סחר בסמים, יישב 15 חודשים בכלא ולא יוכל לצאת לחופשה ולהשתתף בחתונת אחותו  

סחר בסמים, יישב 15 חודשים בכלא ולא יוכל לצאת לחופשה ולהשתתף בחתונת אחותו    

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.8.2018 (עת"א 99-08-18, השופט א' משניות), שדחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות סמים. ביום 23.7.2018 המבקש הגיש לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בקשה לצאת לחופשה חריגה לצורך השתתפות בחתונתה של אחותו ביום 10.8.2018. לטענת המבקש, הבקשה הוגשה במועד זה מאחר שהאירוע עצמו נקבע בתוך פרק זמן קצר, מסיבות משפחתיות.

עוד בטרם ניתנה החלטת שב"ס בעניין, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. שב"ס הגיש תגובה לעתירה, ובה הבהיר כי הוא מתנגד ליציאתו של המבקש לחופשה, בין היתר לנוכח עמדתם השלילית של גורמי הטיפול, התנגדותה של משטרת ישראל, וכן חומר מודיעיני עדכני המייחס למבקש, בין היתר, מעורבות שלילית בכלא.

ביום 2.8.2018 התקיים דיון בעתירה ובסיומו ניתן פסק הדין הדוחה את העתירה. בית המשפט המחוזי ציין כי הבקשה בעניין היציאה לחתונה הוגשה פחות מ-20 ימים עובר למועד האירוע, תוך חריגה מפקודות שב"ס לפיהן על בקשה מסוג זה להיות מוגשת  45 ימים עובר למועד האירוע. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הטענה בדבר הנסיבות המשפחתיות שהובילו להגשת הבקשה באיחור לא פורטה בבקשה שהוגשה לשב"ס. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי חופשה חריגה אינה זכות מוקנית, וכי ההיענות לה תלויה בין היתר בהתנהגותו של האסיר. במקרה דנן, כך צוין, עולה מחוות דעת סוציאלית כי המבקש מכור לסמים ואינו משולב בהליך טיפולי כלשהו, ועל כן המלצת גורמי הטיפול היא שלא לתמוך בשחרורו לחופשה חריגה בשלב זה. בשולי הדברים, העיר בית המשפט המחוזי כי דרכו של המבקש פתוחה להגיש בקשה לביקור פתוח מורחב עם בני משפחתו, וכי חזקה על שב"ס שבקשה כאמור – ככל שתוגש – תישקל בכובד ראש.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו לפיה מועד החתונה נקבע בסמוך למועד הגשת הבקשה לשב"ס, מסיבות אישיות-משפחתיות, ולכן לא היה בידו להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר כפי שמורות פקודות שב"ס. על כן, כך נטען, לא היה מקום לתת למועד הגשת הבקשה משקל בהחלטה. בנוסף, המבקש טוען כי המסוכנות הנשקפת ממנו בשל כך שאינו משולב בהליך טיפולי ניתנת לאיון באמצעות קביעת תנאים מגבילים משמעותיים.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא הגיע לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כוחה של הלכה זו יפה גם מקום שבו האסיר מבקש כי תאושר לו חופשה על מנת להשתתף בשמחה משפחתית של קרוב מדרגה ראשונה (ראו: רע"ב 1109/18 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (8.2.2018)). הבקשה דנן אינה מקיימת אמת מידה זו, בשים לב לכך שהיא ממוקדת בעניינו הקונקרטי של המבקש. זאת ועוד: כידוע, ככלל לא יחליף בית משפט זה את שיקול הדעת המסור לשב"ס בכל הנוגע למתן חופשות לאסירים (ראו: רע"ב 7676/15 זנו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (12.11.2015)). איני סבורה כי בענייננו התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות לחרוג מכלל זה, וזאת אף בהתעלם משאלת מועד הגשת הבקשה – לנוכח העמדה הברורה שהובעה על ידי הגורמים המקצועיים בעניינו של המבקש. למעלה מן הצורך, ייאמר כי על פני הדברים דומה שהטעמים שבגינם הסתייג שב"ס מיציאתו של המבקש לחופשה חריגה הם טעמים סבירים המעוגנים בנסיבות המאסר.

אם כן, מבלי להקל ראש ברצונו של המבקש להשתתף בשמחה המשפחתית וחרף העובדה שיש להצטער על כל מקרה שבו השתתפות כזו אינה אפשרית בשל מאסר, לא מצא בית המשפט העליון, כי המקרה מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, המבקש רשאי להגיש בקשה מתאימה אחרת לשב"ס על מנת להיפגש עם בני משפחתו במסגרת שאינה חופשה חריגה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מודעות פרסומת

קסטרו מודל לא ישלמו פיצוי על ספאם

קסטרו מודל לא ישלמו פיצוי על ספאם

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט? – ערוץ 7

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון דחה בימים אלו את בקשתו של המבקש שלטענתו קיבל הודעות ספאם מקסטרו מודל. ביום 9.9.2014 המבקש הצטרף למועדון הלקוחות של המשיבה, ומילא טופס הצטרפות שבו נכלל המשפט "אני מסכים/ה להצטרף למועדון CU [מועדון הלקוחות של המשיבה – ע' פ'] […] הצטרפותי למועדון CU מהווה הסכמה לקבלת עדכונים, מבצעים והטבות בלעדיות באמצעי המדיה המפורטים מעלה". המבקש סימן "וי" במשבצת שסומנה ליד המשפט. בה בעת, במקום בטופס שיועד למילוי מספר טלפון נייד ציין המבקש מספר טלפון נייח. בנוסף, המבקש מחק את החלק שיועד להשלמת פרטי הילדים. המבקש חתם על הטופס במתכונת האמורה. בחודש נובמבר 2015 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בירושלים במסגרתה תבע את המשיבה לפיצוי בגין 24 מסרונים שיווקיים שנשלחו לטלפון הנייד שלו, לטענתו שלא בהסכמתו ותוך הפרת סעיף 30א(י) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: המסרונים והחוק). ביום 14.11.2017 קיבל בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה א' חן) את תביעת המבקש, וחייב את המשיבה בתשלום 24,000 ש"ח למבקש, 1,000 ש"ח עבור כל מסרון, בהתאם לסכום הפיצוי המירבי המותר בחוק. לאחר שבחן את הראיות ואת העדויות שהובאו לפניו, קבע בית המשפט כי המשיבה שלחה למבקש את המסרונים ללא הסכמתו; וכי לא התקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 30א(ג) לחוק המתיר את שליחתם של אלה אף בהיעדר הסכמה.

