בג"צ קבע שיש לפנות את חאן אלאחמר

בג"צ קבע שיש לפנות את חאן אלאחמר

בית המשפט העליון קבע, שהעתירות הן "הסיבוב החמישי" בסאגה שעניינה בהחלטת המשיבים לפנות את המבנים במתחם הידוע במקומותינו כ'ח'אן אלאחמר' (להלן: מתחם ח'אן אלאחמר או המתחם).

העובדות הצריכות לעניין פורטו ב"סיבוב הרביעי" בפסק הדין מיום 24.5.2018 בשלוש עתירות בבג"ץ 3287/16, 2242/17 ו-9249/17 (להלן: פסק הדין, או פסק הדין החלוט).

בתמצית שבתמצית, לפני למעלה מתשע שנים הוצאו צווי הריסה למספר מבנים במתחם. שלוש עתירות שהוגשו על ידי צדדים שביקשו לאכוף צווי ההריסה, נדחו על ידי בית משפט זה מן הטעם שאין דרכו של בית משפט זה להתערב בסדרי העדיפויות של המדינה ולהורות לה לאכוף את הדין (בג"ץ 6288/09 עראערה נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש (2.3.2010) (להלן: עניין עראערה); (בג"ץ 5665/11 כפר אדומים כפר שיתופי להתיישבות קהילתית בע"מ נ' שר הבטחון (10.10.2012) (להלן: עניין כפר אדומים הראשון); בג"ץ 7969/13 כפר אדומים כפר שיתופי להתיישבות קהילתית בע"מ נ' שר הביטחון (13.5.2014) (שלוש העתירות הנ"ל נדונו באותו הרכב: השופטת א' חיות (כתוארה אז), השופט ע' פוגלמן והח"מ).

התוצאה של סבב ההתדיינות הרביעי הייתה שונה, בעקבות החלטת המשיבים לממש את צווי ההריסה. בית המשפט התיר את מימוש צווי ההריסה, מן הטעם שאין דרכו של בית משפט זה להתערב בסדרי העדיפויות של המדינה ולהורות לה שלא לאכוף את הדין. השורה התחתונה של פסק הדין היתה כי אין עילה משפטית להתערב בהחלטה לממש את צווי ההריסה שהוצאו למבנים במתחם ח'אן אלאחמר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

אך יבשה הדיו על פסק הדין, וכבר הוגשו שלוש העתירות שלפנינו:

(-)     העתירה בבג"ץ 5193/18 הוגשה ביום 6.7.2018 (להלן: העתירה העיקרית), ובמסגרתה ביקשו העותרים כי בית המשפט יורה למשיבים לקבל תכנית מפורטת שהוגשה על ידי תושבי הכפר וכי יינתן צו ביניים האוסר על המשיבים לבצע את צווי ההריסה עד לדיון והכרעה בעתירה. באותו יום ניתן על ידי השופטת ע' ברון, צו ארעי האוסר לבצע את צווי ההריסה.

(-)     העתירה בבג"ץ 5257/18 הוגשה ביום 9.7.2018 (להלן: עתירת הפינוי) ובמסגרתה ביקשו העותרים כי בית המשפט יורה למשיבים להימנע מלבצע הליכי פינוי כנגד תושבי המתחם ללא הוצאת צווי פינוי ונקיטת הליכי פינוי כנגד התושבים, וכן על ביטול צווי התפיסה מיום 3.7.2018 שהוצאו לצורך הפינוי. גם בעתירה זו נתבקש צו ביניים, ובאותו יום ניתן על ידי השופט ע' גרוסקופף צו ארעי האוסר על פינוי תושבי הכפר ח'אן אלאחמר.

(-)     העתירה בבג"ץ 5410/18 הוגשה ביום 29.7.2018 על ידי תנועת רגבים, ובמסגרתה התבקש בית המשפט להורות למשיבים 3-1 לנקוט בכל הפעולות הנדרשות לאיטום מבנה בית הספר במתחם (להלן: בית הספר) ולהימנע מאכלוס בית הספר

שלוש העתירות אוחדו ונשמעו בפנינו ביום 1.8.2018. בתום הדיון הורה בג"ץ כי הצדדים ישלימו בלוח זמנים שקבענו טיעוניהם בכתב, וכי ינסו למצות בתוך תקופה זו נסיונות להסדיר המחלוקת משום דרכי שלום, שייתרו את הצורך בהכרעה שיפוטית. כעת, משהונחו בפנינו השלמות הטיעון, לאחר ארכות קצרות שנתבקשו על ידי שני הצדדים, ומשלא הסתייע הסדר בין הצדדים, הגיעה העת למתן פסק דין.

מתשובת המשיבים עולה כי העתירה היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה. כפי שנטען על ידי העותרים עצמם, עניינו של פסק הדין במימוש צווי ההריסה, ואין צו המורה להם להעתיק את מקום מגוריהם. החלופה בג'הלין מערב שהוצעה והוכנה עבור תושבי המתחם על ידי המדינה, בדמות הקצאה בחינם של מגרשים מפותחים המחוברים לתשתיות מים וחשמל, היא בבחינת זכות, ולא חובה, העומדת לרשות התושבים. החלופה לא נועדה לשם פינוי כפוי של התושבים במתחם אל מקום החלופה, אלא לשם העמדת קורת גג וחלופה הולמת וראויה עבורם.

המשיבים הצהירו כי בדעתם ליישם את פסק הדין בדרך של הריסת הבינוי הבלתי חוקי. אין כוונה לפנות את התושבים מהמתחם אלא להוציאם מחוצה לו לצורך מימוש ההריסה (בכך אכן שונה המקרה שלפנינו ממקרים של תפיסת קרקע פרטית, שאז פינוי המקרקעין נדרש בד בבד וכחלק בלתי נפרד מביצוע ההריסה). במסגרת זו, וכפי שמקובל בכל פעולה של מימוש צווי הריסה, על מנת שלא להרוס מבנה על יושביו ועל תכולתו, ועל מנת להבטיח את הסדר הציבורי, ייסגר המרחב המקיף את המתחם והתושבים והשוהים יורחקו באופן זמני על מנת לאפשר את פעילות ההריסה. לאחר מכן, תתאפשר התנועה אל המתחם וממנו. על מנת לבצע את צווי ההריסה, פורסמו צווי תפיסה והוצבו שערים בשטח על הדרכים שנפרצו, וזאת כחלק מההיערכות למימוש צווי ההריסה ובמסגרת צווי התפיסה.

רשמנו לפנינו את הצהרת המדינה כי מדובר בתפיסה לצורך הליכי ההריסה וכי במועד הפינוי יוטל ככל הנראה צו בדבר שטח צבאי סגור (איסור כניסה ושהיה) בהתאם להערכת המצב בשטח. איני רואה אפוא מקום להיעתר לבקשת העותרים, בתגובתם מיום 16.8.2018, להורות מראש כי יתאפשר לתושבים לחזור לשטח תוך שעתיים מתום הפינוי, ולהורות להיכן ייעשה הפינוי של התושבים. נושאים אלה מסורים לשיקול דעת המפקד הצבאי בהתאם להתפתחויות בשטח. מכל מקום, מובן כי היתר לתושבים לחזור לשטח הפתוח, אינו היתר לחזור ולקומם מחדש את המבנים והאוהלים שייהרסו, ככל שלכך נועדה חזרתם לשטח.

לאור האמור לעיל, אין ממש בעתירת הפינוי ודינה להידחות.

העתירה העיקרית (בג"ץ 5193/18)

פסק הדין הוא נקודת המוצא של דיוננו והוא גם נקודת הסיום. פסק הדין מהווה מעשה בית-דין לכל דבר ועניין, והעתירה העיקרית היא בבחינת ניסיון לפתוח מחדש פסק דין חלוט, בניגוד לעקרון סופיות הדיון, ודי בטעם זה, כשלעצמו, כדי לדחותה על הסף.

זאת ועוד. העתירה העיקרית לוקה על פניה בשני פגמים, שכל אחד מהם מצדיק, כשלעצמו, דחיית העתירה העיקרית על הסף.

ראשית, העתירה נועדה לעקוף את פסק הדין והיא מהווה, הלכה למעשה, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לבחינת החלופה "החדשה" שהוגשה על ידי העותרים.

בהיבט הדיוני, היה על העותרים להגיש את העתירה כבקשה לעיכוב ביצוע או לשינוי פסק דין, במסגרת העתירות נשוא פסק הדין, כפי שנעשה במקרים קודמים בבית משפט זה. ראו, לדוגמה, לגבי המבנים ביישוב עפרה (בג"ץ 5023/08 שחאדה נ' שר הביטחון, החלטות מיום 5.2.2017 ומיום 27.2.2017. בשתי ההחלטות נדחו בקשות להארכת מועד, אם לתקופה קצרה עד להשלמת בתי הקבע החלופיים ואם על מנת למצות הליכי התכנון על פי חוק ההסדרה (להלן ובהתאמה: עניין עפרה הראשון והשני)). כך גם לגבי מאחז עמונה (בג"ץ 9949/08 חמאד נ' שר הביטחון (14.11.2016) (להלן: עניין עמונה), שם נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע עד להעמדת חלופת מגורים לתושבי עמונה).

בית משפט התריע לא אחת מפני הגשת עתירה חדשה חלף בקשה לעיכוב ביצוע בפסק הדין העיקרי. לדוגמה, בבית משפט זה ניתן פסק דין המורה על הריסת בית הכנסת "איילת השחר" בגבעת זאב (בג"ץ 9496/11 רבאח נ' שר הביטחון (30.7.2014)). משפקעו ההארכות שניתנו לביצוע פסק הדין, הוגשה עתירה חדשה בה נתבקש בית המשפט להורות על אי ביצוע הצו עד למציאת חלופה הולמת למתפללי בית הכנסת. וכך נאמר על ידי השופט (כתוארו אז) ח' מלצר:

"חוסר תום לב דיוני

ככל שהעותר סבור היה כי קיימים טעמים המצדיקים שלא לבצע את פסק דין בבג"ץ 9496/11 [שבו ניתן פסק הדין המורה על הריסה – י"ע] ואשר לא נשקלו על-ידי בית המשפט, הרי שחלף הגשת העתירה שבכותרת – היה עליו להגיש בקשה מתאימה במסגרת תיק בג"ץ 9496/11…" (בג"ץ 6496/15 הרב יוסף טולידאנו רב המועצה המקומית גבעת זאב נ' ראש ממשלת ישראל חה"כ בנימין נתניהו, פסקה 18 (12.10.2015)).

בדומה, בעתירה שדנה בגורלם של מספר מבנים במאחז מגרון, הוגשה עתירה לאחר שכבר ניתן פסק דין המורה על פינוי המאחז. בעתירה נטען להתפתחויות חדשות ולהיתכנות להסדרה תכנונית. העתירה נדחתה, תוך שבית המשפט מעיר:

"נכון יותר היה לפנות לבית המשפט בעניין זה בדרך של בקשה להארכת מועד לפינוי המבנים, במסגרת ההליך העיקרי או העתירה הנוספת. לא היה מקום לדעתי לפנות בעתירה חדשה, שבה התבקש בית המשפט, למעשה, להורות למדינה שלא לקיים את הצו השיפוטי שניתן בהליך העיקרי…" (בג"ץ 3905/14 אל וואטן נ' שר הביטחון, פסקה 21 (6.1.2015); הדגשה נוספה – י"ע).

כדוגמה נוספת, אפנה לבג"ץ 4475/09 סלמאן נ' שר הביטחון (8.8.2010), שם הוגשה עתירה נפרדת כנגד ההריסה או האטימה של בית הכנסת באל-מתן. נפסק כי הגשת העתירה הנפרדת לקתה בחוסר נקיון כפיים:

"משניתנה החלטת בית משפט ברוח זו, ונקבעה מסגרת להודעת המדינה על מימוש אכיפת הדין, מן הראוי היה כי בקשת הועד למנוע את האטימה או לעכבה תוגש בהליך העתירה המקורית עצמו, ולא בהליך נפרד, וזאת כדי שעמדת הועד תישקל לגופה, על רקע מערכת השיקולים הכוללת שכבר נדונה, נשקלה ולמעשה הוכרעה על ידי בית המשפט במסלול הדיוני שנסלל בעתירה המקורית. יצירת דיכוטומיה דיונית בענין שכבר הוכרע בדרך של פתיחת עתירה חדשה באותו ענין עצמו, נועדה להשיג תועלת דיונית על דרך עקיפת ההליך המקורי, ותקיפה עקיפה של ההחלטה האופרטיבית שכבר ניתנה במסגרתו. […] הדרך הדיונית שנבחרה על ידי הועד נועדה להפיק תועלת מפיצולה של פרשה אחת להליכים דיוניים נפרדים, בתקוה כי לא בהכרח יימצא חוט מקשר ביניהם, גובלת בחוסר תום לב דיוני, ודי היה בכך כדי לדחות את העתירה החדשה על הסף".

והדברים יפים לענייננו. העובדה שלאחר ארבעה סבבי התדיינויות העותרים החליפו עורכי דין, אינה מצדיקה הגשת עתירה חדשה, כאילו לא היו דברים מעולם.

העותרים ביקשו להבחין בין הפסיקה דלעיל, לבין המקרה שלפנינו, בטענה, כי במקרים שנדונו לעיל נקבע בפסק הדין תאריך לפינוי, בעוד שבפסק הדין החלוט בית המשפט לא הורה למדינה לבצע את הפינוי עד תאריך מסוים, ולכן, לא היה מקום לחזור ולפנות לבית המשפט.

טענה זו בית המשפט לא קיבל. אדרבה, משניתן פסק הדין החלוט, משמעות הדבר הייתה שהמדינה רשאית לבצע את הפינוי כבר למחרת היום. לכן, ככל שביקשו העותרים לעכב את הפינוי עקב הגשת תכנית מפורטת, היה עליהם לחזור ולפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין החלוט. בטענה זו אף יש משום היתממות, מאחר שמפרוטוקול הדיון במסגרת פסק הדין החלוט, ומסעיף 30 לפסק הדין החלוט, עולה כי בכוונת המדינה היתה לבצע את הפינוי עד לחודש יוני 2018, על מנת למנוע מצב בו הפינוי יתעכב שוב עקב טענה לפתיחת שנת הלימודים.

הגשת העתירה כעתירה נפרדת וחדשה, הביאה לכך שהעותרים "שכחו" לצרף את כל הצדדים לעתירות נשוא פסק הדין החלוט. הכוונה בעיקר לכפר אדומים ושכונותיו, שבכל ארבעת הסבבים הקודמים עתר לאכוף את צווי ההריסה שהוצאו נגד בית הספר, ואשר בעצם היותו צד להליכים הקודמים, יש לראותו כבעל דין דרוש ונכון.

