אתה לא יכול לעמוד פה ולהגיד לא זוכר – אין עילה לפסלות שופט

במסגרת ערעור על החלטת בית משפט לנוער בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ט' פרי) מיום 6.3.2018 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 22306-05-16 נדרש בית המשפט העליון למספר שאלות בקשר עם פסילות שופט ומשוא פנים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

נגד המערער ושלושה נאשמים נוספים, כולם קטינים, הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר על רקע אירוע שבו תקפו במהלומות ובבעיטות את המתלונן. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, ביום 2.1.2017 הודה המערער בכתב אישום מתוקן ואילו אחד מהנאשמים האחרים (להלן: הנאשם הנוסף), כפר בעובדות כתב האישום. במסגרת שמיעת העדויות בעניינו של הנאשם הנוסף ביקשה המשיבה להעיד את המערער כעד תביעה.

42dcb-25d725a025d7259525d725a225d7259d2b25d725a725d7259525d725a825d7259925d725a12b-2b25d725aa25d725a725d725a925d7259925d72591

עדותו של המערער בעניינו של הנאשם הנוסף נשמעה ביום 28.11.2017, ובמהלכה השיב המערער לשאלה בנוגע למעשי הנאשמים ביחס למתלונן, וטען כי הוא אינו זוכר מה היה חלקו של אחד הנאשמים במעשים. בשלב זה פנה בית המשפט למערער באומרו "אתה לא יכול לעמוד פה ולהגיד לא זוכר […] אני לא אאפשר את זה. אתה חייב לספר את האמת, זה ברור לך? יש עונשים שצפויים בחוק אם אתה לא תגיד אמת" (עמוד 51 לפרוטוקול הדיון, בשורות 23-20). כעולה מהחלטת בית משפט קמא שניתנה באותו הדיון, אישר המערער בהמשך הדברים כי האמור בכתב האישום המתוקן שבו הודה – לרבות בכל הנוגע לחלקו של הנאשם הנוסף באירוע התקיפה – הוא אמת. זמן מה לאחר מכן שינה המערער את עדותו במובן זה שחזר בו מהודאתו, וציין כי הדברים שאמר בנוגע לנוכחות הנאשם הנוסף באירוע אינם נכונים, וכי הוא שיקר בחקירה הראשית. משכך – לבקשת המשיבה – הוכרז המערער כעד עוין. לקראת סיום עדותו הורה בית המשפט למשיבה לפתוח בחקירה בעניין עדות השקר שהעיד לכאורה המערער (עמוד 68 לפרוטוקול הדיון, בשורה 6), ואף הורה למערער "תמתין בבקשה, רוצים לקחת אותך לחקירה" (עמוד 80 לפרוטוקול הדיון, בשורה 12). יצוין כי ביום 20.2.2018 הודה גם הנאשם הנוסף בכתב אישום מתוקן.

ביום 12.2.2018 הגיש המערער בקשה לפסילת המותב מלדון בעניינו בהתבסס על שני נימוקים: האחד, שמיעת עדותו של המערער במשפטו של הנאשם הנוסף בעוד עניינו תלוי ועומד בפני אותו מותב. השני, כי בית המשפט גיבש "מסה קריטית של אמונה ודעה מוקדמת" שכן במהלך שמיעת עדותו הביע דעתו כי המערער אינו דובר אמת. הבקשה נדחתה ביום 6.3.2018. תחילה, עמד בית המשפט על הכלל שלפיו בית המשפט רשאי להתיר עדות שותף נגד חברו אף בטרם סיום ההליכים בעניינו של השותף העד. בית המשפט הטעים כי בענייננו מדובר בכתב אישום שהוגש במקור נגד 4 נאשמים קטינים, אשר שלושה מהם הודו בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדם, ונגד הנאשם הרביעי ההליך עודנו מתנהל. בית המשפט ציין כי מקום שבו מדובר בהליכים שבהם מעורבים קטינים, בית משפט לנוער עושה כל שניתן כדי לסיים את הליך שמיעת הראיות בהקדם, על מנת לאפשר לנאשם הקטין לשקם את חייו ללא דיחוי וכי בנסיבות המקרה דנן הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן ושלב הטיעונים לעונש בעניינו נדחה לבקשת שירות המבחן כדי לסייע לו בהליך הטיפולי. על כן, כך נפסק, האיזון הראוי במקרה זה מוביל למסקנה כי לא ניתן להמתין עד לסיום ההליך בעניינו של המערער וזאת כדי לא לפגוע בנאשם הנוסף שמשפטו עודנו תלוי ועומד. בצד אלה, בית המשפט הדגיש כי גזירת עונשו של המערער – כבעניינם של קטינים אחרים – תעשה על סמך תסקיר שירות המבחן, שטרם התקבל בעניינו של המערער, וכי לשאלת מהימנות המערער במסגרת עדותו בהליך אחר אין רלוונטיות לגזירת עונשו בהליך המתנהל נגדו. עוד עמד בית המשפט על מאפייניו של בית המשפט לנוער, על מספר השופטים המצומצם היושב בו, באופן המחייב לא אחת כי אותו המותב ידון בעניינו של נאשם במסגרת הליכים שונים. הוטעם כי ענייננו שונה לחלוטין, שכן אין מדובר במצב שבו אותו המותב דן בשני הליכים שונים כנגד אותו נאשם.