 

ביום 8.4.2018 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר) את ערעור המשיבה על פסק הדין האמור, תוך שמצא להתערב בחלק ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום. נקבע, בין היתר, כי הוכח שהמבקש הסכים לקבל מסרונים שיווקיים מהמשיבה. כך, הגם שמיאן למלא את מספר הטלפון הנייד שלו בטופס ההצטרפות, מסר אותו למוכרן של המשיבה בעת ההצטרפות למועדון הלקוחות, ודי בכך לצורך עמידה בדרישות החוק. כמו כן, נקבע כי יש להתחשב בכך שהמבקש לא מחק את סעיף ההסכמה לקבלת המסרונים מהמשיבה בטופס ההצטרפות, בעוד שמחק את המקום המיועד לפרטי ילדים. עוד נקבע כי הוכחו גם התקיימותם של התנאים המנויים שקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק המתיר משלוח הודעות פרסומת אף ללא קבלת הסכמת הנמען. במסגרת זאת נקבע, בין היתר, כי אף אם מסירת המספר נעשתה למטרה אחרת, די בכך בראי הסעיף האמור; כי כל המסרונים שנשלחו למבקש כללו פרטי התקשרות עם המשיבה שאיפשרו למבקש לפנות למשיבה בבקשה להפסיק את שליחתם; וכי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימות התנאי השלישי בסעיף. כמו כן, נקבע כי התנהלותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב, שכן נמנע מפנייה למשיבה בבקשה שתחדל ממשלוח המסרונים, הגם שהייתה בידו אפשרות פשוטה ויעילה לעשות כן; והמתין להצטברותם של מסרונים רבים עד הגיש לבסוף תביעתו. לבסוף נקבע כי גם אם היה מקום לקבוע כי יש לפצות את המבקש – ולא היא – הרי שנוכח התנהלותו האמורה אינו זכאי לפיצוי המירבי שנקבע בחוק.

 

במסגרת בקשת רשות הערעור. המבקש טען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הוכחה הסכמתו לקבלת המסרונים; כי לא היה מקום להתערב בממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום בעניין זה; וכי מכל מקום הנטל להוכחת הסכמה כאמור רובץ על המשיבה וזו לא עמדה בו. עוד נטען כי שגה בית המשפט בקביעותיו כי התקיימו תנאי סעיף 30א(ג) לחוק, וכי המידע שנכלל במסרונים לא איפשר פנייה פשוטה בבקשה להפסקת שליחתם כנדרש לפי החוק. לבסוף נטען כי לא היה מקום לקבוע כי התנהלות המבקש הייתה שלא בתום לב; וכי מטעם זה ממילא לא היה מקום לפסוק לטובתו את הפיצוי המירבי, לו היה מתקבל ערעורו.

 

בית המשפט העליון היגע למסקנה כי דינה של בקשת המבקש להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו הבקשה למתן רשות ערעור מעוררת שאלה משפטית רחבה החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הטענות בבקשת הרשות לערער – שעיקרן ביישומו של סעיף 30א לחוק ובנסיבות המקרה הפרטניות – נטועות בכללן בדל"ת אמות המקרה, הן "ערעוריות" במובהק ולפיכך אינן מקימות עילה למתן רשות לערער כאמור (רע"א 7294/17 זילברג נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ, פסקה 7 (28.9.2017)). כך, גם בעצם התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה, כפי שנעשה בנסיבות המקרה דנן, ובעובדה ששתי הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות אין, כשלעצמן, כדי להצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (רע"א 1234/12 קנר נ' ארד, פסקה 5 (8.3.2012); רע"א 630/10 עדני נ' שקופ, פסקה 3 (16.2.2010)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט העליון אישר העברת הסמכויות בכותל לידי ראש הממשלה בנימין נתניהו

בית המשפט העליון אישר העברת הסמכויות בכותל לידי ראש הממשלה בנימין נתניהו

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת הממשלה מספר 3936 מיום 1.7.2018 (להלן: "החלטת הממשלה"), להעביר לראש הממשלה ולשר האנרגיה, סמכויות הנתונות, לפי סעיף 29(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות"), לשרת התרבות והספורט ולשרת המשפטים (בהתאמה). כמו כן מופנית העתירה נגד החלטת הכנסת מיום 2.7.2018 לאשר את החלטת הממשלה האמורה (י"פ תשע"ח 9542).

סעיף 29(ג) לחוק העתיקות, שכותרתו: "איסור פעולות באתר עתיקות", מורה כי –

 

לענין אתר עתיקות המשמש לצורך דתי או מוקדש לתכלית דתית, לא יתן המנהל אישור לחפירה או לאחת הפעולות המנויות בסעיף קטן (א) אלא באישור ועדת שרים המורכבת מהשר כיושב-ראש, שר הדתות ושר המשפטים. (להלן: "וועדת השלושה")

[ההדגשה לא במקור]

 

הממשלה החליטה להעביר את סמכות האישור הנתונה לשרת התרבות והספורט ולשרת המשפטים מכוח הסעיף האמור, לידי ראש הממשלה ושר האנרגיה (בהתאמה), בהתאם להוראת סעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה הקובע כי –

 

הממשלה רשאית, באישור הכנסת, להעביר סמכות הנתונה על פי חוק לשר אחד, או חובה המוטלת עליו על פי חוק, כולה או מקצתה, לשר אחר.

 

ההחלטה אושרה כאמור על ידי הכנסת ביום 2.7.2018.

 

לטענת העותרת, החלטת הממשלה היא בלתי חוקית, משום שסעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה נועד "להעברה קבועה של סמכות משר לשר אחר", ולא "להעברה נקודתית של סמכות משר למשנהו", "לצורך החלטה ספציפית ומוגדרת", כפי שנעשה לשיטתה בענייננו, על מנת לאפשר לשרות "להתחמק" (בלשון העותרת), ממתן החלטה בסוגיה. באשר להחלטת הכנסת, נטען כי אין ביכולתה לחסן החלטה בלתי חוקית של הממשלה מפני ביקורת שיפוטית, וכי היא נתקבלה על סמך חוות דעת משפטית שגויה.