שני הפגמים דלעיל, אינם פגמים דיוניים גרידא, אלא כאלה היורדים לשורשי העתירות, שמא אף בבחינת שימוש לרעה בהליכי בית משפט (והשוו בג"ץ 3227/09 ועד משפחות הקבורים בבית הקברות מאמן אללה (ממילא) נ' רשות העתיקות, בפסקה 18 (23.12.2009)).

מכל מקום, דין העתירה להידחות גם מן הטעם של מעשה בית דין.

העותרים טענו לשינוי נסיבות אשר מצדיק לשיטתם חריגה מעקרון סופיות הדיון. לטענת העותרים, משהוגשה על ידם תוכנית מפורטת אשר מסדירה את הישארותם במקום, תוך שינויים כאלה ואחרים (להלן: התוכנית המפורטת או תוכנית החלופה המקומית), היה על המשיבים לבחון את התוכנית ולעצור כל הליכי הריסה ופינוי. בעתירתם הלינו העותרים על הסירוב של המשיבים לקבל את התוכנית המפורטת.

מסתבר כי לאחר הגשת העתירה, וממש ערב הדיון, התוכנית נתקבלה ונדחתה על הסף על ידי מנהלת לשכת התכנון תוך שעות ספורות. העותרים הלינו על דחיית התוכנית, ולשיטתם, משהוגשה התוכנית המפורטת הדבר מחייב הקפאה של כל הליכי הריסה ופינוי. בהקשר זה, הפנו העותרים ל"נוהל ועדת משנה לפיקוח" המתייחס לחוק הירדני. מנוהל זה ביקשו העותרים ללמוד כי כאשר מוגשים ערר או תוכנית יש להשהות אוטומטית את הריסת הבנייה הבלתי חוקית (עמ' 10-8 לנוהל).

התקשיתי לרדת לסוף דעתם של העותרים, אשר מתעלמים מפסק הדין. כוחו של הנוהל אינו יפה ברגיל למצב בו ניתן פסק דין, שהרי אם נלך לשיטתם של העותרים, כל אימת שניתן פסק דין הנוגע לבנייה בלתי חוקית, ניתן להגיש תוכנית או ערר או בקשה להיתר, ואין לדבר סוף.

האפשרות להגשת תוכנית החלופה המקומית, הועלתה כבר במסגרת ההליכים הקודמים, ואין אלא להפנות לנאמר בפסק הדין:

"בשולי העתירה ציינו תושבי המתחם, כי בניגוד לחלופה המוצעת על-ידי המדינה, הוצגה על-ידם יוזמה תכנונית חלופית, שגובשה בשנת 2013 בשיתוף עמותת 'במקום – מתכננים למען זכויות תכנון'. יוזמה זו הוגשה בזמנו למינהל האזרחי, אולם זה דחה אותה על הסף, לטענתם בשל סיבות שאין בהן ממש, ומעולם לא התייחס לגופה של ההצעה" (שם, פסקה 22).

"[…] בחודש מרץ 2014 הגישו תושבי המתחם מסמכים שונים למינהל האזרחי, ביניהם מסמך שחובר על-ידי עמותת 'במקום'; ביום 19.3.2014 נמסר לתושבים בתגובה, כי מסמכים אלו אינם מהווים תכנית כהגדרתה בדין, ומדובר בהעלאת רעיונות כלליים בלבד" (שם, פסקה 37).

הנה כי כן, האפשרות לחלופה מקומית, שנדחתה עוד בשנת 2014, לרבות הטענה כי זו לא נדונה כהלכתה, עמדה בפני בית המשפט שעה שנתן את פסק הדין.

מכאן, שאין ממש בהצגת תוכנית החלופה המקומית כרעיון שעלה והועלה לראשונה לאחר מתן פסק הדין. אין אלא להפנות לסעיף 5 לעתירה עצמה, שם נאמר "מזה מספר חודשים עמלים תושבי הכפר על הכנת תכנית מפורטת לשינוי היעוד של שטח הכפר על מנת להסדיר את הבינוי במקום מבחינה תכנונית".

ובקיצור, החלופה המקומית הועלתה כבר עובר למתן פסק הדין. יפים לענייננו הדברים שנאמרו באחד מגלגולי פרשת מאחז גבעת האולפנה: "משניתן פסק דין סופי בהתדיינות, אין הצדדים יכולים להעלות טענות, בוודאי בנושאים שהוכרעו בפסק הדין… (בג"ץ 9060/08 עבדאללה נ' שר הביטחון, פ"ד סה(2) 669 , 673 (2011)).

ואם לא די בכך, הרי שבסיום הדיון בעתירות הקודמות נשוא פסק הדין, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 26.4.2018 כלהלן:

"ככל שיש בידי ב"כ העותרים בבג"ץ 2242/17 ובבג"ץ 9249/17 הצעה לאתר חלופי שיש לגביו תכנית מתאר מפורטת תקֵפה שמכוחה ניתן להוציא היתרי בניה, כפי שניתן לעשות כיום בחלופה שהעמידה המדינה להעתקת מתחם חאן אל אחמר לג'הלין מערב – הוא יוכל להגישה בתוך שבוע-ימים".

הצעה זו נדחתה בתגובתם של העותרים שם, שהם גם העותרים היום, בציינם כי" הרכב ביהמ"ש מודע היטב לכך שאין בנמצא תכנית כזאת וכי אין אפשרות תיאורטית, שלא לומר, מעשית להציג תכנית מתאר מפורטת תקפה בתוך שבוע". לתגובה זו צורפה בתמיכה גם התייחסות מטעם עמותת 'במקום'.

גם אם נושא החלופה המקומית לא היה עולה כלל במסגרת ההליכים הקודמים, קשה להלום כי לאחר שורה של הליכים, שנמשכו שנים רבות, ולאחר שניתן פסק הדין, יתחילו העותרים את דרכם מבראשית, כאילו לא היו דברים מעולם. עמד על כך בית המשפט בפרשת מאחז דרך האבות: "כידוע, פסק-דין אינו 'סיפור בהמשכים'. לא ניתן להתחיל את ההליך מבראשית ולהציג חזית חדשה בכל פעם שקו טיעון מסוים נדחה"(בג"ץ 7292/14 מוסא נ' שר הביטחון פסקה 9 (22.10.2017) (ההדגשה במקור) (להלן:עניין דרך האבות)).

ככלל, נושא או שאלה שהוכרעו בפסק דין סופי מקימים מחסום דיוני מלהמשיך וליזום התדיינויות נוספות באותו נושא או שאלה (ראו, לדוגמה, עניין עפרה השני בפסקאות 9-8 והאסמכתאות שם). העקרון לפיו מעשה בית דין חוסם לא רק עילות וטענות שנטענו ונדונו, אלא גם עילות וטענות שניתן היה להעלותן בהתדיינות הקודמת, כוחו יפה גם להליכי בג"ץ: "טענה שהועלתה בדיון קודם בבית משפט זה ולא נתקבלה וטענה שניתן היה להעלות ולא הועלתה, שוב אין להעלותה" (בג"ץ 20/64 המסייר בע"מ נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יח(3) 245, 251 (1964)). ובקיצור, יש לראות את החלופה המקומית שהוצעה כעת, כחלופה שהועלתה בפועל ובכוח במסגרת ההתדיינויות הקודמות. הטענות שהועלו על ידי העותרים, אינן נמנות על המקרים המוכרים בפסיקה כמצדיקים חריגה מכלל הסופיות, כמו שינוי נסיבות מהותי או גילוין של עובדות חדשות.

התוכנית המפורטת של החלופה המקומית שהתיימרו העותרים להגיש לאחר פסק הדין, אינה יכולה איפוא להוות עילה חדשה המאפשרת "פתיחה" של פסק הדין. בפסיקה הודגש כי העלאת חלופות פוטנציאליות אינה עילה לאי ביצוע פסק דין. הדברים הודגשו במספר פסקי דין.

בעניין עמונה נאמר: "לנוכח האמור, מובן מדוע חזר והדגיש בית המשפט במקרים אחרים כי איתור חלופות למחזיקים בקרקע אינו עילה להארכות מועד" (שם, פסקה 20 והאסמכתאות שם) (הדגשה הוספה – י"ע).

בפסק הדין שעסק במאחז תפוח מערב (בג"ץ 2297/15 אחמד  נ' שר הביטחון בפסקה 17 (7.2.2017) נאמר: "יש להדגיש, כי מציאת חלופות למגורי התושבים אינה מהווה תנאי לפינוי במועד שנקבע" (ההדגשה במקור – י"ע).

בבג"ץ 9669/10 קאסם נ' שר הביטחון (8.9.2014) הורה בית משפט זה על מימוש צווי הריסה שהוצאו על מספר מבנים באזור המערבי של היישוב בית אל. לאחר מתן פסק הדין, ושבועות ספורים לפני המועד שנקצב לביצועו, הוגשה עתירה בטענה לשינוי נסיבות מהותי – החלטת ועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה, להמליץ על ייעוד המקרקעין שעליהם נבנו המבנים למגורים. העתירה נדחתה, וכך נאמר שם (הדגשות הוספו – י"ע):

"הסעד המבוקש בעתירה שלפנינו אינו עולה בקנה אחד עם הכלל בדבר מעשה-בית-דין. לפי כלל זה, משניתן פסק-דין, הוא מהווה סוף פסוק להתדיינות נוספת בעניין מושא הפסק […] '…ביסודו של עיקרון זה עומד אינטרס הציבור, וכמותו אינטרס הצדדים להליך, כי יהיה סוף לדיוני משפט וכי ייעשה צדק עם הפרט, שלא יהיה נתון להליכים נוספים בשל אותה עילה או פלוגתא'  […] הגיונו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין חל גם בבית המשפט הגבוה לצדק.

[…] לא אחווה כאן דעה בשאלה אם בהנחה שהליכי התכנון יושלמו ניתן יהיה להקים מחדש את המבנים, כפי שמניחה העותרת. גם בהנחה שכך הוא, אין בידי לקבל את הטענה. אינטרס הציבור הוא כי פסקי-דין יקוימו ככתבם וכלשונם. פתרון שהיה אפשרי לפני מתן פסק הדין אינו יכול להתקבל עתה, לאחר שכבר נשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים והדיון בסוגיה מוּצָה. 'הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת' (עניין מגרון, פס' 14; עניין מטה בנימין, פס' 13).

[…] בטרם סיום אעיר, כי האצת הליכי התכנון זמן קצר לפני פקיעתו של המועד האחרון לפינוי המבנים, מעוררת אף היא שאלות לא פשוטות" (בג"ץ 1217/15 מ.ד. יהונתן בניה ופיתוח בע"מ נ' שר הביטחון (23.6.2015) (להלן: ענייןיהונתן)).

והדברים יפים לענייננו בבחינת קל וחומר. שבאותו עניין, היה ידוע עוד טרם מתן פסק הדין כי קיימת אפשרות לנהל הליך תכנוני ביחס למקרקעין שעליהם נבנו המבנים; המדינה שם ביקשה מבית המשפט להתיר מיצוי האפיק התכנוני עוד טרם ימומשו צווי ההריסה; לאחר מתן פסק הדין חלה התקדמות משמעותית בהליכי התכנון של המבנים; והמדינה תמכה בעותרים. לא כך בענייננו, שההליך בו נקטו העותרים נולד לאחר מתן פסק הדין, ועל פניו אין לו כל אופק תכנוני.

לא רק שחלופה עתידית לא הוכרה כסיבה מספקת לעיכוב פסק דין, גם כאשר היה מדובר בהמתנה לחלופות קיימות, בית המשפט דחה בקשות לעיכוב ביצוע. כך, בעניין עפרה הראשון הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בשלושה חודשים בלבד לצורך מעבר לבתי קבע חדשים, שכבר היו בבנייה. הבקשה נדחתה, תוך אמירה כי "פסק הדין ביקש בבירור לשים סוף להתדיינות הארוכה בין הצדדים, שראשיתה עוד בשנת 2008 (!), ללא קשר לחלופות המגורים שתימצאנה, אם תימצאנה, ולטיבן…".

והדברים יפים לענייננו על דרך של קל וחומר בן בנו של קל וחומר, באשר התוכנית המפורטת שהגישו העותרים היא בבחינת ביצה שטרם נולדה, והעתירה לא הוגשה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בתגובתם מיום 16.8.2018 גוללו העותרים שורה של מקרים המוכיחים, לטענתם, כי ניתנה אפשרות לבעלי מבנים להגיש בקשות להיתרי בנייה, על אף שהגישו בשעתו לבית המשפט עתירה שנדחתה, וכי באותם המקרים הסכימה המדינה לעכב את ביצוע צו ההריסה.

כל מקרה ונסיבותיו, כל מקרה ושיקוליו וכל מקרה וסדרי העדיפות לאכיפתו. מבלי להידרש לפרטי אותם מקרים, הרי שעולה כי היו מקרים בהם בפסקי הדין עצמם ניתנה אפשרות למקימי מבנים לא חוקיים, לנסות להכשיר את הבנייה באמצעות הגשת בקשה למתן היתר בנייה תוך הוכחת הזיקה לקרקע (לדוגמה, בג"ץ 3758/13 מיום 25.8.2013 והמשכו בבג"ץ 6396/13). אף אין להשוות המקרה שלפנינו, למקרה אחר שבו נדחתה בקשה להיתר בנייה, כאשר לאחר מכן הוסכם במסגרת עתירה לבג"ץ כי תתאפשר הגשת תכנית מפורטת, ומשזו נדחתה הוגשה עתירה שבסופה הוחלט על קבלת הודעה מעדכנת (בג"ץ 3472/16 החלטה מיום 11.7.2018). גם אין לקבל ההשוואה לפסק דין אשר דוחה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא בישראל מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שאינו חוסם הכשרת הבנייה בדיעבד על ידי הגשת בקשה להיתר בנייה או על ידי הגשת תוכנית מפורטת.  ודוק: מתן ארכה לביצוע צווי הריסה שאושרו בפסק דין, הוא אפשרי, אך הדברים אמורים במיוחד מקום בו היתר הבניה נמצא בהישג יד (רע"פ 2341/14 סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (28.5.2014)). אין דמיון בין סוגי המקרים שהובאו על ידי העותרים במסגרת התגובה מיום 16.8.2018, לבין המקרה שלפנינו, לאחר תשע שנות המתנה בארבעת סבבי התדיינות.