בית המשפט אף נדרש לטענה שלפיה במסגרת עדותו בהליך נגד הנאשם הנוסף חזר בו המערער מהודאתו וכך קבע:

"לטעמי, הנאשם [המערער] לא חזר בו מהודאתו על רקע מצוקה שהיה אלא משום שנתפס בכף. מחד הודה בכתב אישום המערב את חברו בביצוע העבירה ומאידך ניסה בכל כוחו לסייע לחברו ולחלצו. ככל הנראה, אמביוולנטיות זו, היא שהביאה אותו לשקר בבית המשפט. בעת הדיון בבקשת הפסילה, שבה והבהירה באת כוחו כי אין בכוונתו לחזור בו מהודאתו והן היו הודאות אמת".

על כן, הבקשה נדחתה ובית המשפט ציין כי הוא ישמע את הצדדים בטיעונים לעונש ללא משוא פנים ובנפש חפצה, וללא כל דעה מוקדמת. לבסוף, בית המשפט קבע כי נפל שיהוי בהגשת בקשת הפסלות שכן המערער העיד ביום 28.11.2017 ואילו בקשת הפסלות הוגשה ביום 12.2.2018. בהמשך לאמור, ולבקשת המערער, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים עד להכרעה בערעור דנן.

בערעור שב המערער על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. בתמצית, טענות המערער הן כי במסגרת עדותו בהליך נגד הנאשם הנוסף קבע המותב קביעות קשות על אודות מהימנותו של המערער ועל התנהגותו באופן המחייב את פסילתו. המערער מדגיש כי בנסיבות דנן – בשונה מהליכים אחרים שבהם שותף מעיד נגד חברו בטרם הסתיים עניינו – מדובר בשותפים לאותו כתב אישום. עוד נטען כי באת כוחו של המערער לא התייצבה עמו לעדות בבית המשפט ולא ידעה על זימונו לעדות. בנסיבות אלו, הוטעם כי חקירתו של המערער בבית המשפט הייתה "קשה ונוקבת", כללה התבטאויות רבות של המותב באשר למהימנותו ולהתנהגותו של המערער, ובמהלכה – חרף בקשתו – לא ניתנה לו אפשרות להיוועץ עם עורך דין. לכך הוסף, כי בתום הדיון הורה בית המשפט למשיבה לחקור אם המערער עבר עבירה של עדות שקר ואף הורה לעכבו לשם קיום החקירה. כל אלה יחד מעלים – לדברי המערער – חשש ממשי למשוא פנים של המותב ותחושה כי דעתו באשר למערער "נעולה".