 

יצוין, כי במסגרת העתירה נתבקש גם צו ביניים, האוסר על כינוסה של וועדת השלושה עד להכרעה בעתירה. הבקשה לצו הביניים נדחתה בהחלטת בית משפט זה מיום 19.7.2018. זאת לאחר שהוגשו תגובות המשיבים לבקשה לצו ביניים (לבקשת בית המשפט), ואלה כללו גם את תגובתם המקדמית לגופה של העתירה (יובהר, כי הוגשו תגובות נפרדות בשם המשיבה 1 ובשם המשיבים 9-2). ביום 12.8.2018 הגישה העותרת בקשה נוספת לצו ביניים, שתידון להלן. עוד יצוין, כי ביום 9.7.2018 הגישה העותרת הודעת עדכון, לפיה השר לשירותי דת הודיע על פרישתו מוועדת השלושה.

בית המשפט העליון קבע, כי דינה של העתירה להידחות.

 

סעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה מאפשר לממשלה להעביר סמכות הנתונה לשר אחד לשר אחר. לשון הסעיף היא מפורשת וברורה. להבחנה אותה עורכת העותרת – בין העברה קבועה (המותרת לשיטתה) לבין העברה נקודתית (האסורה כביכול) – אין כל אחיזה בלשון הסעיף; ואף לא ניתן לה ביסוס משפטי אחר בגדרי העתירה. זאת, מעבר לעובדה כי הטענה לפיה מדובר בענייננו בהעברה נקודתית ומתוחמת, כלל לא בוססה.

 

משכך, ובשים לב להלכה לפיה לראש הממשלה ולממשלה נתון שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים להרכבת הממשלה, למינוי שרים ולהחלפתם – אין העתירה מגלה כל עילה להתערבות. בעניין זה אין לנו אלא להפנות לדברים שנאמרו בפסק הדין שניתן לאחרונה בבג"ץ 5743/18 וידר נ' ראש ממשלת ישראל (1.8.2018) העוסק אף הוא בתקיפת החלטות הממשלה והכנסת שלפנינו, אם כי מנימוק שונה – העובדה שמדובר בוועדה סטטוטורית אשר זהות חבריה נקבעה באופן ספציפי בהוראת חוק מפורשת. הדברים שנאמרו שם (ראו פסקאות 6-4 לפסק הדין, על הפניותיהן) הולמים היטב גם את ענייננו.

 

כנזכר לעיל, ביום 12.8.2018 הגישה העותרת בקשה חדשה, שכותרתה "בקשה נוספת לצו ביניים ובקשה להתיר למשיבים 9-7 ייצוג עצמאי" (להלן: "הבקשה הנוספת לצו ביניים"). במסגרת בקשה זו נתבקש צו ביניים שימנע את יישום החלטת המשיבים 5 ו-6 מיום 27.7.2008, המתיימרת לאשר (כלשון העותרת) ביצוע עבודות באתר קשת רובינסון, מכוח סעיף 29(ג) לחוק העתיקות; וכן ימנע יישום כל החלטה אחרת של המשיבים 5 ו-6 המתיימרת להיות החלטתה של וועדת השלושה מכוח סעיף 29(ג) לחוק העתיקות. זאת, עד להכרעה בעתירה.

 

משנתבקש צו ארעי עד להכרעה בעתירה, הרי שדחיית העתירה לגופה, מהטעמים המנויים לעיל, מייתרת את הבקשה.

 

יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע, שחשוב לציין  כי במסגרת הבקשה הנוספת למתן צו ביניים, פורטו טיעונים משפטיים חדשים, שונים בתכלית מאלה שנטענו במסגרת העתירה, והמתייחסים לאירועים חדשים שהתרחשו לאחר הגשת העתירה. בתמצית, נטען כי וועדת השלושה התכנסה בהשתתפות ראש הממשלה ושר האנרגיה בלבד, ללא שזומן אליה השר לשירותי דת, שהוא חבר סטטוטורי בוועדה, וכי הוועדה קיבלה החלטה ללא ששמעה את עמדתו (להלן: "החלטת הוועדה"). לשיטת העותרת, מדובר בפגם היורד לשורשה של החלטת הוועדה ומביא לבטלותה המוחלטת; ולחילופין, מדובר בוועדה מקוטעת, אשר אינה יכולה להתכנס ולקבל החלטות. עוד נטען, כי החלטת הוועדה התקבלה  מבלי שהתאפשר לרבנים הראשיים לישראל להשמיע את עמדתם, וזאת חרף בקשתם.

 

כאמור, טענות אלה לא נטענו במסגרת העתירה, אשר כלל לא עסקה בהחלטת הוועדה.  ממילא אין מקום לדון בהן במסגרת ההליך הנוכחי. טענת העותרת כי מדובר ב-"מסכת אירועים אחת, אשר חוליותיה שזורות זו בזו", אינה מצדיקה הרחבת גדר העתירה, שכן המדובר בתקיפה של החלטה חדשה, אשר ניתנה על ידי גוף שונה והמותקפת מטעמים אחרים מאלו שהועלו כנגד ההחלטה שהותקפה בעתירה. למותר לציין כי ככל שהעותרת מבקשת לתקוף את החלטת הוועדה שמורה לה האפשרות להגיש עתירה חדשה בעניין זה.

 

יצוין, כי ביום 22.7.2018 הגישה העותרת בקשה לקבלת רשות להשיב לתגובת המשיבים 9-2, וזאת מן הטעם כי תגובת המשיבים עלולה להטעות, בכל הנוגע לתיאור שנמסר בה ביחס לפגישת ראש הממשלה ושר האנרגיה. לאור טעמי דחיית העתירה המפורטים לעיל, ברי כי הבהרה בסוגיה אותה מבקשת העותרת להבהיר אינה רלוונטית להכרעה בעתירה זו.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

שחרר את הכלב בגינה הציבורית וישלם קנס נכבד

שחרר את הכלב בגינה הציבורית וישלם קנס נכבד

מר בן טובים שחרר את כלבו בגינה הציבורית במקום המיועד לכלבים וקיבל קנס מעיריית תל אביב, אשר למרות שבוטל בבית המשפט לעניינים מקומיים הושב על ידי הערכאות הבכירות יותר, כפי שנקבע גם בבית המשפט העליון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

 

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב – שופטת עמיתה), בעפ"א 52614-02-18, מיום 30.4.2018. בגדרו של פסק הדין, התקבל ערעורה של המשיבה על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מסארווה), בתיק 08140284157, מיום 8.1.2018.