אכן צודקים העותרים בטענתם כי פסק הדין החלוט לא קבע כי המדינה חייבת לבצע את צווי ההריסה כנגד המבנים של הכפר וכי לא נקבע בפסק הדין מועד לביצוע ההריסה (זאת להבדיל ממקרים של פסקי דין שהתייחסו לבנייה על קרקע פרטית, נושא העומד בראש סדר העדיפויות באכיפה של בנייה בלתי חוקית באיו"ש). מימוש צווי ההריסה  נתון לשיקול דעת המשיבים, ואין לקרוא בפסק הדין יותר ממה שיש בו. העתירה הקודמת נדחתה בפסק הדין החלוט בהעדר עילה להתערבות בשיקול דעת המשיבים לממש את צווי ההריסה, באותה מידה שבשלושת סבבי ההתדיינות שקדמו לפסק הדין החלוט, בית המשפט לא התערב בשיקול דעת המדינה שלא לממש את צווי ההריסה.

לסיכום, דין העתירה להידחות על הסף, גם מחמת מעשה בית דין.

הרבה למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט גם לטענות העותרים לעניין התוכנית המפורטת שהוגשה על ידם.

בעוד רשויות המדינה ממשיכות לנהל מגעים עם בא כוחם דאז של העותרים, החליפו העותרים ייצוג, הגישו את תוכנית החלופה המקומית, וכבר באותו יום הגישו את העתירה העיקרית. העותרים הלינו על כך שהתוכנית המפורטת נדחתה על הסף, תוך שעות ספורות, ללא החלטה של המוסד התכנוני. ברם, המשיבים רשאים היו לדחות על הסף את התוכנית, כפי שכל מוסד תכנוני רשאי לדחות על הסף תוכנית המוגשת לו, הן בשל אי עמידה בתנאי סף או בשל חוסר היתכנות של התוכנית על פניה, וגם בהנחה שהמוסד התכנוני דן בתוכנית, אין משמעות הדבר עיכוב ביצוע פסק דין חלוט.

הפרוגרמה של התוכנית המפורטת, כאמור בסעיף 7 לעתירה, כוללת 28 משפחות בנות 161 נפשות בכ-142 מבנים (סככות ומאהלים) [במאמר מוסגר: תמיהה היא מדוע נדרשת בנייה בהיקף כה נרחב, כמעט מבנה לכל נפש].

המשיבים טענו כי העותרים לא צירפו לתוכנית מסמך המלמד על זכויותיהם ועל זיקתם לקרקע, ודי בכך כדי לדחות את התוכנית על הסף.

אין חולק כי העותרים אינם יושבים על קרקע שבבעלותם. עד עתה, לא הועלתה על ידי העותרים הטענה כי מדובר בקרקע פרטית, ויש ממש בטענה כי העותרים מנועים מלהעלות טענה זו לראשונה, לאחר ארבעה סבבים של התדיינויות.

מכל מקום, העותרים לא התיימרו לטעון לבעלות בקרקע, אך לטענתם, הם יושבים בשטח מזה כשבעים שנה, והגם שאינם הבעלים של כל המקרקעין בתחום התוכנית, הם רשאים ליזום ולהגיש תכנית הנוגעת לכפר, כהתאגדות של התושבים ובהיות העותר 2 המוכתר של ח'אן אלאחמר.

[במאמר מוסגר: לטענת המדינה, מניתוח תצלומי אוויר עולה כי מתחם ח'אן אלאחמר החל להתבסס בשטח נשוא צו ההפקעה רק במהלך 20 השנים האחרונות, וההתיישבות במקום התגברה לאחר הקמת בית הספר במתחם בשנת 2009].

כשבוע לאחר הגשת העתירה, שינו העותרים טעמם, וחלף הסתמכות על חזקה רבת שנים, הגישו "הודעה מתוקנת" בה נטען כי יש בידיהם מסמכי בעלות המוכיחים את זיקתם הישירה לקרקע. בהודעה נוספת, שהוגשה באותו יום, עדכנו העותרים כי המציאו מסמכים המוכיחים את זיקתם של מגישי התכנית למקרקעין. לשיטת העותרים, בעלי הקרקע הם תושבי ענאתה שהשכירו להם את השטח לצורך הקמת המבנים.

לצורך הדיון בלבד, הניח בית המשפט כי קיימת לעותרים או למי מהם זיקה לקרקע, ולו מכוח הסכמי השכירות עם תושבי ענאתה, הבעלים הפרטיים של המקרקעין. אציין כי צורפו ארבעה הסכמי שכירות זהים (בערבית), כולם נחזים ככאלה שנחתמו בחודש מרץ 2017, כל אחד מההסכמים מתייחס לשכירות של 35 דונם  בחלקות 34-31, כל אחד מהחוזים לתקופה של 5 שנים עם אופציה להארכת השכירות בהסכמה, בדמי שכירות של 35 דינר לדונם לשנה.

[במאמר מוסגר: השטח הזהה בכל אחד מהסכמי השכירות הזהים מעורר תמיהה. גם התאריך של מרץ 2017 מעורר תמיהה. במהלך הדיון נשאל בא כוח העותרים מדוע המתינו לפסק הדין להגשת התוכנית. התשובה הייתה כי בעלי הקרקעות הסכימו לכך אך לאחרונה, נוכח המצוקה של העותרים. משהחזיקו העותרים בהסכמי שכירות עוד ממרץ 2017, יכולים היו לטעון לזיקה בקרקע כבר ב"סיבוב הרביעי" טרם מתן פסק הדין החלוט].

אך גם בהנחה מיטיבה כי הוכחה זיקת העותרים למקרקעין – זכות קניין לחוד והליכי תכנון ובניה לחוד. אכן, לעתים, המעמד הקנייני עשוי להוות שיקול לגבי סדרי העדיפויות לאכיפה של צווי הריסה, אך לצד זה, הפסיקה העניפה הנוגעת לבניה בשטחים, נתנה משקל גם לאי היתכנות של הכשרה בדיעבד של הבניה הבלתי חוקית.

אין חולק כי המתחם הוקם בניגוד לדיני התכנון והבניה. אין חולק כי המתחם הוקם סמוך לעורק תחבורה מרכזי, ברמה כלל-אזורית, בחלקו על מקרקעין שייעודם הוא דרך לפי תכנית תקפה, בתחומי צו הפקעה מספר 1/4/75/ה מעלה אדומים (להלן: צו ההפקעה), ובשטח צו איסור בניה. כפי שהודגש במהלך הדיון במסגרת פסק הדין החלוט, המדינה סבורה כי מדובר במיקום אסטרטגי סמוך מאוד לכביש ראשי, שמהווה סכנה. מכאן, שעל פניו אין היתכנות ואין אופק תכנוני להכשרת מגורים במתחם במיקומו הנוכחי ליד עורק תחבורה ראשי, גם אם חלק מהמבנים יועתקו עשרות מטרים אל מחוץ לתחום הדרך ותחום איסור הבניה. לא למותר לציין כי במהלך הדיונים בעתירה בעניין עראערה, נהרסו בהסכמה חלקי מבנים שהיו מצויים בתוואי הכביש, אך אלה נבנו מחדש בתחומי איסור בנייה נוכח קרבתם היתרה לכביש (עניין עראערה בפסקאות 3 ו-8).

זה המקום להוסיף, כי צו ההפקעה נתקף לראשונה על ידי הבעלים לאחר כארבעים שנה, ועניינו ממתין להכרעתו של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 3240/15. יצויין כי ארבע החלקות נשוא התוכנית המפורטת, לא נכללות באותה עתירה המתייחסת לחלקות סמוכות. המדינה הבהירה כי חלקה 31 הופקעה חלקית בלבד, וכי בחלק שלא הופקע ממילא לא מצוי כל מבנה המיועד להריסה).

בתגובה שהגישו העותרים להשלמת הטיעון של המשיבים, טענו העותרים כי בניגוד לטענת המדינה, אין לראות את ההפקעה כאילו הושלמה, ולחילופין, גם אם הושלמה, הרי משלא מומשה יותר מארבעים שנה – יש לראות אותה כבטלה או להורות על ביטולה.

בשלב זה, ההפקעה עומדת בתוקפה. קשה להלום תקיפה עקיפה שבעקיפה של צו הפקעה מלפני 43 שנה, שלא על ידי הבעלים-הנפקעים, במסגרת תוכנית מפורטת, שאינה המסגרת המתאימה לתקיפת הפקעה. איני רואה להאריך בדברים לגבי צו  ההפקעה עצמו, שבעניינו תלויה ועומדת עתירה, וכל עוד צו זה עומד בתוקפו, אין מקום לטענות העותרים, כפי שהורחבו בתגובתם מיום 16.8.2018, בדבר דחיית התוכנית על הסף. מכל מקום, וכפי שנקבע בעניין דרך האבות (הדגשות במקור – י"ע):

"ככלל אין מקום להמתין לבירור הקנייני בטרם השלמת הליכי האכיפה" (שם, פסקה 30).

"[…] יתר על כן, במקרה הנוכחי עסקינן בשלב מקדמי של הכרעה בזכויות קניין. רק לאחר התגברות על הסוגיה הקניינית ניתן יהיה, אם בכלל, לשקול הכשרה בדיעבד. השלב הקנייני הוא שלב הכרחי אך לא מספיק בדרך הארוכה להכשרת המבנים […]

[…] בקשת המדינה לעכב את מימוש צווי ההריסה לגבי עשרת המבנים עד להכרעה בהליך הרישום הראשון, היאלמעשה בקשת ארכה ללא הגבלת זמן. לנוכח הראיות המינהליות לכך שמדובר בקרקע לא מוכרזת ובהתחשב ב'היסטוריה' הארוכה של ההליך שלפנינו, קיים קושי לקבל בקשה זו לעכב עד בלי קץ את מימוש צווי ההריסה" (שם, פסקה 33).

והדברים יפים לענייננו, באשר גם במצב הדברים הרגיל, אישור תוכנית מתאר מפורטת הוא הליך מורכב שעלול להימשך שנים ארוכות.

ולבסוף, ועל כך כבר עמדנו לעיל, הגשת חלופה חדשה (למעשה, חלופה ישנה שכבר הועלתה בסבבים הקודמים) אינה עילה לאיתחול מחדש, כאילו לא היו דברים מעולם וכאילו לא ניתן פסק דין חלוט.

החלופות שנבחנו והחלופה שנבחרה

במהלך הטיפול בעתירות בסבבי ההתדיינות הקודמים, נשקלו מספר חלופות עבור תושבי המתחם – באזור נועיימה צפון, צפונית לעיר יריחו; באזור ארמונות חשמונאים, מערבית ליריחו; באזור נבי מוסא; ולבסוף, נבחרה החלופה המכונה 'ג'הלין מערב' באזור אבו דיס ובמרחק נסיעה של כ-10 ק"מ מהמתחם.

חלופת ג'הלין מערב למבני קבע: כפי שנאמר בפסק הדין, בשכונת ג'הלין נבנו עד כה כ-120 מבני מגורים, נסללו רחובות, והוקמו מוסדות ציבור ומוקדים לפעילות כלכלית. קרבת השכונה למעלה אדומים ואזור התעשיה מישור אדומים, מספקת מקורות פרנסה לבני השכונה. אכן, השכונה אינה מותאמת לאורח החיים המסורתי של התושבים, בהיבט זה שאין בה שטחי מרעה ועיבוד חקלאיים גדולים, אך מתאפשרת בניית מחסנים ודירים כמשק עזר לפרנסת המשפחות, ובעלי מרעה גדול יוכלו להמשיך ולנוע במרחב הפתוח שאינו בתוך תחום השכונה.

החלופה היא בעלת זמינות תכנונית מיידית בהיותה תואמת תכנית מתאר תקפה; ניתן לבנות בה כ-70 יחידות דיור; בשטח קיימים כ-35 מגרשים מפותחים המחוברים לתשתיות מים וכבישים שעליהם ניתן לבנות באופן מיידי 66 יחידות מגורים. התושבים במתחם ח'אן אלאחמר יקבלו את המגרשים המפותחים בחינם, ויוכלו להגיש למוסדות התכנון בקשות להיתר בנייה. רשמנו לפנינו כי שר הביטחון הנחה את גורמי המקצוע ליתן עדיפות לבחינת בקשות אלו, ולהוציא מכוחן היתרי בנייה.

בית הספר: בית הספר המשמש את התושבים כיום, נבנה בבניה אקולוגית וסביבתית, תוך שימוש בבוץ וצמיגים משומשים. בית הספר מרוחק 25-20 מטרים מכביש מס' 1, וכבר בסבב ההתדיינות הראשון בעניין עראערה הודגש כי קיומו בתחום איסור הבנייה של הכביש מסכן את בטיחות הילדים (אציין כי באותו מועד נטען על ידי העותרים כי מבנה בית הספר אמור לשמש כגן ילדים וככיתת לימוד לשימושם של כחמישים ילדים בלבד). הקרבה המסוכנת לכביש נזכרה גם בסבב ההתדיינות השני בעניין כפר אדומים הראשון. אין בבית הספר חצר תקנית; הוא לא עומד באף תקן בניה; וגם אין כביש גישה תקני ובטיחותי אליו.

בחלופה המוצעת בג'הלין מערב כבר נבנו שבעה מבנים עבור כיתות לימוד, מבנה מנהלה ושירותים, ובית הספר מיועד לקליטת כ-150 תלמידים. המשיבים הצהירו בתחילה, כי מתחם בית הספר יחובר למים ולחשמל מיד עם העתקת בית הספר שבמתחם, ובהודעתם המשלימה עדכנו כי הכוונה לחבר את בית הספר למים באמצעות מיכליות מים עד ליום 9.8.2018, ולאחרונה הצהירו (בתאריך 7.8.2018) כי צווי ההריסה לא ימומשו כל עוד בית הספר החלופי בג'הלין מערב לא יחובר לתשתיות מים וחשמל.

בית המשפט נמנע מלהביע עמדה אם טוב בית ספר אקולוגי עשוי צמיגים ובוץ קרוב לעורק ראשי סואן ו"מבנים עלובים העשויים מבד וממשטחי עץ" (כדברי העותרים עצמם), מאשר חלופה של בית ספר שאינו מסכן את תלמידיו ומגרש חינם המחובר לתשתיות חשמל ומים. כפי שנאמר בפסק הדין, "בית המשפט אינו בוחן, ואין ביכולתו לבחון, את שאלת הפתרון האידיאלי לתושבי חאן אל-אחמר". מכל מקום, וכפי שנראה להלן, חלופת ג'הלין מערב אינה סוף פסוק, נוכח המתווה המוצע כיום על ידי המדינה, אשר נדחה על ידי העותרים כאמור בתגובתם מיום 16.8.2018.

על דיאלוג ועל המתווים המוצעים על ידי המשיבים

על אף קיומו של מעשה בית דין "חזק" בעניינם של העותרים, ניסינו במהלך הדיון לחזור ולברר אפשרות לחלופות אחרות. ברם, העותרים עומדים על כך שהסדרת מגוריהם תהיה במתחם הנוכחי בלבד, בשינויים כאלה ואחרים. יש להצר על עמדה זו, אשר מסכלת כל ניסיון כן ואמיתי לדיאלוג בין הצדדים, לשם מציאת חלופה אפשרית נוספת עבור תושבי המתחם וילדיהם.