באשר לשיהוי שנפל בהגשת הבקשה נטען – כאמור מעלה – כי באת כוחו של המערער כלל לא יודעה על אודות זימנו לעדות, וכי היא שהתה באותה העת בחופשת מחלה בעקבות פגיעת ראש בתאונת דרכים. נטען כי ההגנה נחשפה לפרוטוקול הדיון (באופן חלקי) אך ביום 8.2.2018, עת זומן לחקירה כאמור.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בערעור על נספחיו בא הוא לידי מסקנה כי דינו להידחות. עיון בטענות המערער מעלה כי עיקרן אינו מופנה כלפי עצם ההחלטה להעידו בהליך בעניין הנאשם הנוסף, אלא כלפי התנהלות המותב והתבטאויותיו במסגרת מתן העדות. בית המשפט העליון קבע כי אין באלה כדי להקים עילה לפסילת המותב בהליך של המערער. כידוע, הבעת מורת רוח של בית המשפט מהתנהלות המערער במסגרת עדותו ומתן הסבר כי באם תִשנה היא עלולה להוביל למעצרו אינם מקימים, כשלעצמם, עילת פסלות (השוו ע"א 596/07 פלוני נ' השופט פאול שטרק, פסקה 4 (22.4.2007)). אף האמירה "תמתין בבקשה, רוצים לקחת אותך לחקירה", אינה מקימה עילת פסלות בנסיבות העניין (השוו למשל: ע"א 7906/12 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (21.1.2013); ע"א 3105/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (26.4.2009); ע"א 10721/06 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (27.3.2007)). בענייננו בית המשפט הדגיש כי דעתו אינה "נעולה", וכי הוא יוכל להמשיך לדון בעניינו של המערער באופן ראוי והוגן וללא משוא פנים. לכך יש להוסיף, כאמור בהחלטת בית משפט קמא, כי הטיעונים לעונשו של המערער וגזר דינו יינתנו על יסוד תסקיר שירות המבחן, שטרם הוגש, וכי במסגרת גזירת הדין לא יינתן משקל לקביעות בעניין מהימנותו של המערער בהליך של הנאשם הנוסף (ע"פ 318/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (10.1.2018)).

בהינתן כל האמור לעיל, בית המשפט העליון קבע כי לא עלה בידי המערער להצביע על חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט בעניינו, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת השיהוי שנפל בהגשת הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מודעות פרסומת

שללו מהמנוחה את זכות הקניין ופגעו בזכותה לשוויון

שללו מהמנוחה את זכות הקניין ופגעו בזכותה לשוויון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שעניינה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין לערעורים של הכנסייה היוונית קתולית, שאישר פסק דין של בית הדין של הכנסייה היוונית קתולית בנוגע לצו ירושה שבמחלוקת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בקצירת האומר, העותרים הם יורשיה של המנוחה וידאד פדל תומא דביאת ספורי ז"ל (להלן: המנוחה) ומשיבים 3 ו-4 הם אחיה (להלן: המשיבים). אביהם של המנוחה והמשיבים (להלן: האב)  נפטר בשנת 1965, וביום 16.5.1966 הוציא משיב 1 (להלן: בית הדין) צו ירושה על עזבונו (להלן: צו הירושה), בו לא הוכרה המנוחה כיורשת של אביה. לטענת העותרים, צו הירושה הוצא שלא בנוכחות או בידיעת המנוחה ובהתבסס על כתב ויתור לא תקף, מכוחו ויתרה לכאורה המנוחה על חלקה בעיזבון.

ביום 13.11.2005 פנתה המנוחה אל בית הדין בבקשה לתיקון צו הירושה וכן בבקשה לצו מניעה לפיו ייאסר כל שימוש במקרקעין שהיו רשומים על שם האב והועברו מכוח צו הירושה למשיבים.

ביום 7.12.2011 דחה בית הדין את תביעת המנוחה. בפסק דינו קבע בית הדין כי לא עלה בידי המנוחה להוכיח את טענתה כי צו הירושה התקבל בדרך של מרמה וזיוף. עוד ציין בית הדין כי המנוחה לא נתנה הסבר מספק לשיהוי הכבד שנפל בהגשת התביעה – למעלה מ-40 שנים לאחר מות האב ומתן צו הירושה, וכי מאז מתן צו הירושה נהגו המשיבים בכל נכסי הירושה כמנהג בעלים, ללא שום התנגדות מצד המנוחה. בנסיבות אלה נקבע כי כף המאזניים נוטה לעבר עיקרון סופיות הדיון וכי יש לתמוך בקשה לביטול פסק דין חלוט לאחר תקופה כה ארוכה בראיות כבדות משקל, וכאלה לא צורפו.