רקע והליכים קודמים

לחובת המבקש מר רענן בן טובים נרשם דו"ח בגין החזקת כלב שאינו קשור ברצועה או בשרשרת במקום ציבורי, לפי סעיף 11(א) לחוק עזר לתל אביב-יפו (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים) התשס"א-2000 (להלן: חוק העזר), אשר במסגרתו הושת על המבקש קנס בסך 475 ₪. מפרטי הדו"ח עולה, כי ביום 30.5.2015, המבקש "איפשר לכלבו להסתובב חופשי ומשוחרר מרצועה או שרשרת בשטח הגן הציבורי". המבקש ביקש להישפט חלף תשלום הקנס, ולפיכך הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו את ביצוע העבירה הנ"ל.

ביום 8.1.2018, זיכה בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (להלן: בית המשפט לעניינים מקומיים) את המבקש, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. המבקש טען, כי הוא נמנע מלקשור את כלבו או לשהות עמו בגינה מיוחדת לכלבים, מאחר שכלבו זקן וחולה, ופעולות אלו מסבות לו "מכאוב וסבל רבים". המבקש הוסיף וטען, כי קיימת התנגשות דינים בין חוק העזר לבין חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן: חוק צער בעלי חיים), אשר מחייב, בין היתר, את הבעלים של בעל חיים לספק את צרכיו ולדאוג לבריאותו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי אם יוכח ש"קשירת הכלב מסבה לו מכאוב רב וסבל עודף, על רקע מצבו הבריאותי, ואם יוכח כי לא עמדו בפני הנאשם [המבקש] אפשרויות סבירות אחרות, הרי שחובותיו… כבעליו של הכלב, לדאוג לו ולהוציאו מדי יום מחוץ לכותלי הבית מספר פעמים ביום, גוברת על הציווי לפי חוק העזר העירוני, וזאת בשים לב לכך שאין מדובר בכלב שנשקפת ממנו סכנה לציבור". בית המשפט לעניינים מקומיים הבהיר, כי ניתן להגיע למסקנה האמורה במספר דרכים, שאין בינן "הבדלים משמעותיים", ובין היתר: סייג הצורך; הגנה מן הצדק; או דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים.

בית המשפט לעניינים מקומיים ציין, כי אמנם לא הוגשה לו חוות דעת רפואית על ידי מומחה, לפיה קשירת הכלב גורמת לו כאב וסבל "מעבר [לאלו]… הנובעים ממחלותיו השונות של הכלב", ואולם, התקבלה עדותו של המבקש, לפיה כלבו, בן למעלה מ-13 שנים, סובל ממגוון בעיות רפואיות, וביניהן "מצב רפואי נוירולוגי שגורם לרגישות יתר בגופו ולכאבים במגע, כולל מגע רתמה".  בית המשפט לעניינים מקומיים התרשם, כי "בהיבט של אמינות ומהימנות… דבריו של הנאשם [המבקש] שיקפו את המציאות כהוויתה, לפחות מנקודת מבטו". בית המשפט לעניינים מקומיים סבר, כי די בעדותו של המבקש ביחס למצבו הרפואי החמור של כלבו, כדי לקבוע שהקשירה של הכלב "גורמת לו לנזק ופוגעת בו באופן קשה". בית המשפט לעניינים מקומיים הגיע לידי למסקנה, כי "קיים למצער ספק כי מצבו הרפואי של הכלב היה קשה עד שקשירתו ברצועה, על רקע רגישותו המתוארת, עלולה הייתה להסב לו מכאוב וסבל עודפים". זאת, על סמך עדות המבקש; עדות חברו של המבקש, אשר הוערכה כאמינה ומדויקת; ומוצגי ההגנה, שכללו מסמכים ורשימות המתעדים את מצבו הרפואי של הכלב, אף שחלקם "אינם קבילים… בהעדר חוות דעת מומחה". לפיכך, נקבע כי הנטל עבר למשיבה לסלק את הספק שעורר המבקש.

בית המשפט לעניינים מקומיים סבר כי, בנסיבות העניין, היה על המשיבה להימנע מהגשת כתב אישום נגד המבקש ולחלופין לחזור בה מכתב האישום. עוד נפסק, כי נוכח ההתנגשות בין חוק צער בעלי חיים וחוק העזר, "שיקול הדעת [של המשיבה] באכיפת החוק [במקרה דנן] והערכת משקלו של האינטרס הציבורי [באכיפה] מקבלים דגשים שונים מהרגיל". בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, את הדברים הבאים:

"מצאתי כי עקב מצבו הרפואי הקשה של הכלב, באותו מועד ובאותן נסיבות, קשירתו הסבה לו מכאוב וסבל רב ובהעדר אלטרנטיבה סבירה אחרת, יש לזכותו [את המבקש] בין אם מחמת הגנת הצורך ובין אם מחמת זוטי דברים, או אף לפי דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים בבחינת כל המסלולים מובילים לאותו מקום, והוא זיכוי הנאשם [המבקש] מן המיוחס לו."

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר השיג על זיכויו של המבקש. ביום 30.4.2018, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין מחלוקת על כך שהמבקש הפר את הוראות חוק העזר, לפיהן בעל כלב לא יאפשר לכלבו להימצא במקום ציבורי, אלא אם הוא קשור היטב ברצועה או בשרשרת. בית המשפט המחוזי בחן את השאלה, האם בנסיבות העניין, עומדים למבקש סייגים לאחריות פלילית או אחת ההגנות הקבועות בחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי נדרש, במיוחד, לטענת המבקש לפיה הוא לא ביצע כל עבירה, מאחר שהוא פטור מקשירת כלבו בשל מצבו הרפואי הקשה של הכלב. בית המשפט המחוזי סבר, בהקשר זה, כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים "בכל הנוגע לנטל ההוכחה המוטל על המשיב [המבקש]". הובהר, כי הנטל להעלות ספק סביר בדבר אשמתו של המבקש מוטל על כתפיו, ועל המשיבה "לא… מוטל הנטל להסיר ספק זה". לגישת בית המשפט המחוזי, המבקש לא עמד בנטל זה. נקבע בנוסף, כי עדותו של המבקש ושל עד ההגנה, "והתרשמותם הסובייקטיבית והבלתי מקצועית, בכל הנוגע למצבו הרפואי של הכלב, [אינה מספיקה]על מנת להוכיח כי קשירתו מסבה לכלב החולה כאבים מיוחדים כנטען". עוד נקבע, כי היה על המבקש לצרף חוות דעת מקצועית של מומחה, המוסמך כוטרינר, "ולהוכיח באופן אובייקטיבי את החריג הנטען", היינו, את מצבו הרפואי הקשה של הכלב, אשר אינו מאפשר את קשירתו ללא גרימת סבל עודף. בנסיבות אלה, ומאחר שהמשיבה הוכיחה את העובדה כי הכלב התהלך במרחב הציבורי כאשר אינו קשור ברצועה, ואילו המבקש לא עמד בנטל להעלות ספק סביר בדבר אשמתו, הוחלט להרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו, ולגזור עליו קנס בסכום המקורי שנקבע בדו"ח, 475 ₪.

בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, השיג המבקש על הרשעתו בדין. המבקש גרס, כי בקשתו מצריכה דיון עקרוני בדבר אחריותה של רשות מקומית "ליתן פתרונות מהותיים… בעניין צער בעלי חיים, ובפרט בענין דנא, לכלבים ובעליהם במרחב הרשותי". המבקש מעלה בבקשתו שורה של טענות בעלות אופי מנהלי, נגד המשיבה, באשר להתנהלותה אל מול ציבור בעלי חיות המחמד בתל אביב-יפו. בין היתר, טוען המבקש, כי המשיבה אינה מאפשרת בירור יעיל וזול,  של השאלה האם קיימת "אפשרות ממשית שאופן קשירתו יגרום נזק לגופו או בריאותו" של בעל החיים. עוד נטען, כי המשיבה דוחה באופן אוטומטי בקשות לביטול דו"ח מהסוג שניתן למבקש, בניגוד לחובתה להפעיל שיקול דעת מהותי באכיפה של דו"חות מעין אלו. זאת ועוד, המבקש סבור, כי התנגשות חוק העזר העירוני וחוק צער בעלי חיים, יוצרת דיסהרמוניה חקיקתית, ובכך נגרמת גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, מאחר ששני החוקים קובעים עבירות שבצדן עונשים, "על כל דרך שיבחר בה אדם ללכת". עוד גורס המבקש, כי המשיבה כלל לא שקלה את מצבו הבריאותי של כלבו, בהתאם לחובתה לבצע בחינה מנהלית, טרם שתפנה לערכאות, כאשר בחינת הטענה נעשתה, לראשונה, במסגרת ההליך השיפוטי.

בהתייחס להרשעתו במסגרת הערעור, קבל המבקש על התערבותו של בית המשפט המחוזי "בערכם של אותות האמת העולים במשפט, [קביעות שמהוות חלק] מהפרורגטיבה הנתונה למותב הדן בראיות". עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי יצר "דרישה עצמאית לחוות דעת וטרינרית יש מאין בניגוד לפקודת הראיות ובניגוד לתכליתה של חוות הדעת", שאין עמה כל יתרון להוכחת הכאב שחווה כלבו. לשיטת המבקש, הרף שהציב בית המשפט המחוזי להוכחת מצבו הבריאותי של הכלב מהווה "נטל כבד ובלתי מידתי". עוד גורס המבקש, כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל בפסק דינו להתנגשות הדינים המתוארת לעיל.

בתגובתה לבקשה, גרסה המשיבה, כי "עסקינן בתיק עובדתי פשוט", אשר אינו מצדיק דיון "בגלגול שלישי". לטענתה, "אין כל פסול בדרישת בית המשפט המחוזי, כי מצבו הרפואי של הכלב יוכח באמצעות עד מומחה לעניין", וכי המומחה יפרט אם מצבו הרפואי של הכלב מונע את האפשרות לקשור אותו ברצועה. לשיטתה של המשיבה, צדק בית המשפט המחוזי משלא הסתפק בעדותו הסובייקטיבית של המבקש בכדי להוכיח עובדה אובייקטיבית, קרי, מצבו הבריאותי של כלבו. עוד טענה המשיבה, כי המבקש הגיש, אמנם, מסמך מאת וטרינר ביחס למצבו הרפואי של הכלב, ואולם, המבקש נמנע מלהעיד את הוטרינר "או וטרינרים אחרים שאת מסמכיהם הגיש לבית המשפט קמא, והדבר מדבר בעד עצמו". עוד נטען, כי המסמך שהוגש אינו מציין במפורש כי מצבו הרפואי של הכלב אינו מאפשר את קשירתו.

בקשה להצטרף להליך במעמד של ידיד בית המשפט

ביום 30.5.2018, ביקש ארגון "נח" – התאחדות ישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים, להצטרף להליך דנן כידיד בית המשפט. לאחר בחינת הבקשה ואת התנגדות המשיבה אליה, לא ראיתי לצרף את הארגון להליך זה.

כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש (רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני (25.7.2018); רע"פ 4070/18 שניר נ' מדינת ישראל(1.8.2018)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות. למרות ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו אופי של בקשה המעלה טענות משפטיות עקרוניות או נושאים בעלי חשיבות ציבורית רחבה, נראה כי, הלכה למעשה, עוסקת הבקשה בעניינו הפרטי של המבקש, וזאת בלבד, ואין מתעורר כל חשש כי נגרם לו אי צדק מהותי או עיוות דין. די בכך, בכדי לדחות את הבקשה לרשות הערעור.

עם זאת, בית המשפט העליון ראה צורך להתייחס למקצת מטענותיו של המבקש, בבחינת למעלה מן הצורך. והוא קיבל עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה נדרשת חוות דעת של וטרינר מוסמך המוגשת כדין על מנת להוכיח כי מצבו הרפואי החמור של הכלב פוטר את המבקש מהחובה הסטטוטורית לקשור אותו ברצועה, וככלל לא ניתן להסתפק בעדותו של המבקש, בדבר מצבו הרפואי של כלבו. הגשת חוות דעת מקצועית כאמור, ובמידת הצורך, גם זימונו של הוטרינר, אשר חיבר את חוות הדעת, להעיד במשפט, הם מהלכים מתבקשים, ואינם מהווים נטל כבד מנשוא. משהוכיחה המשיבה את כלל יסודות העבירה בעניינו של המבקש, מבלי שעלה בידו להקים ספק סביר בדבר אשמתו, היה מקום להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. לכן, לא נפל משגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערבות בפסק דין ב"גלגול שלישי".