מכל מקום, כפי שציינו המשיבים בתגובתם, גם לאחר פסק הדין נעשה ניסיון להמשיך בדיאלוג עם התושבים על מנת לבחון חלופות אחרות ולהביא למימוש צווי ההריסה בדרכי שלום. במסגרת זו ציינה המדינה כי במקביל להעברת העותרים לחלופת ג'הלין מערב, רשויות המינהל האזרחי נכונות לבחון קידום תוכנית מתאר במיקום חלופי. גם בדיון בפנינו, הצהיר עו"ד רוזנברג, ב"כ המשיבים, כי קיימת עדיין נכונות לבחון אתר חלופי, ובהשלמת הטיעון צוין מיקומו האפשרי של האתר החלופי. הנכונות לבחון חלופות אחרות, שלא ברור כלל אם תסתייענה (כפי שלא הסתייעו חלופות אחרות שנבחנו במהלך השנים), כפופה לכך שעד להסדרה החלופית, אם בכלל, יעברו העותרים למתחם ג'הלין מערב ואין בה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין.

לבקשתנו, העלו המשיבים על הכתב את המתווה הנוסף שהוצע במהלך הדיון כלהלן (הדגשות במקור – י"ע):

א.    המדינה תספק אוהלים בגודל 60 מ"ר לטובת תושבי חאן אל אחמר, אשר יתפנו לשטח תכנית ג'האלין מערב. הובהר, כי כל משפחה שתבקש לעבור ולקבל אוהל, הרי שיסופקו לה האוהלים הנדרשים.

ב.    במקביל, תפעל המדינה באמצעות מוסדות התכנון במנהל האזרחי לקידום תכנית סטטוטורית בשיתוף האוכלוסייה המקומית,  שתענה על צרכיהם של ארבעת מתחמי שבט ג'הלין אבו דהוק, המונים כ-80 משפחות. תכנית זו תקודם בהתאם ובכפוף להוראות כל דין, וקידומה יותנה בחתימת כלל המשפחות המתפנות על תצהיר, לפיו הן מתחייבות להתפנות ממתחם חאן אל אחמר באופן עצמאי וללא כל אלימות.

ג.     תכנית סטטוטורית זו מצויה מזרחית למצפה יריחו, על גבי מקרקעין שהוכרזו כאדמות מדינה בשנת 2005, במרחק של 8.15 ק"מ בקו אווירי ממתחם חאן אל אחמר. היקף השטח של חלופה זו הוא כ-255 דונם.

העתק תצלום אוויר עם סימון שטח התכנית המוצעת וסימון מתחמי שבט ג'הלין אבו דהוק מצורף ומסומן מש/1.

ד.    דרך גישה למתחם זה, תהיה דרך עפר עליה יונחו מצעים. מאחר שאין אפשרות לקדם באזור זה דרך גישה באדמות מדינה, אזי ככל שתקודם תכנית כאמור, יהיה צורך בביצוע רכישה של מקרקעין לצורכי הציבור (הפקעה) לשם הסדרת דרך הגישה למתחם.

ה.    ברמה הסביבתית, קיימת באזור זה אפשרות לחיבורתשתיות הביוב למתקן טיהור השפכים של ורד יריחו, המצוי בסמוך לחלופה המוצעת (מזרחית למצפה יריחו). חיבור לחשמל, יעשה לקו מתח גבוה כ-800 מ' צפונית לתא השטח, וקיימת אפשרות לחבר את מבני התכנית שתקודם לקו מים המצוי במרחק של כ-1.3 ק"מ, בצומת אלמוג.

ו.     לצד האמור, נבקש להדגיש כי בהתאם למתווה המתוכנן שמוצע על ידי רשויות האזור, חלופה מוצעת זותשמש כחלופה עבור כלל המבנים הבלתי חוקיים במתחמים בהם מתגוררים בני שבט ג'הלין אבו דהוק (המתחמים מיועדים מסומנים בעזר אשר צורף לעיל).

ז.     לבסוף, יודגש בשנית, כי קידום תכנית סטטוטורית זו, יעשה כאמור בכפוף לחתימת בני שבט ג'הלין אבו דהוק על תצהירים בדבר מימוש צווי ההריסה, שהוצאו ביחס למבנים בלתי חוקיים באזור חאן אל אחמר, באופן עצמאי וללא כל אלימות מצדם, תוך עיגון הסכמתם למעבר לשטח תכנית המתווה הנוסף, ככל שיושלמו הליכי התכנון הנדרשים".

העותרים התייחסו בתגובתם למתווה המוצע. לטענתם, בדיקת המיקום המוצע על ידי המדינה מעלה כי על פי תכנית מאושרת 57/1457 המיקום הוא ליד מכון לטיהור שפכים שנקרא מט"ש אוג. על פי התוכנית המאושרת, רדיוס ההשפעה של המט"ש הוא 700 מטר, כך ש-102 דונם מתוך השטח המוצע של 256 דונם (כ-40%) נופלים בתחום ההשפעה של המט"ש והבנייה בהם אסורה. לתוכנית זו צורף תסקיר השפעה על הסביבה המחזיק 256 עמודים. לשיטת העותרים יש צורך בתסקיר חדש על מנת לבחון את הקמת היישוב במקום המוצע ולבדוק את השפעות המט"ש עליו באופן ייחודי ומדוייק. העותרים הוסיפו וטענו כי מהמידע שבידיהם עולה כי קיימת תוכנית להרחבת המט"ש ולכך יש להוסיף כי יהיה צורך להפקיע אדמות פרטיות לצורך פריצת דרך גישה לשטח המוצע. מכאן מסקנת העותרים כי אין כל היתכנות לתכנית המוצעת בשטח שממזרח למצפה יריחו.

לפיכך חזרו העותרים וטענו כי לאור זאת, יש לקבל את החלופה המקומית במסגרתה גילו נכונות להעתיק מבנים מתחום הדרך ותחום איסור הבניה.

יש להצר על כך שהעותרים מיהרו לדחות את החלופה החדשה, עוד לפני בחינה מעמיקה שלה, שהרי, גם לשיטתם, על פי התוכנית הקיימת, רדיוס המט"ש מכסה לכל היותר 40% מהשטח הרלוונטי, ומחוץ לרדיוס יש עוד שטח נרחב שניתן לקיים בו את אורח החיים המסורתי שהתושבים מבקשים לדבוק בו. קשה להלום כי לאורך כל הדרך העותרים יטענו כי המדינה נכשלה לאורך שנים במתן פתרון ומצד שני יעמדו על הותרת המצב הקיים בעינו. גם אלו שבסיבוב הקודם תמכו בעותרים וביקשו להצטרף כידיד בית המשפט (כמי שמייצגים עשרות אנשי ציבור ואנשים מהציונות הדתית), אמנם גרסו כי החלופה המוצעת כיום אינה ראויה, אך אף הם סברו כי אין להותיר המצב על כנו (פרוטוקול הדיון מיום בבג"ץ 2242/17 עמ' 11 ו-16).

אין אלא לקוות אפוא כי הדיאלוג וההידברות בין הצדדים יימשכו, באופן ענייני, אך כפי שעולה מהפסיקה שנסקרה לעיל, הצעת חלופה נוספת אינה עילה לפתיחה מחדש של פסק דין חלוט.

הנושא שלפנינו הוא רגיש ומורכב, באשר כל פינוי של אדם מבית מגוריו, גם אם מדובר בסככה דולפת ואוהל מט-לנפול, הוא מצער וכואב עבורו.

בית המשפט לא נדרש למלחמת הנרטיבים בין העותרת (רגבים) בבג"ץ 5410/18 לבין העותרים, אנשי ציבור ואנשי רוח התומכים בהם. אין בדעת בית המשפט להיגרר למאבקים אלו. לא נעלם מעיני כי פסקי הדין שנזכרו לעיל, עניינם בהתיישבות יהודית על קרקע פרטית של פלסטינים, בעוד שענייננו בהתיישבות פלסטינית על קרקע פרטית של פלסטינים (הגם שמדובר לכאורה בקרקע מופקעת). אך פסק דין חלוט הוא פסק דין חלוט וחובתו של המפקד הצבאי היא לפעול באופן שוויוני וסביר לאכיפתו "בין אם מדובר בבניה בלתי חוקית בקרב התושבים הישראלים ביהודה ובשומרון, בין אם מדובר בתושבים הפלסטינים […]  חובת המפקד הצבאי היא לאכוף את החוק באזור, ולא למותר להזכיר כי דיני התכנון – בישראל ובאזור – נועדו להבטיח בניה ופיתוח נאותים בהווה ובמבט צופה פני עתיד…" (בג"ץ 5377/09 רגבים נ' שר הביטחון, פסקה י"ב (10.8.2011)).

בפסק הדין החלוט נקבע כי אין עוררין על כך שענייננו בבניה בלתי חוקית. פסק הדין סקר את השתלשלות ההליכים ומצא כי כפי שלא היה מקום להתערב בעבר בהחלטה להשהות את ביצוע צווי ההריסה, כך אין מקום להתערב בהחלטה לבצע את צווי ההריסה. פסק הדין ניתן לאחר כתשע שנים של התדיינויות שבמסגרתן הוצעו ונבחנו חלופות שונות, ונאמר בו כי "מה שלא נעשה במשך תשע שנים, כנראה לא ייעשה עוד" (שם, פסקה 55). בפסק הדין ציין בית המשפט כי "אנו כבר אחרי 'הדקה ה-90'. צווי ההריסה הראשונים הוצאו כזכור עוד בשנת 2009".

אי הותרת מצב בלתי חוקי על כנו; עקרון סופיות הדיון; הכלל כי פסקי דין יש לקיים; ודאות משפטית; תקינות פעולתה של מערכת השיפוט – כל אלה הם אינטרסים יסודיים בשיטתנו המשפטית, המתכנסים כולם לעקרון שלטון החוק. בהגשת התוכנית המפורטת  בדקה ה-95 – כאילו לא נעשה דבר עד כה, וכאילו לא דחו העותרים גם את האפשרות שפתח בית משפט העליון בתום ההתדיינות בסיבוב הקודם – אין כדי לגלות עילה לפתוח מחדש את פסק הדין. כפי שצוין בפתח הדברים, פסק הדין הוא נקודת המוצא ונקודת הסיום.

לפני סיום

מתגובת המשיבים עולה כי קיים חשש של ממש להפרות סדר המוניות ואלימות בעת ביצוע צווי ההריסה, במיוחד מצד שוהים שאינם מתושבי המקום, ונוכח קריאות ברשתות החברתיות להגיע למקום ולמחות, אף באופן אלים, נגד מימוש צווי ההריסה. אין לנו אלא להביע תקווה כי הצווים יבוצעו בדרכי שלום, ללא התנגדות פיזית, כך שיתאפשר גם פינוי מסודר של התכולה בכל מבנה.

רשמנו לפנינו את הצהרת המשיבים כי יפעלו ככל יכולתם כדי להקל על התושבים בעת ביצוע הצווים; כי המנהל האזרחי רכש ציוד לוגיסטי רב על מנת להקל על העותרים את התאקלמותם לאחר ביצוע הצווים; כי במהלך היום יחולקו לתושבים במתחם אוכל ושתיה; כי תינתן אפשרות לכל תושב במתחם שיבקש להרוס באופן עצמאי את הבינוי בו הוא מחזיק ולפנות את ציודו למקום חלופי, ואנשי המינהל האזרחי אף יסייעו בידו באריזה ובשינוע.

ולבסוף, אומר כבר כעת, כי ככל שתוגש בקשה לדחיית פינוי בית הספר בנימוק שהחלה כבר שנת הלימודים, הרי שבקשה זו תידחה על אתר. בית הספר אוכלס והלימודים החלו בו עוד לפני פתיחת שנת הלימודים ברשות הפלסטינית, מתוך מגמה שקופה להעלות בעתיד טענה כי שנת הלימודים בבית הספר כבר החלה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מודעות פרסומת

גדי לסטר יוסגר לרשויות בריטניה

גדי לסטר יוסגר לרשויות בריטניה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המלצות משטרה בתקשורת

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.7.2018 (מ"ת 11264-11-17, השופט א' רון).

רקע עובדתי וההליכים עד כה

ההליך דנן נסב על מעצרו של העורר במסגרת הליכי הסגרתו לבריטניה. ביום 6.11.2017 הגיש בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה עתירה להכריז על המשיב כבר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק). בצד העתירה הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד למתן החלטה בעתירה בהתאם לסעיף 5 לחוק.

על-פי הנטען בעתירה, ביום 18.2.2013 הוגשה בבריטניה תלונה נגד העורר בדבר ביצוע עבירות מין. ביום 14.7.2013, לאחר ששוחרר בתנאים – וביניהם חובת התייצבות בתחנת המשטרה בבריטניה – יצא על-פי הנטען העורר מבריטניה לישראל. חרף דרישת הרשויות הבריטיות, כך נטען, העורר לא שב לבריטניה ועל כן אלו החלו לפעול להסגרתו.

ביום 27.2.2017 הוגשה בקשה של ממשלת בריטניה להסגרתו של העורר לידיה לשם העמדתו לדין בגין ביצוע עבירות מין חמורות בבתה של מי שהייתה רעייתו בין השנים 2004 עד 2006. על-פי הנטען, העורר ביצע חמש עבירות מין שונות לפי החוק החל בבריטניה, שדין כל אחת מהן הוא עונש של עד 14 שנות מאסר.

ביום 28.11.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר בשל החשש המוגבר להימלטותו ובשים לב לאחריות המדינה לקיום התחייבויותיה הבינלאומיות. עוד נקבע כי מסוכנותו של העורר נובעת גם מעברו הפלילי בתחום עבירות המין בבריטניה. בצד זאת, נקבע כי ישנה "אפשרות מסוימת לכרסום קל בעוצמתן" של הראיות לכאורה לביצועה של אחת מן העבירות. בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר שיבחן את האפשרות למעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני.

ביום 12.12.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר המעצר, אשר בו נמנע שירות המבחן מהמלצה על העברתו של העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני. עמדתו של שירות המבחן התבססה על התרשמות מגישתו המניפולטיבית של העורר, מהרשעתו בעבר בעבירות מין בבריטניה וכן מהעובדה שנמנע מלשוב לבריטניה. שירות המבחן אף התרשם כי קיימת רמת סיכון גבוהה הן לביצוע עבירות מין והן להימלטות. שירות המבחן התרשם לחיוב מהמפקחים המוצעים על-ידי העורר, אך ציין כי עמדתם המגוננת על העורר עלולה שלא להבטיח את שלומם וביטחונם של קטינים שיימצאו בקרבתו במקום שבו ייעצר בפיקוח אלקטרוני, תוך התמקדות בעניינה של בתה הקטינה של בת זוגו הנוכחית. בנוסף, ציין שירות המבחן כי קיים חשש לכך שאם העורר ינסה להימלט המפקחים לא יוכלו למנוע זאת ממנו וכן העלה ספק אם ידווחו על כך.