ערעורה של המנוחה לבית הדין הכנסייתי לערעורים נדחה. בפסק הדין מיום 24.1.2018 נקבע כי המנוחה לא הוכיחה לפני בית הדין את זכותה לתיקון צו הירושה וכי קביעה זו נשענה על ממצאי מהימנות ועובדה, שבית הדין לערעורים אינו מתערב בהם אלא במקרים חריגים.

בעתירה שלפנינו טוענים העותרים נגד פסקי הדין של בתי הדין בק"נ טעמים כשבפיהם טענות נגד חוקיותם כיד הדמיון הטובה עליהם. בעיקר טוענים העותרים כי בתי הדין שללו מהמנוחה את זכות הקניין ופגעו בזכותה לשוויון. לטענתם, בתי הדין לא דנו באופן מספק בכתב הוויתור עליו חתמה המנוחה לכאורה. עוד טענו לפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המנוחה על ידי בתי הדין.

דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובה.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית הדין הדתי (ראו, למשל: בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים במושבו בבאקה אל גרביה, פסקה 4 (18.11.2018); בג"ץ 9534/11 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה ג (27.12.2011)). לא שוכנע בית המשפט כי המקרה הנידון נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו. בית הדין קבע בפסק דין מנומק כי לא עלה בידי המנוחה להוכיח טענותיה בדבר צו הירושה ואין כל עילה להתערבותנו בקביעתו זו.

יתרה מכך, בית הדין לערעורים נתן בפסקו מענה לכל טענות העותרים, גם לטענותיהם הדיוניות וגם לטענותיהם המהותיות לגופו של עניין. בית הדין לערעורים גם התייחס לטענות העותרים בדבר מתן צו הירושה בתרמית וקבע כי פסק דינו של בית הדין בערכאה הראשונה מבוסס כדבעי על ממצאי עובדה שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. הוא אף העביר ביקורת לא קלה על התנהלות העותרים והתייחס ביתר שאת לסוגיית השיהוי בהגשת התביעה לבית הדין בערכאה הראשונה.

במידה רבה מעבר לנדרש, מכשול נוסף הניצב לפני העותרים הוא השיהוי בו הוגשה העתירה – למעלה משבעה חודשים לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין לערעורים. אפשר שדי היה בשיהוי זה, כשלעצמו, כדי להוביל לדחייתה של העתירה (ראו: בג"ץ 7758/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 17 (2.10.2007)).

העתירה נדחית אפוא

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

95504-25d725a025d7259525d725a225d7259d2b25d725a725d7259525d725a825d7259925d725a1-2b25d725aa25d7259c2b25d7259025d7259125d7259925d725912017

מה הדין כאשר עו"ד חתם על הסכם גישור ללא אישור הלקוחה?

מה הדין כאשר עו"ד חתם על הסכם גישור ללא אישור הלקוחה?

במסגרת ערעור שנדון בימים אלו בבית המשפט העליון הכריע בית המשפט העליון בטענה בדבר חתימת הסכם גישור על ידי עורך הדין, ללא אישור הלקוחה לכאורה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

 

בקצירת האומר, המבקשת הוכרזה פושטת רגל ביום 28.1.2016 על פי בקשת נושה. המבקשת בעלת זכויות בנכס ברחוב האפרסמון 10 בעיר אילת (להלן: הנכס) בשותפות עם משיבה 1 (להלן: הנושה). התגלעה מחלוקת בין המבקשת לבין הנושה בדבר החיובים הכספיים שביניהן. סכסוך זה הוכרע בהליך גישור בהסדר אשר קיבל את ברכתו של הנאמן ואושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 8.3.2018 (להלן: הסדר הגישור). אלא שלפי טענת המבקשת, היא לא נתנה את הסכמתה להסדר הגישור והיה זה בא-כוחה בשעתו שחתם על ההסדר ללא הסכמתה. אדרבה, לטענת המבקשת היא הגיעה להסדר מאוחר יותר וטוב יותר עם הנושה, המיטיב עם כלל הנושים, הסדר שבא לידי ביטוי במכתב מטעם הנושה מיום 16.9.2018 (להלן: ההסדר השני). בית המשפט המחוזי לא שעה לטענות המבקשת כי לא נתנה את הסכמתה להסדר הגישור, וקבע כי בכל מקרה ההסדר השני נטול תוקף – יהיה תוכנו אשר יהיה – בהיותו הסדר שלא נערך בידיעתו או בהסכמתו של הנאמן על נכסיה. המבקשת משיגה על החלטה זו מק"נ טעמים.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את עמדות הצדדים האחרים לה.

