדה לקרן השתלמות, במובחן מתוספות לשכר שאינן נכללות בחישוב סכום ההפקדה (תוספת משמרות ותוספת שעות עודפות); ובנוגע למספר ימי החופשה לו הם זכאים – כל זאת תוך השוואת זכויותיהם לכבאי דור א' ולכבאים חדשים. בית הדין הארצי קבע, בין השאר, כי העותרים לא הוכיחו זכאות לתוספת להפקדה לקרן ההשתלמות או למספר ימי החופשה, וכי לא הוכחה הפליה בין העותרים לבין כבאי דור א' – שההבדלים בתנאי העסקתם הוסדרו בשורת הסכמים קיבוציים

לשיטתם של העותרים, ההשקפה החוזית בה נקט בית הדין הארצי "הינה צרה ובלתי ראויה". נטען כי היה על בית הדין הארצי לקחת בחשבון את מתכונת העבודה הייחודית של הכבאים בהשוואה לשאר המשק הישראלי, ומנגד את העובדה שמתכונת העבודה של כבאי דור ב' זהה מהותית לזו של דור א'. לכן, נטען, "המסקנה כי הצדדים [להסכמים הקיבוציים – י"ע] לא התכוונו להשוות את מכלול התנאים של כבאי דור א' לאלו של דור ב', אינה סותרת את טיעוני העותרים, הנסמכים על המהות".

המשיבים 4 ו-6 טענו בתגובותיהם כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. המשיבה 4 (המדינה) הוסיפה כי ככל שהעותרים סבורים שמתכונת העבודה שלהם מצדיקה מתן זכויות כלשהן, היה עליהם להעלות דרישתם זו במסגרת משא ומתן להסכם קיבוצי – אך העתירה אינה כוללת מקור נורמטיבי להצדקת דרישות העותרים כעת. לעומת זאת, המשיבה 5 (להלן: ההסתדרות) טענה כי ראוי להידרש למנגנוני יישוב הסכסוכים שעליהם הסכימו הצדדים במסגרת ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. הגם שההסתדרות סברה כי בית הדין הארצי שגה בפסק דינו, נטען כי "קיומו של פסק דין בסוגיה כרגע מייצר קושי ממשי להגיע ולהתקדם להסכמות קיבוציות, בהינתן שהמדינה 'נאחזת' בפסק הדין" – וזאת בניגוד להמלצת בית הדין הארצי, שייעץ לצדדים להגיע להסכמות.

לאחר עיון בעתירה, בנספחיה ובתגובות לה, הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בשל היעדר עילה להתערבותנו. כלל ידוע הוא, כי בית משפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, אלא במקרים חריגים בהם "טעות משפטית מהותית" ושיקולי צדק מצדיקים את ההתערבות (ראו, למשל:  בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל – ועד כבאים נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (‏10.1.2019)). פסק דינו של בית הדין לעבודה עוסק ב"סוגיות שבהן נתונה לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת" (בג"ץ 3812/17 שאול סאיג נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (20.7.2017)) וגם בטעם זה יש כדי להפחית ולמתן את היקף התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין לעבודה.

שתי ערכאותיו של בית הדין לעבודה פסקו, על סמך ניתוח ההסכמים החלים על העותרים ונסיבות המקרה, כי העותרים לא הוכיחו את זכאותם לזכויות הנטענות על ידם. העותרים לא הצביעו על טעות כלשהי בפסקי הדין, ויוער כי לצורך כך לא די בטענה שבעלמא בדבר הצורך ב-"יישום מהותי של עקרונות" חלף פרשנות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. חרף האצטלא העקרונית שביקשו העותרים לעטות על עניינם, העתירה אף אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני.

יצוין, כי ההבחנה בין "שכר רגיל" ובין "תוספת", לצורך חישוב השכר הקובע לעניין חישוב שיעור ההפקדה לקרן השתלמות, נדונה בעבר במסגרת בג"ץ 5572/92‏ זכאי‎ ‎נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602 (1993). הגם שהעותרים ציינו זאת בעתירתם, לא הוסבר מדוע ראוי ליישם בעניינם דווקא את עמדת המיעוט בפרשה זו. עם זאת, למותר לציין כי הדלת פתוחה בפני העותרים וההסתדרות להביע את עמדותיהם בנושא במסגרת משא ומתן עתידי להסכם קיבוצי, כפי שהומלץ על ידי בית הדין הארצי בסיפא לפסק דינו.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 4-1 ו-6 בסך 7,500 ₪.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הורשע במתן שוחד והמדינה ביקשה לעכב את העונש

הורשע במתן שוחד והמדינה ביקשה לעכב את העונש

המשיב דניאל אלינסון הורשע בעבירת שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שנמצא כי העניק שוחד בהיקף כספי של 92,649 דולר אמריקני. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט העמית צ' גורפינקל) גזר על המשיב עונש מאסר של 9 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, וכן עונש מאסר על תנאי. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש, ובגדרו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, עד למתן פסק הדין בערעור.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בקשה זו הובאה לפני בית המשפט העליון (כבוד השופט ע' פוגלמן). אשר שקל את בקשת המדינה, ואת התנגדות בא כוחו המלומד של המשיב. ככלל, מדיניותו של בית משפט העליון היא להיעתר לבקשת המדינה לעיכוב של עונש מאסר בעבודות שירות עד להכרעה בערעור על קולת העונש; על מנת שלא לכבול את ידי בית המשפט בבוחנו את הערעור, בכך שהעונש כבר רוצה (ע"פ 7705/12 מדינת ישראל נ' תודיאל(29.10.2012); ע"פ 6689/11 מדינת ישראל נ' עובד (26.9.2011)).

אכן, קיימים אינטרסים נוגדים אותם יכול המשיב להעלות ואותם יש לשקול ולהכריע תוך איזון ביניהם. במקרה דנן, טען בא כוח המשיב כי המשיב נערך לנשיאה בעונש וסיים את עבודתו, וכי יש ליתן לכך משקל מתאים.

בהקשר זה יש לציין כי כבר בעת מתן גזר הדין הודיעה המדינה לבית המשפט המחוזי כי בכוונתה לשקול הגשת ערעור, וביקשה לעכב את עונש המאסר; כך שלא יכולה הייתה להיות למשיב ציפייה סבירה כי ערעור לא יוגש – ובפועל הוגש ערעור, ללא שיהוי (בהינתן פגרת חג הפסח).

בנסיבות אלה, לא ראה בית המשפט העליון לחרוג מהכלל, והורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בדרך של עבודות שירות עד למתן פסק דין בערעור.

בית המשפט העליון הדגיש, כי אין באמור משום נקיטת עמדה בנוגע לסיכויי הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.