ביום 13.12.2017 הורה בית המשפט המחוזי על העברתו של העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני, בכפוף לקבלתה של חוות דעת מטעם היחידה לפיקוח האלקטרוני. בית המשפט המחוזי ציין את התרשמותו כי החשש שהביע שירות המבחן לפגיעה בקטינים אחרים, במיוחד ביחס לבתה הקטינה של בת זוגו הנוכחית, וכן החשש להימלטות הם "מתונים". בית המשפט המחוזי הוסיף כי ניתן להפיג את החשש להימלטות באמצעות הפיקוח האלקטרוני, וציין כי עיקר הדאגה נובעת מהתרשמות של שירות המבחן מאישיותו הבעייתית של העורר. בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על שורה של תנאים מגבילים שיחולו על מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני, ובכללם צו עיכוב יציאה מהארץ והפקדת ערבויות. ביום 20.12.2017, לאחר שהתקבלה חוות הדעת של היחידה לפיקוח אלקטרוני, הורה בית המשפט המחוזי כי העורר יועבר להמשך מעצרו בפיקוח אלקטרוני לאחר שיעמוד בתנאים שהוצבו לכך.

הן המדינה והן העורר הגישו עררים על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי (בש"פ 9984/17 ו-בש"פ 9998/17). ביום 27.12.2017 קיבל השופט ג' קרא את ערר המדינה ודחה את עררו של העורר. השופט קרא עמד בהחלטתו על הקושי לתת אמון בעורר, וכן על החשש המובנה להימלטותו ועל המסוכנות הנשקפת ממנו. בסיכומו של דבר, הורה אפוא השופט קרא כי העורר ישהה במעצר מאחורי סורג ובריח עד למתן החלטה בעתירה להסגרתו לבריטניה.

ביום 11.4.2018 הכריז בית המשפט המחוזי על העורר כבר-הסגרה והורה כי הוא יוחזק במשמורת בתי הסוהר עד להסגרתו בפועל בהתאם לסעיף 15 לחוק ההסגרה (תה"ג 11100-11-17, השופטת ח' מ' לומפ). בית המשפט המחוזי ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימותם של התנאים המצטברים להסגרה המנויים בסעיף 2א לחוק, מלבד בכל הנוגע לדרישת "הפליליות הכפולה" (לפיה המעשה שבגינו התבקשה ההסגרה ייחשב עבירה פלילית הן במדינה המבקשת את ההסגרה והן במדינה ממנה מתבקשת ההסגרה). בהקשר זה, המחלוקת בין הצדדים נסבה על ההשוואה לעבירה של אינוס באדם שהוא קטין ובן משפחה של המבצע כקביעתה בסעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת בכל הנוגע ליסוד ה"חדירה", לנוכח טענתו של העורר כי בנסיבות ביצוע העבירה אין הוכחה לקיומה של חדירה. בסופו של דבר, הכריע בית המשפט המחוזי כי הפסיקה קבעה בעניין זה שדי ב"תחילת חדירה", וכי הראיות שהוצגו עומדות בנטל הראייתי של "אחיזה לאישום" הנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. בשולי הדברים, הבהיר בית המשפט המחוזי גם כי העורר אינו זכאי להגנה הקבועה בסעיף 1א לחוק בכל הנוגע לריצוי העונש שיושת עליו, אם יושת, בישראל.

ביום 24.6.2018 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר במעצרו לבית המשפט המחוזי. ביום 5.7.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בציינו כי אמנם חלף זמן מאז ניתנה ההחלטה בדבר מעצרו של העורר, אך הדברים מתאזנים לנוכח סיומו של ההליך העיקרי וההכרזה על העורר כבר-הסגרה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הזמן אכן חלף, אך התמריץ שקיים לעורר להימלטות מן הדין "בוודאי לא פחת". בית המשפט המחוזי אף ציין כי "תסקירים" שהוכנו בעניינו של העורר בשלבים הקודמים של ההליך לימדו על בעייתיות של ממש.

להשלמת התמונה יצוין כי הערעור על פסק הדין בעניין ההכרזה על העורר כבר-הסגרה עודנו תלוי ועומד, ודיון בו קבוע לחודש נובמבר 2018 (ע"פ 3796/18).

הערר

הערר דנן מכוון נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת העורר לעיון חוזר. העורר מדגיש את נסיבותיו האישיות וטוען כי הוא עצור מאחורי סורג ובריח מזה כתשעה חודשים, בנפרד מבת זוגו הישראלית ובתו התינוקת, שנולדה מספר שבועות קודם למעצרו.

כמו כן, העורר טוען כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעת שציין כי הוכנו בעניינו של העורר "תסקירים" בשלביו הקודמים של ההליך. העורר מדגיש כי הוכן בעניינו רק תסקיר מעצר אחד, ביום 12.12.2017, וכי מדובר בתסקיר לא עדכני שכן הוא ניתן כשבעה חודשים לפני שנדונה בקשתו לעיון חוזר. העורר טוען כי בית המשפט המחוזי מייחס משנה חשיבות לתסקיר זה. העורר טוען כי למצער יש להורות על הזמנת תסקיר משלים שיבחן את מצבו העדכני. לטענתו, שילוב של תנאים מגבילים יכול לאיין את המסוכנות שנשקפת לכאורה ממנו.

לבסוף, העורר מפנה לטענותיו כנגד ההחלטה להכריז עליו בר-הסגרה, ומדגיש כי בכוונתו להתמודד בבריטניה עם הטענות שהועלו נגדו.

הדיון בערר התקיים ביום 12.8.2018, ובו חזר העורר על טענותיו. מנגד, טענה המדינה כי דין הערר להידחות. למעשה, המדינה סומכת ידיה על הנמקתו של בית המשפט המחוזי, ובעיקר על כך שהכרזתו של העורר כבר-הסגרה מהווה נסיבה חשובה שיש בה כדי לאזן את חלוף הזמן.

בית המשפט העליון קבע, כי ראשית יש להעיר כי במקרה זה מתעוררת השאלה של המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענותיו של העורר. כאמור, העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, הקובע כי החלטה מכוחו תעמוד בתוקפה עד למתן החלטה בעתירה המכוונת להכרזה על מבוקש כבר-הסגרה. אם כן, ההחלטה שעליה נסבה הבקשה אינה עומדת עוד בתוקפה, מאחר שמעצרו של העורר בשלב זה מבוסס על סעיף 15 לחוק ההסגרה, הקובע כי "מבוקש שהוכרז בר-הסגרה רשאי בית המשפט לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו, אם לא בוטלה ההכרזה בערעור או על פי סעיף 19". לא למותר לציין כי בעבר, טענות שנסבו על החזקה במשמורת לאחר הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה עלו במסגרת ערר שהוגש על ההחלטה שהורתה על החזקה במשמורת (ראו: בש"פ 6348/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 (19.8.2009) (להלן: עניין אוזיפה); בש"פ 5745/16 בן משה נ' מדינת ישראל (4.8.2016) (להלן: עניין בן משה). והשוו: בש"פ 2838/09 חזיזה נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.4.2009)).

נקודת המוצא לדיון בעת הזו, טרם הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין בעניינו של העורר, היא קיומה של תשתית עובדתית המצדיקה את הסגרתו. יתרה מכך, עצם ההכרזה על העורר כבר-הסגרה מעצימה כשלעצמה את החשש להימלטות מן הדין (ראו: בש"פ  4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.5.2003); עניין אוזיפה, פסקאות 9-8; עניין בן משה, פסקאות 11-9). כמו כן, שיקולים נוספים – כגון ההתחייבויות הבינלאומיות של מדינת ישראל לאפשר את הבאתו לדין של המבוקש במדינה המבקשת – מתחזקים ככל שמתקדמים הליכי ההסגרה, ובפרט לאחר ההכרזה של המבוקש כבר-הסגרה (עניין אוזיפה, בפסקה 8). בשים לב לכך, וכן לחומרת המעשים המיוחסים לעורר והמסוכנות הנשקפת ממנו – אינני סבורה שמשך שהייתו של העורר במעצר מצדיקה את העברתו כעת למעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני או אף למטה מכך, ולא כל שכן כאשר מועד שמיעת הערעור הוא קרוב יחסית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הארכת מעצר נוספת בפרשת טרור ברשת

הארכת מעצר נוספת בפרשת טרור ברשת

בית המשפט העליון התבקש לאחרונה להכריע בהארכת מעצר נוספת עד תום ההליכים, במסגרת פרשת טרור ברשת בה על פי החשד פרסמו שלושה נאשמים אלפי עמודי אינטרנט מכפישים ומטרידים כנגד מאות קורבנות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

נגד המשיבה, לורי שם טוב ושני נאשמים נוספים – מרדכי לייבל וצבי זר (להלן: הנאשמים האחרים),הוגש כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המחזיק 120 אישומים. מכתב האישום עולה, כי הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ועמודים ברשתות החברתיות, בהם פרסמו, לכאורה, תכנים מכפישים ובוטים (לעיתים בעלי אופי מיני) כלפי עובדי ציבור ומתלוננים נוספים; פרטים מזהים אודות קטינים שבעניינם נערכו הליכי משמורת חשאיים; ועוד. לפיכך, מייחס כתב האישום למשיבה וליתר הנאשמים, ביצוע מספר רב של עבירות, ובהן: הטרדה מינית; התחזות כאדם אחר; פגיעה בפרטיות; עבירות מחשב; העלבת עובד ציבור; לשון הרע; ופרסומים מזיקים.

 

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיבה, ואת שני הנאשמים הנוספים, עד לתום ההליכים במשפטם. בבקשה נטען, כי ברשות המבקשת ראיות לכאורה, להוכחת אשמתה של המשיבה. עוד טענה המבקשת, כי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיבה תסכן בטחונו של אדם כמו גם את בטחון הציבור, על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בנוסף, סברה המבקשת, כי נגד המשיבה קמה עילת מעצר נוספת, על פי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, בשל חשש ממשי כי שחרורה יביא להימלטותה מהדין. לשיטת המבקשת, החשש לשיבוש הליכי משפט אף מתעצם נוכח אישומי המרמה המיוחסים למשיבה, והחשד כי המשיבה יצאה מן הארץ תחת זהות בדויה בשנים 2011 ו-2014. בהמשך לכך, טענה המבקשת, כי ניתן ללמוד מעברה הפלילי של המשיבה, כי "עסקינן במשיבה אשר מורא החוק איננו מרתיעה מלשוב ולבצע עבירות בכלל, וכלפי עובדי ציבור בפרט". לאור האמור, הוסיפה המבקשת וטענה, כי אין חלופה ראויה למעצרה של המשיבה, וכי על בית המשפט להורות על מעצר המשיבה עד לתום ההליכים במשפטה.

 

בדיון שהתקיים ביום 16.05.2017 בבית המשפט המחוזי, טען ב"כ המשיבה כי היא מוחזקת במעצר לא חוקי, וזאת לנוכח העובדה שחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום בעניינה, ובית המשפט האריך את מעצרה מבלי שנקבע כי קיים רף ראייתי מתאים להמשך המעצר. ב"כ המשיבה טען עוד, כי טרם בוצעה הקראה כדין של כתב האישום למשיבה. לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את טענות ב"כ המשיבה, הוגש ערר על החלטה זו לבית משפט זה, אשר נדחה על ידי השופט ע' פוגלמן (בש"פ 4105/15 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (22.05.2017)).

 

בדיון שהתקיים ביום 23.05.2017, ביקש ב"כ המשיבה לשחרר את המשיבה ממעצר, בשל העובדה כי חומרי חקירה רבים לא הועברו לידיו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ועל החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, אשר נדחה על ידי, ביום 09.07.2017 (בש"פ 4311/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (09.07.2017)).

 

במסגרת דיון שהתקיים בחודש ספטמבר 2017, הסכים ב"כ המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה נגד המשיבה. בהמשך, טען ב"כ המשיבה לעניין עילת המעצר, וביקש כי יוגש תסקיר שירות מבחן בעניינה של המשיבה, אשר יבחן את האפשרות לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מבחן בעניינה של המשיבה, בהדגישו כי "אל לה למשיבה לפתח ציפיות". בתסקיר המבחן, מיום 03.10.2017, הבהיר שירות המבחן, כי:

"ללורי קיים קושי בקבלת סמכות חיצונית, על אף שביכולתה להתנהל באופן רציונאלי מתוך שיקולים של רווח והפסד. בהקשר זה, להערכתנו, תהיה מסוגלת בעיתוי הנוכחי לעמוד בגבולות של מעצר בית, לאור הבנתה את המחיר הכבד שמשלמת בהיותה במסגרת מעצרה. יחד עם זאת, לא ברורה מידת יכולתה ומחויבותה להימנע מפעילות במרחב החברתי, שיכולה ליצור מצבי סיכון, בהם היא עלולה להפעיל לחץ, לנצל ולהשפיע על אחרים, במטרה להשיג את מטרותיה".

 

בהמשך, ציין שירות המבחן, כי "במקרה זה, קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות דומה בעתיד, שכן ללורי נטייה להתנהלות אובססיבית, אגרסיבית וחסרת גבולות, שבאה לידי ביטוי גם בהפגנת צרכי שליטה גבוהים באחר וביכולת להפעיל אחרים למען השגת מטרותיה". כמו כן, שירות המבחן נפגש עם המפקחים שהציעה המשיבה: בן זוגה מר משה שלם; הגב' עדי ליכטנשטיין; והגב' עופרה, ומסר כי "מערך הפיקוח המוצע אינו מותאם לרמת הסיכון המוערכת ולא יוכל להוות מענה הולם לסיכון הפוטנציאלי להישנות מעורבות בעבירות נשוא הדיון וביכולת לעמוד בתנאים ובמגבלות השחרור". לאור האמור, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר.

 

בדיון שהתקיים ביום 10.10.2017 בבית המשפט המחוזי, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הדיון לצורך קבלת תסקיר משלים בעניינה של המשיבה, על מנת לאפשר לה להציג בפני שירות המבחן מפקחים נוספים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת ב"כ המשיבה, וקבע כי יש לשמוע את טיעוני המשיבה והנאשמים הנוספים במאוחד. ביום 16.10.2018, הגיש שירות המבחן, תסקיר מעצר משלים בעניינה של המשיבה, במסגרתו נמסר כי שני המפקחים הנוספים שהוצעו על ידי המשיבה: הגב' גליה קהא ומר מיכאל פלג, אינם יכולים להחשב כמפקחים מתאימים. לפיכך, מסר שירות המבחן, כי אין בידו להמליץ על שחרור לחלופת מעצר, אשר תיתן מענה הולם לסיכון הפוטנציאלי הגבוה להישנות מעורבותה של המשיבה בעבירות שיוחסו לה ויכולתה לעמוד בתנאים ובמגבלות שחרור ממעצר.