ראש לכל והכול מכל כל, אין להסכם מעין ההסדר השני שהוא בעל אופי חיובי-כספי-כלכלי שהמבקשת פושטת הרגל כרתה, כל תוקף. מושכלות יסוד הם כי לפי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 נכסי פושט רגל מוקנים לנאמן. לפיכך, הנכס אינו עוד בבעלות המבקשת, וודאי שהיא אינה יכולה להגיע לכלל הסכמות בדבר גורלו. כמו כן, כפי שנאמר בהסדר השני גופו (סעיף ד שבו) "אין בהסכמה זו כדי להיכנס לתוקף ככל שבית המשפט ו/או הכנ"ר ו/או המנהל המיוחד יקבעו כי הסכם זה אינו בר תוקף – ובמקרה כזה יראו אותו כ-void". הלכה למעשה אפוא, ההסדר השני במקרה זה בטל אף מכוח הוראותיו עצמן.

המבקשת אמנם טוענת כי הנאמן ידע על קיומו של ההסדר השני והסכים לו. אכן עיון בראשית הפרוטוקול מיום 10.3.2019 עשוי ללמד כי הנאמן ידע בסופו של יום על ההסדר. ברם, הנאמן לא נתן את ברכתו להסדר והביע את דעתו הנחרצת באותו דיון כי לא אישר ולא היה מאשר את ההסדר מכיוון שלדעתו אין הוא מטיב עם כלל הנושים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

20190325_083532נועם קוריס

נתמך קצבת ביטוח לאומי ובכל זאת יחוייב בתשלום האגרה

נתמך קצבת ביטוח לאומי ובכל זאת יחוייב בתשלום האגרה

במקרים רבים ניתן פטור מתשלום אגרה אך במקרים אחרים מסתבר שבית המשפט העליון מחייב בתשלום אגרת בית המשפט גם את מי שידו לכאורה אינו משגת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

 

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כבוד הרשם ר' גולדשטיין מיום 17.6.2019 בבג"ץ 4117/19, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה.

 

ביום 17.6.2019 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה. בד בבד הוגשה בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, בה נטען כי המערער חסר רכוש ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד. באותו היום, הרשם החליט על דחיית הבקשה בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה וסיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ההליך. הרשם הורה על תשלום האגרה עד ליום 1.7.2019, ועל מחיקת העתירה במידה והאגרה לא תשולם עד התאריך האמור.

 

לטענת המערער, דחיית הבקשה פגעה בזכותו לגישה לערכאות המשפט. בנוסף טען כי לא ניתן לו מספיק זמן לשלם את האגרה מיום קבלת החלטת הרשם לידיו.

 

בית המשפט העליון קבע, כי דין הערעור להידחות. לרשם בית משפט שיקול דעת רחב בעניינם של תשלום אגרה והפקדת עירבון, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל (ראו למשל: בש"א 8259/18 פלונית נ' ד"ר לינה פינקל (23.11.2018)). בענייננו, לא נפל פגם בהחלטת הרשם, אשר אינה מגלה כל עילה להתערבות.

 

בית המשפט העליון הוסיף, כי באותו היום בו הוגשה בקשתו של המערער, ביום 17.6.2019, ניתנה החלטת הרשם בעניינה. על בעל דין המגיש בקשה לבית משפט לפטור מתשלום אגרה לבדוק מה עלה בגורלה (ראו למשל: דנג"ץ 1671/14 שקד נ' עיריית כרמיאל (10.4.2014)). לכן, בית המשפט העליון קבע כי אין מקום בענייננו לשעות לטענת המערער כי לא ניתן לו זמן סביר למילוי הוראת הרשם בשל המועד הנטען לגילויה של ההחלטה על ידו. נוסף על כך, מעיון בבקשה עולה כי המערער לא הגיש פירוט של מצבו הכלכלי כנדרש ממנו במסגרת בקשה למתן פטור מתשלום אגרה ולא הסמיך את טענותיו על ראיות כלשהן. גם בשל כך היה מקום לדחות את בקשתו וממילא גם את ערעור זה.