ביחס להתנהלותה של המשיבה, אל מול בעלי כלבים המבקשים, מטעמים רפואיים, לאשר את המצאות כלביהם במרחב הציבורי ללא רצועה. סבר העליון, כי ההתייחסות לטענות אלה אינה יכולה להעשות במסגרת בקשת רשות ערעור זו. ככל שהמבקש סבר, כי הטיפול בפניותיו בהקשר הנדון הינו לקוי, מן הראוי לפנות אל הגורמים המוסמכים במשיבה, על מנת להציף את הנושא, ולהבטיח קבלת מענה ראוי ברמה האישית והמערכתית. ניתן, כמובן, לפנות גם לערכאות שיפוטיות, ככל שהרשות נמנעת מלהשיב לפניותיו של המבקש, או שהתשובה אינה עולה בקנה אחד, לשיטתו של המבקש, עם כללי המנהל התקין ועקרונות המשפט המנהלי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הורשע בגניבת רכבים וישב בבית הכלא

הורשע בגניבת רכבים וישב בבית הכלא

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון דחה לאחרונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים: הנשיא (כתוארו דאז) י' אלרון, י' ליפשיץ, ו-א' וינשטיין) מיום 31.5.2016 בעפ"ג 35213-03-16,במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' סגנית הנשיא א' קנטור) מיום 16.2.2016 בת"פ 8712-12-14, והושתו על המבקש 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן שנתיים מאסר על תנאי, לפי המפורט בגזר הדין. במקביל, הופעלו נגד המבקש עונשי מאסר מותנים, בני 12 חודשים כל אחד, שהוטלו עליו ב-ת"פ 9706-10-13 ביום 11.02.2014, וב32205-11-11 ביום 31.05.2012 (להלן: תיק התנאי), באופן שמכל עונש מאסר מותנה יופעלו שישה חודשים במצטבר ושישה חודשים בחופף, כך שבסך-הכל יופעלו כנגד המבקש 12 חודשי מאסר מותנים, במצטבר לעונש שהוטל עליו. סה"כ תקופת המאסר שעל המבקש לרצות הינה 24 חודשים.

 

עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת על המבקש עוכב על ידי בית משפט העליון, עד למתן החלטה אחרת.

 

רקע והליכים קודמים

 

ביום 4.12.2014, הוגש לבית משפט השלום כתב אישום נגד המבקש ונאשם נוסף. בהמשך תוקן כתב האישום ואלו עובדותיו:

 

(א)     באישום הראשון נטען כי ביום 25.11.2014 סמוך לשעה 5:00 גנבו המבקש והנאשם הנוסף, יחד עם אחרים, רכב באמצעות ניפוץ שמשת חלונו הימני הקדמי, וכן גרמו חבלה במתנע, גרמו נזק ללוח המחוונים, עקרו את מחשב הרכב ממקומו, התניעו את הרכב והעבירו אותו למקום אחר, שם עצרו אותו.

 

(ב)     באישום השני נטען כי באותו המקום ובאותה השעה, המבקש והנאשם הנוסף סייעו בצוותא וביחד עם אחרים, לגנוב רכב. בנוסף, לפי הנטען, השניים ניפצו את שמשת חלונו הימני של הרכב ועקרו את חובק ההגה שלו ובכך סייעו לאחרים לחבול ברכב ולפרוק את חלקיו.

 

(ג)      באישום השלישי נטען כי באותו המקום ובאותה השעה, המבקש והנאשם הנוסף סייעו בצוותא וביחד עם אחרים, לגנוב רכב נוסף, לחבול בו, ולפרק חלקים ממנו, ולאחר מכן, נכנסו לרכב והעבירו אותו ממקום חנייתו לרחוב אחר. לפי הנטען, שוטר שהגיע למקום מצא את המבקש ואת הנאשם הנוסף כשהם ישובים בתוך הרכב שהוזכר באישום הראשון. לאחר שהוזעקה למקום ניידת משטרה, המבקש והנאשם הנוסף יצאו מהרכב והחלו בבריחה, שבסופה נעצרו לאחר מרדף, כשהם מסתתרים בשיחים. בעת מעצרו השליך המבקש מכשיר פלאפון שהיה ברשותו ובעט בו עד שהמכשיר פורק וכרטיס ה-SIM שלו אבד. לפי הנטען, במהלך מעצרם של המבקש והנאשם הנוסף, החזיקו השניים ברשותם, בין היתר, משחזת זווית נטענת, 5 מברגים, שני קטרים, מפתח צינורות וסכין יפנית.

 

בשל כל אלו יוחסו למבקש עבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב ופירוק חלקים מרכב וכן סיוע לעבירות אלו. בנוסף יוחסו לו עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת כלי פריצה לרכב.

 

ביום 16.04.2015 הורשעו המבקש והנאשם הנוסף במיוחס להם בכתב האישום הנ"ל, זאת על פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

 

בשני תסקירים שהוגשו לבית משפט השלום עמד שירות המבחן על עברו הפלילי של המבקש ועל קשייו בנטילת אחריות על מעשיו. יחד עם זאת, לאור שיתוף הפעולה מצד המבקש ורצונו להשתלב בהליך טיפולי, המליץ שירות המבחן על העמדתו בצו מבחן למשך שנה יחד עם שירות לתועלת הציבור.

 

ביום 16.02.2016 גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. במסגרת גזר הדין, קבע בית משפט השלום כי יש לראות את האירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן כאירוע עברייני אחד, הכולל מספר מעשים, וזאת לנוכח העובדה שמדובר בפעולות עברייניות שבוצעו ברצף זמן קצר, באותו אזור גיאוגרפי ובמסגרת אותה תכנית עבריינית. בית משפט השלום קבע, בהתחשב בעקרון ההלימה, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, ובמידת הפגיעה בערכים המוגנים, כי מתחם הענישה ההולם למעשים בהם הורשע המבקש, נע בין 15 חודשי מאסר לבין 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

 

באשר למיקום עונשו של המבקש במתחם הענישה שנקבע, פסק בית משפט השלום כי לאור תסקיר שירות המבחן, קיימות אינדיקציות לכך שהמבקש שיקם את חייו, או למצער, לכך שקיים סיכוי של ממש שישתקם. משכך, מצא בית המשפט לנכון לחרוג לקולא ממתחם העונש ולהטיל על המבקש צו מבחן למשך 18 חודשים, צו של"צ בהיקף 250 שעות. בנוסף, האריך בית המשפט בשנתיים את המאסר המותנה שהושת על המבקש בת"פ 9706-10-13 ביום 11.02.2014 וחייב אותו בתשלום קנס בסך 5,000 ש"ח, או 45 ימי מאסר תמורתו.

 

בית משפט השלום הוסיף וקבע כי המאסר המותנה שהושת על המבקש בתיק התנאי איננו בר הפעלה, שכן נראה כי כוונת בית המשפט אשר הטיל את המאסר המותנה הייתה כי הוא יחול על עבירות אלימות כנגד גופו של אדם, ולא על עבירות אלימות כלפי רכוש, שבהן הורשע המבקש.

 

המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש שהושת על המבקש ועתרה הן להחמרת העונש והן להפעלת המאסר המותנה בתיק התנאי.