 

יצוין, כי, בית המשפט המחוזי דחה גם בקשות מטעם הנאשמים האחרים, לעיון בחומרי חקירה והשבת תפוסים.

 

בדיון נוסף שהתקיים ביום 26.10.2017, ביקש ב"כ המשיבה לשחררה לחלופת מעצר, חרף האמור בתסקירי שירות המבחן. בו ביום, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת ב"כ המשיבה, והורה על מעצרה של המשיבה ושל שני הנאשמים הנוספים, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על המסוכנות הנשקפת מן המשיבה והנאשמים הנוספים, ובלשונו: די לי בריבוי האישומים המיוחסים להם יחדיו בגין פרסומים בוטים ופוגעניים, על מנת לקבוע כי מסוכנותם הנשקפת ממעשיהם עולה, כשלעצמה, כדי מידה גבוהה שאין בחלופת מעצר להפיגה או להפחית ממנה במידה המתקבלת על הדעת".

 

על החלטה זו, הגיש ב"כ המשיבה ערר לבית משפט העליון ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, קיבל ב"כ המשיבה את המלצת בית משפט (השופטת ע' ברון), לפיה המשיבה תופנה אל שירות המבחן, על מנת שתִבַּחֵן האפשרות לשחררה לחלופת מעצר, תחת פיקוחם של מפקחים שיאושרו. לאור האמור, חזר בו ב"כ המשיבה מן הערר והערר נמחק (בש"פ 8872/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (22.11.2017).

 

בעקבות דיון זה, הגיש ב"כ המשיבה, ביום 11.12.2017, בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 26.10.2017. במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על הגשת תסקיר מבחן משלים בעניינה של המשיבה, לאחר בחינת המפקחים המוצעים, וזאת בהתאם להצעת בית משפט זה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, והורה לשירות המבחן לבחון את המפקחים המוצעים על ידי המשיבה. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי אין בהחלטה זו כדי להצביע על תוצאות ההליך בעניינה של המשיבה.

 

ביום 20.12.2017, הגיש ב"כ המשיבה "בקשה לשינוי מועדים ולתכנית עבודה חדשה בפני בית המשפט הנכבד", וזאת בשל הצורך בלימוד חומרי החקירה ואיתור מומחים מטעם ההגנה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הבקשה תובא לדיון במסגרת הדיון הקבוע בפניו, ביום 31.12.2017. במסגרת הדיון שהתקיים באותו מועד, ביקש ב"כ הנאשם 3 לפסול את כב' השופט ב' שגיאמלשבת בדין, וביום 02.01.2018, נדחתה בקשתו.

 

בחלוף תשעה חודשים ומאחר שטרם הסתיים משפטה של המשיבה, הגישה המבקשת בקשה ראשונה להארכת מעצרה בתשעים ימים נוספים. במסגרת החלטתי, מיום 07.01.2018, קבעתי כי אין מקום ליתן בשלב זה החלטה לגופו של עניין בבקשת המבקשת להארכת מעצרה של המשיבה, וזאת לנוכח העובדה ששירות המבחן עודנו שוקד על הכנת תסקיר משלים בעניינה של המשיבה, שלאחריו יתקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בהמשך לכך, קבעתי כי המשיבה תימצא במעצר עד להחלטה אחרת; וכי המבקשת תגיש הודעת עדכון לבית המשפט לגבי תוצאותיו של ההליך בבקשה לעיון חוזר, ועם קבלתה יוחלט על דרך הטיפול בבקשה.

 

ביום 03.01.2018, הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינה של המשיבה, בו נאמר כי שתי החלופות המוצעות – ביתה של הגב' שרה שמיר, תחת פיקוח הגב' נירה מזרחי ומר פנחס סולש; ודירתה של הגב' רחל ינאי, תחת פיקוח מר עזריאל לדרברגר, מר יצחק גור, הגב' מרים אוחנה, מר מיכאל בן אבו ומר איליה שמולביץ', אינן יכולות ליתן מענה לסיכון הפוטנציאלי הגבוה הקיים בעניינה של המשיבה, לנוכח היעדר היכרות, ולו היכרות בסיסית, של מרבית המפקחים עם המשיבה.

 

יצוין, כי בעדכון שהוגש מטעם שירות המבחן, ביום 08.01.2018, נמסר כי בטרם נשלח התסקיר לבית המשפט פורסמו התבטאויות פוגעניות ברשת הפייסבוק על אודות קצין המבחן עורך התסקיר, אשר גררו תגובות מסלימות בדבר קיומם של מניעי נקמה ושימוש בתסקיר שקרי.

 

לאחר שהדיון בבקשה נדחה מספר פעמים לבקשת ב"כ המשיבה, הועברה לידי המבקשת, ביום 13.03.2018, חוות דעת מאת "התחלה חדשה – מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק" (להלן: חוות הדעת הפרטית), אשר הוגשה מטעמה של המשיבה. במסגרת חוות הדעת הפרטית נבחנו 9 מפקחים, אשר מרביתם נדחו בעבר על ידי שירות המבחן, ולבסוף הומלץ כי המשיבה תשוחרר למעצר בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח אנושי. בחוות הדעת הפרטית נמסר, בהקשר זה, כי:

"הגב' נחמה דראב ברקוביץ' היא המתאימה מכולם לניהול מערך הפיקוח על לורי. עוד התרשמנו כי רוב המפקחים המוצעים מתאימים לתפקיד ויוכלו לקחת חלק בתורנות שתנוהל על ידי הגב' נחמה דראב ברקוביץ' כאמור. לא התרשמנו כי העובדה שחלק מן המפקחים אינם מכירים את לורי אישית צריכה לעמוד להם ולה לרועץ, מאחר ורמת המחויבות שלהם היא גבוהה מחד גיסא, אולם אינם מצויים בהזדהות רגשית עם לורי מאידך גיסא. התרשמנו כי גם בן זוגה יכול לשמש כמפקח אנושי בשעות שאינו עובד… למעט הגב' ענקרי, המפקחים המוצעים האחרים מתאימים, להתרשמותנו, לתפקיד".

 

ביום 22.03.2018, נשמעו טענות הצדדים ביחס לבקשת המשיבה לעיון חוזר בשאלת מעצרה. לאחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי טרם הגיעה העת לדון בחלופות המעצר המוצעות על ידי המשיבה במסגרת הבקשה לעיון חוזר ובחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמה; וכי על שירות המבחן לבחון את החלופות המוצעות, לרבות את האמור בחוות הדעת הפרטית שהוגשה על ידי המשיבה. לאור האמור, ובשים לב לתקופת המעצר הארוכה בה נתונה המשיבה במעצר, הורה בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן יגיש את התסקיר המשלים בתוך שבועיים ימים, ודחה את המשך הדיון ליום 08.04.2018.

 

למען שלמות התמונה, יצוין כי הנאשמים האחרים שוחררו למעצר בית בבית הוריהם, כפי שהומלץ על ידי שירות המבחן, וזאת לאחר שהעררים שהוגשו לבית משפט זה התקבלו (בש"פ 9227/17, ובש"פ 9132/17).

 

יצוין, כי לאחר הגשת בקשתה השנייה של המבקשת להארכה מעצרה של המשיבה בתשעים ימים נוספים, ביום 12.04.2018, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 26.10.2017, במסגרתה קבע כי לא תסכון בעניינה כל חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי "מסוכנותה של המבקשת [המשיבה] גבוהה ומידתה לא פחתה, וזאת אף נוכח נטיותיה האישיותיות וההתנהגותיות כפי התרשמות שירות המבחן בתסקירו הקודם", וכי יש בכך, הלכה למעשה, כדי לסתום את הגולל על הבקשה לעיון חוזר. חרף זאת, ולנוכח החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 22.03.2018, המשיך בית המשפט לבחון היתכנותה של חלופת מעצר שיהא בה ליתן מענה, באופן מניח את הדעת, למסוכנותה של המשיבה ולחשש להשפעה על עדים. לאחר זאת, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי הגם שאין להתעלם מחוות הדעת הפרטית שבידי ההגנה, הרי שמקום בו לא קיימים טעמים כבדי משקל לסטות מהמלצתו השלילית של שירות המבחן, יש להעדיפה. בית המשפט המחוזי ציין, בהקשר זה, כי:

"מתוך שאני בוחן את הנימוקים שביסוד המלצת המומחים מטעם ההגנה אל מול הנימוקים שביסוד המלצת שירות המבחן כי המפקחים המוצעים אינם מתאימים למשימת הפיקוח, אני סבור כי נימוקים אלה של שירות המבחן הם תוצאה של בחינה מקיפה ומעמיקה יותר את המפקחים לרבות בעניין הזדהותם ומעורבותם בפעילותה של המבקשת [המשיבה] ויכולתם לשמש דמויות בעלות סמכות משמעותית ולמנוע מצבי סיכון. בהמלצת שירות המבחן הובאה בחשבון הזדהותם של מר משה שלם וגב' נחמה דראב ברקוביץ עם עמדותיה של המבקשת [המשיבה] ומעורבותם בפעילותה. למותר לציין כי נתונים חשובים ומהותיים אלה לא באו לידי ביטוי בחוות דעת מומחי ההגנה אשר למעשה התעלמה מבחינתם".

 

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי:

 

"נהיר כי לנוכח הסיכון הגבוה הנשקף מהמבקשת [המשיבה], והתרשמות שירות המבחן מקשייה בקבלת סמכות חיצונית ומיכולתה לנצל ולהשפיע על אחרים במטרה להשיג את מטרותיה הרי שמפקח מוצע אשר אינו מכיר את המבקשת [המשיבה] ואת מורכבות מצבה ונטייתו לסייע לה נובעת ממניעים אלטרואיסטיים, אינו יכול אף הוא להוות גורם בעל סמכות. העובדה כי המפקחים המוצעים מגלים מחויבות כלפי המבקשת ומודעות לנדרש מהם בתפקיד מפקח, אינה מלמדת בהכרח על יכולתם לעמוד במשימה.

מחויבות ללא יכולת להטיל מרות – אינה מספיקה. על יסוד כך, פסל כאמור שירות המבחן את התאמתם של המפקחים המוצעים. אני סבור, על כן, כי יש ממש בהמלצת שירות המבחן הנסמכת על נימוקים עניינים ומהותיים אלה".

 

בהמשך, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי אין בידיו לקבל טענות שנטענו בעלמא נגד קצין המבחן, שיש בהן כדי להטיל דופי במקצועיותו וביושרו; וכי יש להבחין בין עניינה של המשיבה לבין עניינם של הנאשמים האחרים בתיק, אשר שוחררו למעצר בית. לאחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לתת את הדעת למידת המסוכנות הנשקפת מהמשיבה, אל מול צפי להתמשכות ההליכים ולקושי של המשיבה להתכונן למשפטה, כשהיא נתונה במעצר מאחורי סורג ובריח. בית המשפט המחוזי הוסיף עוד, כי בעניינה של המשיבה נעשו מאמצים רבים לאתר חלופה קונקרטית שיהא בה כדי לעמוד בדרישת החוק ולהלום את מסוכנותה, אולם, בסופו של יום, לא נמצאה חלופה כזו. לאור האמור, נדחתה הבקשה לעיין מחדש בהחלטת המעצר.

 

הבקשה להארכת המעצר בתשעים ימים נוספים

 

ביום 25.03.2018, הגישה המבקשת בקשה שנייה להארכת מעצרה של המשיבה, בתשעים ימים נוספים, החל מיום 05.04.2018. בבקשה נטען, כי מעשיה של המשיבה מלמדים, מעצם טיבם ונסיבותיהם, על המסוכנות הרבה הנשקפת הימנה. המבקשת טענה בנוסף, כי מסוכנותה של המשיבה מתחזקת לנוכח האמור בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינה, בהם נאמר כי "קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגענית בעתיד, וכי לא ברורה מידת יכולתה ומחויבותה של המשיבה להימנע מפעילות במרחב החברתי, באופן שיכולה ליצור מצבי סיכון בהם היא עלולה להפעיל לחץ, לנצל ולהשפיע על אחרים במטרה להשיג את מטרותיה". בנוסף, הובהר על ידי המבקשת, כי חלופות המעצר שהוצעו בעניינה של המשיבה נשללו על ידי שירות המבחן. עוד נטען, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורה של המשיבה יביא לשיבוש הליכי המשפט, נוכח המעשים המיוחסים לה; והעובדה כי לחובתה עומדת הרשעה בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, משנת 2015.

 

אשר להליך העיקרי, מסרה המבקשת כי דחיות רבות מטעם ההגנה, בין היתר לצורך הסדרת הייצוג בתיק ולימוד חומרי החקירה, עיכבו את תחילת משפטה של המשיבה. לדברי המבקשת, התיק קבוע לדיון לצורך הגשת תיק מוצגים ליום 30.04.2018; ולישיבת הוכחות ראשונה ביום 07.05.2018; וכי על המשיבה להגיש את תשובתה המפורטת לאישומים בכתב, עד ליום 02.05.2018. המבקשת הוסיפה וטענה, כי נקבעו 13 מועדי הוכחות נוספים, בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת.

 

הדיון בבקשה

 

במהלך הדיון בבקשה שהתקיים ביום 15.04.2018, חזרה ב"כ המבקשת, עו"ד נילי פינקלשטיין, על טיעוניה לעניין מסוכנותה של המשיבה, והפנתה לתסקירי שירות המבחן, מהם עולה כי אין בחלופות המעצר המוצעות כדי לאיין את רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת הימנה. בתגובה לטענות המשיבה, כי יש לשחררה לחלופת מעצר בדומה לנאשמים האחרים, הפנתה ב"כ המבקשת להחלטת בית המשפט המחוזי, מיום 12.04.2018. ב"כ המבקשת הבהירה, כי במסגרת החלטה זו, אבחן בית המשפט המחוזי בין הנאשמים האחרים, לגביהם המליץ שירות המבחן לשחררם למעצר בפיקוח אלקטרוני ואנושי, לבין המשיבה, שבעניינה נקבעה רמת מסוכנות גבוהה, כאשר  שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורה לחלופה, בהיעדר חלופת מעצר ראויה. בהמשך לכך, טענה ב"כ המבקשת, כי קיים הבדל בין מספר האישומים המיוחסים למשיבה, לבין מספר האישומים הקטן יותר המיוחס לנאשמים האחרים; וכי למשיבה יש עבר פלילי רלוונטי, ובין היתר היא הורשעה בעבירות שיבוש מהלכי משפט, וזאת בניגוד לנאשמים האחרים. לאור האמור, סבורה ב"כ המבקשת כי יש להורות על הארכת מעצרה של המשיבה, כמבוקש.