 

הערעור אפוא נדחה. לפנים משורת הדין ניתנה למערער הארכת מועד לתשלום האגרה עד ליום 28.7.2019. אם לא ייעשה כן יימחק ההליך ללא צורך בהודעה נוספת.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

20190325_083534 נועם קוריס

החל בבנייה אך צו ההריסה יישאר בתוקף לאור שלא הציג תוכנית מפורטת

החל בבנייה אך צו ההריסה יישאר בתוקף לאור שלא הציג תוכנית מפורטת

בית המשפט העליון הכריע בימים אלה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מ' לומפ) ב-עפ"א 13339-09-18 מיום 5.5.2019 במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט פ' שטרק) ב-בב"נ 33565-06-18 מיום 23.7.2018.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סקירות משפטיות בישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

ביום 14.5.2018 הוצא נגד המבקש צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). הצו הוצא בגין ביצוע עבודה אסורה להכשרת קרקע וחפירת יסודות לבנייה בשטח של כ-500 מ"ר באזור דיר אל עמוד בירושלים.

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים קיבל את בקשת המבקש לביטול צו ההריסה וקבע שצו ההריסה הוצא שלא כדין.

נקבע כי עבודות יישור הקרקע שבוצעו בשטח אינן טעונות היתר בנייה מאחר שבוצעו לצורך בניית גדר אשר פטורה מקבלת היתר בהתאם לאמור בתקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות התכנון והבניה או תקנות הפטור).

בתוך כך קבע בית משפט לעניינים מקומיים כי לא חלה על המקרקעין מושא הצו תכנית המגדירה את ייעודם, ועל כן ברירת המחדל היא שניתן לאשר שימושים חקלאיים בקרקע ככל שאלו לא פוגעים בתכנון עתידי של הרשות.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל.

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנות התכנון והבניה, ובפרט הפטור המנוי בתקנה 5 לתקנות, לא חלות בנסיבות העניין. זאת, בהסתמך על רע"פ 7099/17 אוויסון בע"מ נ' מדינת ישראל (20.12.2017) (להלן: עניין אוויסון), במסגרתו נקבע כי דרושה תכנית מפורטת במקרקעין לצורך החלת תקנות הפטור.

בנסיבות העניין נקבע כי מאחר שלא חלה על המקרקעין תכנית מפורטת, ומכיוון שתכנית המתאר המחוזית הרלוונטית קובעת כי ייעוד המקרקעין הוא ל-"אזור לפיתוח עירוני", הרי שממילא אין תחולה לתקנות הפטור בעניינו של המבקש.

זאת ועוד צוין כי גם אם הייתה תכנית מפורטת כאמור, ספק אם הוראות הפטור חלות על בניית "חומה מאסיבית" כבמקרה דנן.

 

מכאן הבקשה, במסגרתה נטען כי בהתאם לתקנה 5 לתקנות הפטור רשאי היה המבקש לבצע את העבודות נשוא צו ההריסה, ולבנות גדר אשר אינה עולה על 1.5 מטר מעל פני הקרקע בהתאם לאמור בתקנה 5(א)(1). בפרט נטען כי על פי חוק התכנון והבניה, אין כל דרישה לקיומה של תכנית מפורטת לצורך עמידה בתנאי הפטור.

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם קיים חשש לעיוות דינו של המבקש.

עניינה של הבקשה דנן בפרשנות הוראות חוק התכנון והבניה ותקנות הפטור שהותקנו מכוחו, וישומן הקונקרטי על נסיבות העניין בין הצדדים. הבקשה לא מעלה כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ומטעם זה דינה להידחות.