 

ביום 31.05.2016, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה. בפסק הדין נקבע כי העונש שהושת על המבקש על-ידי בית משפט השלום, איננו הולם דיו את חומרת המעשים שביצע ואת ריבויים כמו גם את חשיבות הערכים המוגנים שנפגעו בשל התנהגותו. וזאת, בשים לב לעברו הפלילי המכביד של המבקש, לפער הקיצוני בין עונשו לבין עונשו של הנאשם הנוסף, שנדון ל-21 חודשי מאסר, ולכך שהמבקש ביצע את העבירות חודשים ספורים לאחר שחרורו ממאסר בעודו "אסיר ברישיון", והכל – כאשר מאסר מותנה תלוי ועומד כנגדו.

 

עוד נקבע כי בעניינו של המבקש יש להעדיף את אינטרס ההרתעה והגמול על פני אינטרס השיקום. מה גם, שתסקירי שירות המבחן בעניינו של המבקש כלל אינם חיוביים באשר עולה מהם כי הוא מתקשה לקחת אחריות על מעשיו, מצוי בסיכון להישנות ביצוע העבירות ואף טרם השתלב בקבוצה טיפולית.

 

בית המשפט המחוזי קבע עוד כי גם המאסר המותנה שהושת על המבקש בתיק התנאי, הוא בר הפעלה. בסיכום הדברים, ובשים לב לכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם וכן לנוכח חלוף הזמן, אורך תקופת מעצרו של המבקש, נכונותו להליך טיפולי והפעלה אפשרית של תקופת היותו אסיר ברישיון, החמיר בית המשפט בעונשו של המבקש, כפי שפורט לעיל.

 

טענות הצדדים

 

לטענת המבקש הפעלת עונש המאסר המותנה, שהושת עליו בתיק התנאי איננה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה. לגישת המבקש, עונש התנאי הוטל עליו לאחר שהורשע בעבירות של תקיפה בצוותא בנסיבות מחמירות ונהיגה בזמן פסילה, ונועד להגן על ערך השמירה על שלמות הגוף, ואילו הערך שנפגע כתוצאה מהמעשים שבגינם הורשע בהליך דנן הוא ערך השמירה על הקניין ועל שלמות הרכוש. יתרה מכך, השוואה בין יסודותיה של עבירת התנאי לבין יסודות העבירה שבה הורשע בפועל, מעלה כי הפעלת העונש המותנה בגין הרשעתו בתיק דנן מהווה הרחבה בלתי סבירה של התנאי, לאור מיקומן השונה של שתי העבירות בחוק העונשין.

 

המבקש טען גם כי בית המשפט המחוזי שגה משלא חרג לקולא ממתחם הענישה שנקבע לו, וזאת בשים לב להליך השיקומי שאותו עבר ולתסקיר החיובי של שירות המבחן. לטענתו, שליחתו למאסר תקטע את ההליכים הטיפוליים שאותם הוא עובר ותגרום לנסיגה בהליך שיקומו, דבר המעלה שאלה אנושית-מצפונית המצדיקה מתן רשות ערעור. עוד הלין המבקש כי בית המשפט המחוזי סירב לבקשותיו לקבלת תסקיר משלים ובכך הוציא תחת ידו פסק דין הנשען על מידע חלקי בלבד.

 

לבסוף, טען המבקש כי עצם קיומו של פער הענישה הגדול בין העונשים שהטילו עליו שתי הערכאות השונות מצדיק, על פי הלכת בית משפט זה, מתן רשות ערעור.

 

מנגד טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות משום שעניינה הוא ביישומן של הלכות קיימות על עניינו הקונקרטי של המבקש ולא בשאלות עקרוניות. זאת ועוד, נטען כי השגותיו של המבקש על חומרת העונש שהושת עליו, אינן מקימות עילה לקבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

יתרה מכך, לשיטת המשיבה דין העתירה להידחות גם לגופה. בית המשפט המחוזי יישם נכונה את ההלכות הרלוונטיות לפיהן נקבע כי עבירת החבלה במזיד ברכב מקיימת את היסודות הנדרשים לפעולה אלימה ומשכך, מעשיו של המבקש מקיימים את התנאי שנקבע בתיק התנאי,לפיו על המבקש להימנע מעבירות אלימות מסוג פשע.

 

בנוגע לשיקולי השיקום ולסוגיית הפער בענישה – נטען כי חריגה ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט וכן כי אין חובה לקבלת תסקיר בעניינם של בגירים, ודאי שלא קבלת תסקיר משלים שלישי במספר. לשיטת המשיבה בית המשפט המחוזי איזן בצורה נכונה בין שיקולי השיקום לבין יתר שיקולי הענישה וכי בשים לב לנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש ולעונשי המאסר המותנה שהושתו עליו, פער הענישה בין הערכאות אינו מצדיק דיון ב"גלגול שלישי", שהרי בכל מקרה שבו תקבע ערכאת הערעור כי שגתה הערכאה הדיונית בהחלטתה לחרוג ממתחם העונש משיקולי שיקום, יהיה פער גדול. מה גם שהעונשים שהושתו על המבקש אינם חורגים ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא.

 

דיון והכרעה

 

לאחר עיון בבקשה, בחומר שצורף לה, ובתגובת המשיבה, קבע בית המשפט העליון כי דין הבקשה להידחות.

 

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה – משפטית או ציבורית – בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)) או במקרים בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

 

נקבע, שהבקשה איננה עומדת באמות המידה הנ"ל. המבקש לא טען כי עניינו מערב נושאים אשר טרם הוכרעו בפסיקה, אלא כי בית המשפט המחוזי לא יישם נכונה הלכות שכבר נקבעו. משכך, חרף ניסיונותיו של המבקש להציג את בקשתו כבקשה עקרונית, טענתו ממוקדת בעניינו הפרטני.

 

זאת ועוד – הבקשה נסובה כולה סביב חומרת העונש שהושת על המבקש, וכפי שנפסק על ידי בית משפט העליון, השגה על חומרת העונש איננה מקימה עילה לדיון ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים בהם מתגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות (רע"פ 8987/16 אבו חסין נ' מדינת ישראל (21.11.2016); רע"פ 8531/15 עליה נ' מדינת ישראל (14.12.2015)). בענייננו, העונש שהושת על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה והמקובלת במקרים כגון אלה (ראו, למשל רע"פ 867/16 אבו מוסא נ' מדינת ישראל(19.9.2016)).