מנגד, טען ב"כ המשיבה, כי יש לשחרר את המשיבה למעצר בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח אנושי, בהתאם למתווה שהומלץ בחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעם ההגנה. לשיטת ב"כ המשיבה, אין פסול בכך שחלק מן המפקחים מזדהים עם דעותיה של המשיבה, ואין בכך משום עבירה או טעם לפגם, המצדיק את פסילתם של המפקחים על ידי שירות המבחן. עוד נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי אין בהעדר היכרות בסיסית בין חלק מן המפקחים לבין המשיבה, כדי להביא לשלילתם כמפקחים ראויים עבור המשיבה; וכי פסילתם מטעם זה, עשויה לסתום את הגולל לגבי האפשרות לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר, וזאת לנוכח העובדה כי המשיבה אינה נמצאת בקשרים עם בני משפחתה. ב"כ המשיבה הזכיר, כי המשיבה מצויה במעצר מעל לשנה, ומדובר בהתמשכות ניכרת של ההליכים, שכן למרות שחלפה שנה מאז הגשת כתב האישום נגד המשיבה, טרם ניתן לו מענה, ולמעשה משפטה טרם החל. עוד טוען ב"כ המשיבה, כי בשל מעצרה, נמנעת מהמשיבה האפשרות הנתונה לה בדין לעיין בחומרי החקירה, וכי בדומה למקרים רבים אחרים, בהם נקבע על ידי בית משפט זה כי יש לשחרר נאשם ממעצרו, מפאת הצפי להימשכות הליכים והפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן, יש לשחרר גם את המשיבה ממעצר ולו מטעם זה בלבד (בש"פ 7452/16; בש"פ 3669/7; בש"פ 4513/16 ו-בש"פ 2291/18). על יסוד האמור, נטען על ידי ב"כ המשיבה כי הגיעה העת לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר, כפי שנעשה בעניינם של הנאשמים האחרים בתיק.

בית המשפט העליון קבע בהחלטתו, כי על בית המשפט לאזן בין חזקת החפות העומדת לנאשם וזכותו החוקתית לחירות, לבין האינטרס שעניינו שמירה על שלום הציבור ובטחונו (בש"פ 9940/16 מדינת ישראל נ' פלוני (29.12.2016); בש"פ 1383/16 מדינת ישראל נ' פלוני (22.2.2016); בש"פ 8619/13 מדינת ישראל נ' פלוני (8.1.2014)). במסגרת איזון זה, שומה על בית המשפט ליתן את הדעת למגוון של שיקולים ואינטרסים מתנגשים. מן העבר האחד, יש לשקול את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כפי שזו נלמדת מאופי העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען; את עברו הפלילי; ואת החשש מפני שיבוש הליכי המשפט והחשש להימלטותו של הנאשם מאימת הדין. מן העבר השני, יש לבחון את עוצמת הפגיעה בחירותו של הנאשם, הנובעת, בין היתר, מקצב התקדמות ההליך המשפטי בעניינו, וממשך הזמן אשר חלף מאז הושם הנאשם במעצר. כאשר קצב התנהלות ההליך המשפטי אינו משביע רצון, תנוע המטוטלת לעבר זכותו של הנאשם לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר (בש"פ 4166/16 מדינת ישראל נ' אבו רזק (25.7.2016); בש"פ 5816/15 מדינת ישראל נ' דריימן (9.9.2015); בש"פ 3343/13מדינת ישראל נ' אוחיון (3.6.2013)).

 

במקרה דנן, יוחסו למשיבה, כמו גם לשני הנאשמים הנוספים, מעשים חמורים ביותר, הבאים לידי ביטוי באלימות מילולית העומדת על רף חומרה גבוה. על פי המתואר בכתב האישום, המשיבה קשרה קשר עם כל אחד מהנאשמים האחרים, כדי לפגוע בגורמי הרווחה, בגורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט, ובאחרים. במסגרת זו, פעלו, כנטען בכתב האישום, המשיבה והנאשמים האחרים על מנת להטריד ולפגוע בפרטיותם של עובדי ציבור, שמילאו את תפקידם הכרוך גם בהוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ובסכסוכים על משמורת ילדים. בין היתר, פרסמה המשיבה, לכאורה, תכנים מכפישים ובוטים, לרבות תכנים בעלי אופי מיני, כלפי עובדי ציבור ומתלוננים נוספים, ומסרה פרטים מזהים על אודות קטינים המצויים בהליכי משמורת חשאיים. על פי הנטען, המשיבה הגיעה לבתי מגורים של עובדי ציבור, והשמיעה כלפיהם קריאות מבזות, וכן ביצעה עבירות מרמה שונות, ובכלל זה זיוף מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה. המסוכנות הנשקפת מן המשיבה עולה בבירור מעובדות כתב האישום, אשר תוארו לעיל, כמו גם מעברה הפלילי, הכולל, בין היתר, עבירות של שיבוש מהלכי משפט. לכך יש להוסיף את העובדה, כי בעת ביצוע המעשים לכאורה, היה תלוי ועומד עונש מאסר מותנה, מעל לראשה של המשיבה, ולא היה בכך כדי להרתיעה מביצוע, לכאורה, של המעשים המיוחסים לה בכתב האישום.

 

בית המשפט העליון לא קיבל את טענת ב"כ המשיבה, לפיה לא נשקפת מן המשיבה מסוכנות גבוהה, מאחר שאין מיוחסים לה מעשים הכוללים אלימות פיזית כלפי המתלוננים. פרסומים מכפישים ובוטים כלפי עובדי ציבור ומתלוננים אחרים הם בגדר אלימות מילולית הניצבת ברף חומרה גבוה ביותר, ואין להמעיט בחומרת המעשים רק משום שאין מדובר באלימות פיזית (בש"פ 9132/17 זר נ' מדינת ישראל (29.11.2017)). הביטויים הקשים בהם נעשה שימוש, לכאורה, על ידי המשיבה, לצד היקפם הרחב של המעשים, המתפרשים על פני 120 אישומים נפרדים, מספרם הרב של נפגעי העבירה, והעובדה כי המשיבה פעלה, על פי הנטען, באופן שיטתי תוך ניסיון להסוות את מקור הפרסומים, כל אלה מובילים למסקנה כי נשקפת מסוכנות גבוהה מהמשיבה, שאין להקל בה ראש.

 

בסופו של דבר, בית המשפט העליון החליט להיעתר לבקשת המדינה, והאריך את מעצרה של המשיבה ב-90 ימים נוספים,החל מיום 05.04.2018, או עד למתן פסק דין, בתפ"ח 14615-04-17, בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, לפי המוקדם.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס- חוק איקיוטק וחקירת משטרה

עו"ד נועם קוריס- חוק איקיוטק וחקירת משטרה

פרשת איקיוטק שכללה חקירה משטרתית מתוקשרת, מעצר בית, ועדות בכנסת ספקולציות ודרמות, הסתיימה כצפוי בחקיקת חוק חדש שנקרא חוק איקיוטק ואשר נועד להגן על צרכנים מפני גבייה משפטית ובלתי שירותית של חובות לעסקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המלצות משטרה בתקשורת

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

חוק איקיוטק שבשמו הפורמלי נקרא תיקון מס' 46 בחוק הגנת הצרכן מתשע"ו-2016 קובע סדרת הגנות על הצרכן מפני הליכים משפטיים שעלול לנקוט נגדו עסק, ובין היתר עוסק הטוען כי צרכן לא שילם חיוב במועד שנקבע לכך חייב בתוך לכל היותר שבועיים להוציא הודעת חיוב שתכלול את פירוט החוב בלבד אם ברצונו לחייב את הצרכן בעלויות הגבייה, ובתוך ארבעה חודשים לכל היותר שאם לא כן יהא אסור לעסק לגבות את החוב כלל.

אסור לעסק לכלול התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ואסור לו לשלוח את פירוט החוב על ידי אחר (למשל עו"ד).

החוק גם קובע, שאם צרכן מבקש בכתב או בעל פה, לקבל תיעוד המאשר את קיומה של העסקה שלגביה נשלחה אליו הודעת חוב, ישלח לו העוסק תיעוד כאמור בתוך 14 ימים ממועד הבקשה.

המלך כאן די עירום, כי אם משהו היה לא בסדר בהתנהלות עורכי הדין בפרשת איקיוטק אז למה בעצם היו צריכים לחוקק את חוק איקיוטק ?  זה די ברור שרק בגלל שהכל נעשה כדין היה צריך בדיעבד לחוקק חוק אבל זה לא הפריע שכמו גם בפרשות אחרות, היו שבועות שכמעט בכל יום היו מעטרות כותרות העיתונים והמהדורות על מעצרים וחקירות. קשה בישראל שלא לשים לב שאין סקטור ללא פרשות וחקירות פליליות עליו קראנו כבר על רבים ממנו שנחשדו, שנחקרו, שנעצרו, על חלק מסוים מהם קראנו שבסופו של יום הועמדו לדין או אפילו הורשעו אבל על אף אחד כמעט לא קראנו שנגנזה נגדו החקירה, למרות שבמקרים רבים למדי חקירות המשטרה נגנזות, ובדיקת הרשויות מלמדת שאין מקום להעמיד לדין או להגיש כתב אישום נגד האדם שנגדו קראנו כותרות מרובות, שלא רק שלא עודכנו, אלא שברוב המקרים גם עדיין מתנוססות בכל חיפוש בגוגל. כתבות וכותרות העוסקות במעצרים וחקירות פליליות אנחנו רואים לא מעט באתרי החדשות ובתקשורת כמעט בכל יום, חקירת המשטרה בעניינו של ראש עיר כזה ואחר, על מעצרו של איש העסקים התורן, חברי הכנסת, השר, ראש הממשלה ואפילו רעייתו.

לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" – לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה.

תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.

נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.

אומנם החוק בישראל עושה הפרדה מלאה בין עורך הדין לבין הלקוח, וכולנו זוכרים שגם את איוון האיום (איוון דמיאניוק) ייצג עורך דין, שכן כל הרעיון וכל השיטה עוסקים בדיוק בכך שכל אחד זכאי לייצוג עורך דין- בלי קשר למה הוא עשה או במה הוא נחשד.

בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.

הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.

בכל מקרה ובינתיים, עד שאמצעי התקשורת שפרסמו את דבר החקירה של לשכת עורכי הדין יפרסמו גם עדכון מתאים על גניזת פרשת איקיוטק בהקשר של עורכי הדין- אז הנה אני מעדכן אותכם שלשכת עורכי הדין קבעה שפרשת איקיוטק נגנזה, ושהבדיקה הראתה שלפחות הח"מ לא ביצע שום עבירה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס –  על ההבדל בין לשון הרע להוצאת דיבה

עו"ד נועם קוריס –  על ההבדל בין לשון הרע להוצאת דיבה

נראה שרוב רובם של האנשים כלל לא יודעים מה ההבדל בין הוצאת דיבה ובין לשון הרע. מסתבר, שכל פרסום שלילי או אמירה רעה כנגד אדם מהווה בעצם לשון הרע.

הוצאת דיבה לעומת לשון הרע הנה פרסום שלילי או אמירה רעה שאינם מוגנים בחוק לשון הרע.

כלומר אם לפשט את הדברים, הרי שלפי המשפט הישראלי פרסום לשון הרע אינו דבר בלתי חוקי בהכרח ואילו הוצאת דיבה אינה חוקית.

ההגנות המנויות בחוק איזור לשון הרע מתפרסות על פני מספר נושאים, החל מהעדר רכיב פרסום- כלומר שפחות משני אנשים כולל הנפגע ראו או שמעו את הפרסום, דרך הגנת אמת דיברתי ובתום לב, ועד הגנות מסוג חסינות, למשל על עניינים הנאמרים תוך כדי דיון משפטי, על ידי שופט, דיין, בעל דין או עורך דין, או החסינות המקובלת על הנאמר במליאת הכנסת.

 %d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%9d-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a1-2017

חוק לשון הרע אף מבחין בין פרסום עובדות לכאורה, שיש בהם משום לשון הרע והן אינן אמת לבין פרסום דעות או פרשנויות שבדרך כלל יחסו תחת חופש הביטוי.

במסגרת תביעות בגין לשון הרע, אסור להביא עובדות אודות עברו של הנפגע מהפרסום, אלא אם העובדות קשורות במישרין לפרסום.

בתיקי לשון הרע בבתי המשפט יוצא גם שהצדדים כאילו מהפכים, כך שלאחר שהוכח שהנתבע אכן פרסם את פרסומי לשון הרע, יהא מוטל עליו להוכיח את אחת ההגנות המנויות בחוק, ופעמים רות מלאכת הוכחת האמת בפרסום בדיעבד אינה מלאכה פשוטה, ולו לאור הנטל להוכיח הדברים בראיות כשרות ומתאימות, על ידי הנתבע.

 

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

ועוד כמה מאמרים שכתבתי

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

 

תגיות:

 

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס –  על הדורסנות של אתרי החדשות וגוגל ולמה אזרחי ישראל הם סוג ב' ?

עו"ד נועם קוריס –  על הדורסנות של אתרי החדשות וגוגל ולמה אזרחי ישראל הם סוג ב' ?