אף לגופו של עניין סבר בית המשפט העליון כי בדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע את המסגרת הכללית לאסדרה התכנונית. בין היתר מתנה סעיף זה כל עבודה או בניה בקיומה של  תכנית. סעיף 145ג לחוק התכנון והבניה מסמיך את שר האוצר לקבוע פטור מקבלת היתר להקמת סוגי בניינים, ביצוע עבודות וסוגי שימושים, וזאת בכפוף למספר הוראות. ההוראה הרלוונטית לענייננו מנויה בסעיף 145ג(ד) הקובע כי:

"אין בהוראת סעיף זה כדי לאפשר הקמת בניין, ביצוע עבודה או שימוש שלא בהתאם לתכנית, להנחיות מרחביות או להוראות לפי חוק זה".

מהוראה זו אנו למדים כי אין בסעיף 145ג ובתקנות שהתקין השר מכוחו "כדי לשנות את המבנה הבסיסי של החוק ואת עקרונותיו", וכמו כן החובה לקיומה של תכנית לצורך ביצוע עבודות או שימושים בקרקע (וראו: שרית דנה ושלום זינגר דיני כרך א 35 (2015)).

משכך, שימוש המתבצע בקרקע או שינוי הנעשה בה אשר יש בו כדי להביא לסיכול מימושה של תכנית קיימת או תכנית שעתידה להתקיים בקרקע מהווה שימוש אסור.

בנסיבות העניין נקבע כי עבודות ההכנה שבוצעו בקרקע נעשו ללא קיומה של תכנית פרטנית, ויש בהן כדי לסכל קיומה של תכנית כאמור. על כן, בדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה והכשיר את צו ההריסה שהוטל כנגד המבקש.

אשר על כן, בית המשפט העליון קבע שיש לדחות הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

20190325_083534 נועם קוריס

על-אף מצבו הכלכלי הקשה יאלץ המערער לשאת בתשלום אגרת בית משפט

על-אף מצבו הכלכלי הקשה יאלץ המערער לשאת בתשלום אגרת בית משפט

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סקירות משפטיות בישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון הכריע בימים אלה בבקשת ערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 3426/19 מיום 23.6.2019 במסגרתה דחה את בקשת המערער למתן פטור מתשלום אגרת בית משפט.

ביום 20.5.2019 הגיש המערער בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) מיום 7.5.2019 בפש"ר 30629-02-15. בד בבד הגיש המערער בקשה למתן פטור מתשלום אגרה.

ביום 23.6.2019 דחה הרשם את הבקשה, תוך שקבע כי המערער לא הניח תשתית עובדתית מתאימה ולא מסר פירוט סדור ומלא לעניין הכנסותיו, הוצאותיו ונכסיו. עוד ציין הרשם כי בקשה שהגיש המערער לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון בהליך אחר נדחתה מאותם טעמים (רע"א 8324/18). לצד זאת, הורה הרשם על העמדת העירבון על סכום של 15,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנַי.

לטענת המערער, שגה הרשם עת דחה את בקשתו לפטור מתשלום אגרה מפאת אי צירוף אסמכתאות המעידות על מצבו הכלכלי הקשה. לטענתו, בשל העובדה כי הוא פושט רגל, נמנע ממנו להחזיק בחשבון בנק ועל כן אין באפשרותו להביא אסמכתאות על אודות הכנסותיו והוצאותיו. עוד ציין המערער כי על פי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קיימת חזקה כי אדם המצוי בפשיטת רגל הינו חסר יכולת לשלם אגרה. בהקשר זה ציין המערער כי צירף לבקשתו מסמכים המעידים כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל הוגשו בקשות להוצאת צו מאסר נגדו, אשר לדבריו מעידים על מצבו הכלכלי. עוד טוען המערער כי שגה הרשם עת קבע את גובה העירבון, שכן בקשתו נגעה אך ורק לחיובו בתשלום אגרת בית משפט.

דין הערעור להידחות. כידוע, לרשם בית המשפט שיקול דעת הרחב בכל הנוגע לקביעת גובה העירבון ומתן פטור מתשלום אגרה, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעת זה (בש"א 3590/19 פלונית נ' פלוני (11.6.2019)). מעיון בבקשה, בהחלטת הרשם ובערעור שהוגש עליה, לא נמצא כי נפל כל פגם בהחלטה ואין כל עילה להתערב בה.