 

דין הבקשה להידחות גם לגופה. בית המשפט העליון קבע כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם בדרך יישומו של הדין על עניינו של המבקש. ברע"פ 6352/12 סעדה נ' מדינת ישראל נקבע בהקשר זה כדלקמן:

 

"אין מחלוקת של ממש בדבר האפשרות, כי גם אלימות נגד רכוש אלימות היא. … בפעולת שבירת חלון הרכב מתקיימים כל היסודות הנדרשים לפעולה אלימה, החל מתוקפנות ושימוש בכוח הזרוע כלפי מושא כלשהו – רכב, וכלה בכפיה על עצמיותו של הקרבן באמצעות פגיעה בקניינו, הבאה לידי ביטוי אף בעצם הניסיון לגניבת הרכב". (ההדגשה שלי – ג'.ק.)

 

ברי, אפוא, כי הפעלת המאסר על תנאי, מושא תיק התנאי, נעשתה, בנסיבות, כדין.

 

כמו כן, חריגה לקולא ממתחם הענישה שנקבע במקרה בו הנאשם השתקם או שיש סיכוי ממשי לשיקומו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט (סעיף 40ד לחוק העונשין) בענייננו, התמונה העולה מתסקירי שירות המבחן היא כי המבקש מתקשה לקחת אחריות על מעשיו וכי טרם החל בהליך שיקומי. בנסיבות אלה, אין לומר כי המדובר בסיכוי ממשי כי ישתקם, כנדרש על פי תנאי הסעיף והחלטת בית המשפט המחוזי מקובלת עלי (רע"פ  7681/13 דקה נ' מדינת ישראל(21.01.2014)).

 

לבסוף, גם דינה של טענת המבקש לפער ענישה המצדיק מתן רשות ערעור  – להידחות. כבר נקבע בפסיקתנו כי הגם שככלל, ראוי כי העונש המוטל על-ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באופן מופרז מהעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, עקרון זה יכול שיאוזן על-ידי שיקולים אחרים, ובייחוד התאמת העונש למדיניות הענישה ולרמת הענישה (רע"פ 2114/10 בדראן נ' מדינת ישראל (1.6.2010), רע"פ 1658/14 פלוני נ' מדינת ישראל (24.11.2014)). בענייננו, אמנם מתקיים פער ענישה בין העונשים שהושתו על המבקש בשתי הערכאות הקודמות, המתעצם בשל המאסרים המותנים שהופעלו, אך לנוכח הנמקותיו של בית המשפט המחוזי, ובשים לב לעברו הפלילי המכביד של המבקש,  אין בפער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 4194/12 ציאש נ' מדינת ישראל (19.8.2012)).

 

בהתחשב בכל אלו, בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המבקש והוא ירצה את עונש המאסר שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

נ. קוריס -עלם

_____ ____00001

נ. קוריס עורכי דין

נ. קוריס ושות' משרד עורכי דין ומגשרים

נ. קוריס ושות' עורכי דין

נ. קוריס ושות' משרד עורכי דין ומגשרים

עורכי דין

מומלצים

עיתונאי פלסטיני תושב הגדה המערבית, משך את העתירה שהגיש לבית המשפט העליון נגד המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית.

עיתונאי פלסטיני תושב הגדה המערבית, משך את העתירה שהגיש לבית המשפט העליון נגד המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית.

העתירה הוגשה בעקבות הטלת איסור על יציאתו לחו"ל בשל מניעה ביטחונית

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

ביום 22.2.2018 הגיש העותר 1, עיתונאי פלסטיני תושב הגדה המערבית, עתירה נגד המשיב בעקבות הטלת איסור על יציאתו לחו"ל בשל מניעה ביטחונית. במסגרת עתירתו, הלין העותר 1 על היעדר מענה מטעם המשיב להשגה שהגיש בעניין, וזאת על אף פניותיו הנשנות בנושא. לשיטתו, מדובר בחריגה "בוטה" מהמועדים שנקבעו בנהלי המשיב בנוגע למענה על השגות כגון זו של העותר 1.

 

ביום 12.3.2018 הגיש העותר 1 את הבקשה דנן, ובה מבקש מבית משפט זה להורות על מחיקת עתירתו, החזר אגרת בית המשפט ופסיקת הוצאות.

 

לפי הבקשה, ביום 7.3.2018 מסר המשיב לעותר 1 כי הוא עומד על התנגדותו ליציאת האחרון לחו"ל.

 

בעקבות קבלת המענה מטעם המשיב, ביקש העותר 1 למחוק את עתירתו, כאמור, בין היתר, בשל "הקושי העצום והמוכר שבניהול דיון במעמד צד אחד כשהחומר חסוי מפניו ומפני באי כוחו", כלשונו.

 

בהתייחס לפסיקת ההוצאות, טען העותר 1 כי הגשת העתירה היא זו שהובילה לקבלת הסעד המבוקש, היינו קבלת מענה להשגתו, וזאת לאחר השתהות המשיב במשך למעלה מארבעה חודשים. בתוך כך, הדגיש העותר 1 את החשיבות הרבה במתן מענה מהיר לפניות בדבר איסור יציאה לחו"ל, הנוגעות לזכויות אדם.

 

לנוכח בקשת העותר 1, הורה בית המשפט על מחיקת העתירה. לעומת זאת, באשר לבקשתו לפסיקת הוצאות, בית המשפט העליון הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

 

בעת פסיקת הוצאות במקרה בו העותר החליט לחזור בו מעתירתו, יתחשב בית המשפט בארבעה שיקולים עיקריים, והם: קיומו של צידוק בהגשת העתירה; מיצוי הליכים טרם הגשת העתירה; היעדר שיהוי בהגשת העתירה; הגשת העתירה גרמה למשיבים להעניק לעותרים את הסעד המבוקש (בג"ץ 842/93 סלימאן אל נסארה נ' שר הבינוי והשיכון ואח', מח(4) 217 (25.5.1994)).

 

במקרה דנן התעורר ספק בדבר הצידוק להגשת העתירה, וזאת לנוכח הותרת איסור יציאת העותר 1 לחו"ל על כנו, ואי עמידתו על הסעד העיקרי בגינו הוגשה העתירה, שנועדה להוביל לשינוי עמדת המשיב בנושא. משכך, לא נפסקו הוצאות.

 

לצד זאת, נבקש לשוב ולהדגיש את החשיבות הרבה במתן מענה מהיר לפניות מסוג זה, תוך עמידה בנהלי המשיב שנקבעו בעניין, לנוכח השפעתן על זכויות אדם.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.