עו"ד יונתן מילר התעורר בוקר אחד וגילה שבכל כותרות העיתונים נרשם שעו"ד ינותן מילר הינו עבריין נמלט שגנב כספים מלקוחות. מסתבר שכיום הסיוט הזה יכול להיגרם לכל ישראלי, ולפחות עד שגם אזרחי ישראל יקלו את זכויות אזרחי אירופה- להימחק מגוגל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון, תיאר את האירוע ואת הכרעתו, בערך כך: המערער הוא עורך דין מוסמך, חבר בלשכת עורכי הדין בישראל. בשנת 2005 הורשע עורך דין בעל שם זהה לשמו של המערער ב-7 עבירות של גניבה בידי מורשה, נגזר עליו עונש מאסר בפועל וקנס כספי, ונשללה חברותו בלשכת עורכי הדין (להלן: עוה"ד המורשע). בשנת 2014 או בסמוך לכך, גילה המערער כי מבין הקישורים הראשונים שמתקבלים בביצוע חיפוש של צירוף המילים 'עו"ד יונתן מילר' בגוגל, ישנם קישורים לכתבות שהתפרסמו באתריהן של המשיבות 1-3 ,המתארות את הליכי המשפט שהתנהלו נגד עוה"ד המורשע. בכיתוב על גבי קישורים אלה, שהוא למעשה ביטוי לכותרות הכתבות כפי שהן מופיעות באתרי המשיבות 1-3 ,נכתב בין היתר כך: "46 חודשי מאסר בפועל לעו"ד יונתן מילר שגנב 2 מיליון שקל מכספי…" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 1) להלן: המשיבה 1 או אתר הארץ)); "עו"ד ישראלי שנחשד בהונאה הוסגר מדרא"פ" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 2) להלן: המשיבה 2 או אתר YNET;(( "הוארך מעצרו של עו"ד יונתן מילר שהוסגר לארץ ע"י שלטונות…" (כותרת הידיעה באתר המשיבה 3) להלן: המשיבה 3 או אתר News1.(( 3 . ביום 2014.8.11 פנה המערער אל המשיבות 1-3 בדואר ובדוא"ל, וביקש להסיר את הכתבות מאתריהן, מכיוון שקישור שמו למעשים פליליים פוגע בשמו הטוב ובפרנסתו. ביום 2014.8.13 השיב ב"כ המשיבות 1-2 לפנייתו של המערער, וציין כי "מטעמים עקרוניים ובשל החשיבות של שלמות הארכיון" אין בדעת הארץ ו-YNET להסיר את הכתבות. כמו כן ציין ב"כ המשיבות 1-2 ,כי בכותרת המשנה של הכתבה שפורסמה באתר YNET ובגוף הכתבה שפורסמה באתר הארץ, ישנם פרטים שמבהירים לקוראים היטב כי הכתבה אינה עוסקת במערער אלא בעוה"ד המורשע. לצד זאת, צוין במכתב כי שתי המשיבות "מוכנות לשקול בחיוב הוספת הערה שתבהיר לקוראים שאין לך (למערער – נ' ס') כל קשר לעו"ד יונתן מילר שהוזכר בכתבה". המשיבה 3 – אתר News1 – לא הגיבה לפנייה זו של המערער. משסורבו בקשותיו, פנה המערער ביום 2014.9.21 לגוגל בבקשה שזו תסיר ממנוע החיפוש שלה את הקישורים לכתבות; גוגל סירבה לבקשה, תוך שהפנתה את המערער להסדיר את העניין אל מול המשיבות 1-3. 4 .בחודש מאי 2016 שב המערער ופנה אל כלל המשיבות בבקשה להסיר את הכתבות מאתריהן. ב"כ המשיבות 1-2 דחה את הבקשה, וציין כי "עסקינן בדיווח נכון והוגן על הליך משפטי". העורך הראשי של אתר News1 דחה אף הוא את טענותיו של 2 המערער, וטען כי מדובר בכתבה המבוססת על החלטה שיפוטית. עם זאת, 3 המשיבות הציעו למערער להוסיף הערה בגוף הכתבה, אשר תבהיר לקוראים כי האמור בפרסום אינו מכוון אליו. גוגל ציינה בתשובתה כי התוכן אינו מצוי בשליטתה, ולכן שבה והפנתה את המערער אל האתרים שבהם פורסמו הכתבות. נוכח תשובת המשיבות, הגיש המערער תובענה נגדן לבית המשפט המחוזי, שבה ביקש ליתן צו עשה שיורה למשיבות להסיר את הכתבות מאתריהן. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5 .בראשית דבריו עמד בית המשפט המחוזי על טענות הצדדים. הטענה העיקרית של המערער היתה כי המשיבות 1-3 נושאות כלפיו באחריות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) להלן: החוק או חוק איסר לשון הרע). לדידו, גולש סביר המחפש מידע על אודותיו ברשת האינטרנט עלול להסיק כי הכתבות מכוונות אליו, וזאת נוכח העובדה שמאז שלילת חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, המערער הוא עוה"ד היחיד בישראל הנושא את השם יונתן מילר. עוד טען המערער, כי במועד פרסום הכתבות היה על המשיבות 1-3 לבדוק שמא קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשמו, ומכיוון שלא עשו זאת, הן אינן זכאיות להגנה הקבועה בסעיף 15)1 (לחוק. זאת ועוד, המערער טען כי לאחר שהביא לידיעת המשיבות את הפגיעה הנגרמת לו כתוצאה מהפרסום, המשך הפרסום מצדן עולה כלפיו כדי רשלנות. 6 .בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי "הכתבות הינן בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13)7 (לחוק, שכן עניינן בהליכים משפטיים בהם היה מעורב עוה"ד המורשע ואשר התנהלו בדלתיים פתוחות […]. בענייננו, לא נשמעה כל טענה, גם לא מצד המבקש עצמו, כי הכתבות אינן עוסקות בהליכי משפט בהם היה מעורב עוה"ד המורשע או כי תוכנן לא מהווה דיווח 'נכון והוגן' על שהתרחש בהליכים אלו […]. בכך, די כדי להכלילן במסגרת הפרסום המותר הקבוע בסעיף 13)7 (לחוק באופן בו אין הן יכולות לשמש עילה למשפט" (פסקה 29 .(משקבע כך, לא ראה בית המשפט המחוזי נפקות מעשית לבחינת השאלה האם הפרסום בכתבות עולה כדי לשון הרע כלפי המבקש. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי למרות שנשללה חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, אין מקום להורות למשיבות לתקן את הכתבות, שהרי האמור בהן היה נכון לעת פרסומן. זאת ועוד, קבע בית המשפט המחוזי, שכאשר הפרסום חוסה תחת הסייג שבסעיף 13)7 (לחוק – בשונה ממצב שבו נטען כי הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב – לא קמה במועד הפרסום חובה לברר האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה לשמו של מושא הפרסום. אשר לטענת המערער לפיה קמה לו עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות, פסק בית המשפט המחוזי כי בשל קיומו של הסדר ספציפי בחוק איסור לשון 3 הרע, אין מקום לדון בטענות לפגיעה מכוח עוולות נזיקיות כלליות אחרות כגון עוולת הרשלנות. 7 .על יסוד האמור, דחה בית המשפט המחוזי את תובענתו של המערער, וקבע "שהכתבות הינן בגדר פרסומים מותרים […] וכי המשיבות אינן נושאות באחריות פלילית או אזרחית בגינן כלפי המבקש" (פסקה 33 .(בשולי הדברים העיר בית המשפט המחוזי, כי על אף שאין ביכולתו של המשפט להציע מזור למצוקתו הכנה של המערער, טוב יעשו הצדדים אם ישקלו פתרונות שייטיבו עם המערער, משום ש"זה נהנה וזה לא חסר" (פסקה 34.( מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 8 .לטענתו של המערער, פרסום הכתבות אינו פרסום מותר לפי סעיף 13)7 (לחוק, מכיוון שתחולתו של סעיף זה היא אך ורק כלפי האדם שאליו כּוּונה הכתבה ולא כלפיו. לחלופין, טוען המערער, כי גם אם יקבע שהסעיף חל כלפי כל אדם, הרי שבנסיבותיו של המקרה דנן אין לראות את הפרסום שנעשה כ"נכון והוגן". לדידו, בטרם הפרסום היה על המשיבות לברר האם קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשמו של עוה"ד המורשע. עוד טוען המערער, כי התוצאות המתקבלות במנוע החיפוש של גוגל מהוות פרסום המתחדש מדי יום ביומו, ומשכך הן אינן משקפות נכוחה את המציאות כיום, וממילא אינן מהוות פרסום נכון והוגן. המערער מפנה גם לפסק הדין שניתן בבית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופי, שבו נקבע כי כאשר המידע הפוגעני הופך ללא רלבנטי זכאי האדם מושא אותו מידע לבקש את הסרתו. עוד טוען המערער כי באיזון הראוי שבין האינטרסים המתנגשים, יש לבכּר את האינטרסים שלו על פני אלה של המשיבות, וזאת הן בשל הפגיעה המתמשכת בו, הן בשל שחיקת האינטרס הציבורי כתוצאה מהזמן הרב שחלף. לא זו אף זו, טוען המערער, כי המשך פרסום הכתבות והמשך ההפניה אליהן מגוגל, חרף העובדה שהפנה את תשומת לב המשיבות לפגיעה בו, עולים כדי רשלנות, ויש בהם משום שימוש שלא בתום לב ובדרך מקובלת בהגנה שהעניק החוק למשיבות. יתר על כן, המערער סבור כי קיימת לקונה בדין הישראלי בנוגע לסוגיות שלפנינו, ובכללן סוגיית לשון הרע באינטרנט, וכי יש למלא חסר זה בהתאם לאמור בחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 .עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשית עליו הוצאות משפט בשיעור גבוה, וכי בנסיבות העניין היה נכון לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו. לא למותר לציין, כי בהודעת הערעור מציין המערער כי "בקשתו הינה להסרת הקישורים הרלוונטיים שבמנוע החיפוש של 'גוגל' ולא בהסרת הכתבות עצמן 4 מאתרי המשיבות 1-3 ."בסיכומי התשובה חזר המערער על עיקרי טענותיו; כמו כן ציין המערער כי אין בהצעת המשיבות להוסיף הערה בגוף הכתבות כדי להפחית מהפגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו, שכן גולשים רבים מסתפקים בקריאת הכותרות המוצגות בגוגל ואינם שוקדים לקרוא את הכתבות עצמן. 9 .המשיבות 1-2 טוענות כי יש לדחות את הערעור מחמת העדר עילה, וכן מכיוון שבערעור שינה המערער את הסעד המבוקש, שכן עד כה ביקש כאמור להסיר את הקישורים לכתבות, ולא את הכתבות עצמן. עוד טוענות המשיבות 1-2 ,כי סעיף 13)7( לחוק נועד להגן על התועלת הציבורית הטמונה בדיווחים על אודות הליכים משפטיים, ומשכך תחולתו היא כלפי כל אדם העלול לחוש נפגע מהפרסום. כל פרשנות אחרת – כך סוברות שתי המשיבות – תרוקן מתוכן את הוראות סעיף 13)7 ,(ותוביל ל'אפקט מצנן' בסיקור הליכים משפטיים. עוד טוענות המשיבות 1-2 ,כי הפרסום בכתבות מוגן מכוח הגנת 'אמת הפרסום' הקבועה בסעיף 14 לחוק, שכן הנאמר בכתבות הוא אמת; הן במועד פרסומן, הן כיום. עוד נטען, כי אין להטיל על כלי התקשורת חובה לברר בטרם הפרסום האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה לשמו של מושא הפרסום. לצד זאת, נטען כי בגוף הכתבות ישנם פרטים שמהם ניתן להבין בבירור שהכתבה אינה מכוונת כלפי המערער. בד בבד, שתי המשיבות שבו על הצעתן להוסיף הערה בגוף הכתבות שתבדל באופן ברור את המערער מן האמור בהן. זאת ועוד, טוענות המשיבות 1-2 ,כי הפסיקה בישראל דחתה את טענת המערער שלפיה כל 'שליפה' של כתבה מהארכיון כמוה כפרסום מחודש שלה, וכמו כן לא אומצה בארץ פסיקת בית המשפט של האיחוד האירופי הנ"ל שאליה הפנה המערער. לא זו אף זו, נטען כי בשל קיומו של הסדר פרטיקולרי בחוק איסור לשון הרע, אין לבחון את הפגיעה במערער על יסוד עוולת הרשלנות. יתרה מכך, המשיבות 1-2 גורסות כי בשל העובדה שהכתבות פורסמו לפני למעלה מ-7 שנים התיישנה התובענה; ולחלופין, התנהלות המערער לוקה בשיהוי משמעותי. עוה"ד המורשע נדון בשנת 2005 ,והמערער נקט פעולות בעניין זה, לראשונה רק בשנת 2014. 10 .טענותיה של המשיבה 3 דומות בעיקרן לטענותיהן של המשיבות 1-2; המשיבה 4 – גוגל – טוענת כי יש לדחות את הערעור מכיוון שאינו מגלה עילה כלפיה, שהרי עניינו של המערער אינו נמנה על העניינים שלגביהם נקבע בפסיקה כי קיימת חובה להסיר את תוצאות החיפוש. עוד טוענת גוגל, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי אינו רלבנטי לענייננו, מה גם שמדובר בנימוק שלא נטען לפני הערכאה הדיונית. לבד מן האמור, טענותיה של גוגל חוזרות בעיקרן על  טענותיהן של יתר המשיבות.

בית המשפט העליון בישראל קיבל את עמדת אתרי החדשות וגוגל ודחה את עתירתו של עו"ד יונתן מילר. ייתכן שאם לאזרחי ישראל היו אותן הזכויות כמו אזרחי אירופה, עו"ד יונתן מילר לא היה צריך לעמוד במצב בו הוא נמצא ואשר כל ישראלי עלול להימצא בו מחר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס: גניזת פרשת איקיוטק-  על חובת העדכון לפי חוק איסור לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: גניזת פרשת איקיוטק-  על חובת העדכון לפי חוק איסור לשון הרע

כותרות בדבר מעצרים וחקירות פליליות אנו רואים בכל אתרי החדשות ובתקשורת בכל יום כמעט, חקירת המשטרה בעניינו של ראש עיר כזה ואחר, על מעצרו של איש העסקים התורן, חברי הכנסת, השר, ראש הממשלה ואפילו רעייתו. אין סקטור של קראנו כבר על רבים ממנו שנחשדו, שנחקרו, שנעצרו, על חלק מסוים מהם קראנו שבסופו של יום הועמדו לדין או אפילו הורשעו אבל על אף אחד כמעט לא קראנו שנגנזה נגדו החקירה, למרות שבמקרים רבים למדי חקירות המשטרה נגנזות, ובדיקת הרשויות מלמדת שאין מקום להעמיד לדין או להגיש כתב אישום נגד האדם שנגדו קראנו כותרות מרובות, שלא רק שלא עודכנו, אלא שברוב המקרים גם עדיין מתנוססות בכל חיפוש בגוגל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס כותב על פרטיות ותביעות ייצוגיות בנושא ספאם (חוק התקשורת)

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" – לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה.

תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.

גניזת פרשת איקיוטק

נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.

אומנם החוק בישראל עושה הפרדה מלאה בין עורך הדין לבין הלקוח, וכולנו זוכרים שגם את איוון האיום (איוון דמיאניוק) ייצג עורך דין, שכן כל הרעיון וכל השיטה עוסקים בדיוק בכך שכל אחד זכאי לייצוג עורך דין- בלי קשר למה הוא עשה או במה הוא נחשד.

בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.

הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.

בכל מקרה ובינתיים, עד שאמצעי התקשורת שפרסמו את דבר החקירה של לשכת עורכי הדין יפרסמו גם עדכון מתאים על גניזת פרשת איקיוטק בהקשר של עורכי הדין- אז הנה אני מעדכן אותכם שלשכת עורכי הדין קבעה שפרשת איקיוטק נגנזה, ושהבדיקה הראתה שלפחות הח"מ לא ביצע שום עבירה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.