כפי שציין הרשם בהחלטתו, המערער לא הציג תשתית עובדתית מלאה ומבוססת המצדיקה קבלת פטור מתשלום האגרה. אכן, תקנה 14(ד) לתקנות האגרות קובעת כי הכרזה על המבקש כפושט רגל תהא "ראיה לכאורה" לחוסר יכולתו של מבקש הפטור לשלם את האגרה, אולם אין די בכך ועל המבקש לפרוש תשתית עובדתית בעניין זה, דבר אשר נמנע המערער מלעשות (בג"ץ 3622/12 שריאור נ' מדינת ישראל .((3.6.2012)

 

גם בטענת המערער כי לא היה על הרשם לקבוע במסגרת הבקשה לפטור מאגרה את גובה העירבון, לא מצאתי ממש. על פי תקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אם מצא הרשם כי יש מקום לפטור בעל דין מתשלום אגרה, עליו לבחון האם יש למקום לפטור אותו גם מהפקדת עירבון. זאת, בין אם ביקש בעל הדין פטור ובין אם לא ביקש. הטעם לכך הוא שהתנאים למתן פטור מהפקדת עירבון דומים לתנאים למתן פטור מתשלום אגרה: מצבו הכלכלי של המבקש קשה וסיכויי הערעור להתקבל טובים. מנגד, הרף העומד בפני המבקש פטור מהפקדת עירבון גבוה מזה שעומד בפני המבקש פטור מתשלום אגרה. לפיכך, על דרך הכלל, במקום שבו לא ניתן פטור מתשלום אגרה לא יינתן פטור מהפקדת עירבון (בשג"ץ גורנשטיין נ' כנסת, פסקה 12 (21.7.2014)). בהתאם להחלטת בית המשפט העליון עולה כי צדק הרשם עת קבע את גבוה העירבון בשעה שדן בבקשתו של המערער למתן פטור מתשלום אגרה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

20190325_083537 נועם קוריס

 

המוסלמים לא יעלו למכה לאור הליכי הפש"ר

המוסלמים לא יעלו למכה לאור הליכי הפש"ר

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשתם של זוג מוסלמים שיתאפשר להם לצאת מהארץ לצורך קיום מצוות העלייה לרגל למכה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

המבקשת ברע"א 4776/19 והמבקש ברע"א 4779/19 הם בני זוג, כל אחד מהם מצוי בהליך פשיטת רגל נפרד. ביום 19.6.2019 הגישו המבקשים, כל אחד בנפרד, בקשה לביטול זמני של צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיום 25.7.2019 עד יום 20.8.2019, לצורך ביקור עליה לרגל במכה שבסעודיה. המבקשים טענו, כי הנסיעה – שמטרתה קיום מצווה המהווה אחת מחמשת היסודות של דת האסלאם – ממומנת על-ידי אחיו של החייב, והציגו שני ערבים בצירוף כתבי ערבות ותלושי שכר. בית המשפט המחוזי ביקש מהמבקשים לצרף את עמדת המנהלת המיוחדת, תוך התייחסות לפסק הדין ברע"א 3289/17 טאהא נ' הכנ"ר (30.4.2017) (להלן: עניין טאהא). המנהלת המיוחדת התנגדה לבקשות. לטענתה, הנימוק המפורט בהן אינו מספק לצורך מתן אישור כמבוקש, מה גם שהמבקשים יצאו לחו"ל לא מכבר, ואין הצדקה למתן אישור נוסף. כמו כן ציינה, כי המבקשים אינם משתפים פעולה במסגרת ההליכים, לא התייצבו לחקירה במשרדה, שאליה זומנו, ואינם מגישים דוחות בדבר הכנסותיהם והוצאותיהם.

ביום 9.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשות, וקבע כדלקמן:

"ברירת המחדל בכל הנוגע ליציאתו של חייב המצוי בהליך פש"ר הינה עיכוב יציאתו מן הארץ, אשר יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליך. חריגה מכלל זה תיעשה רק על בסיס נימוקים משכנעים (למשל, בריאותיים, הומניים, משפחתיים או עסקיים) (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל) וכד'), המצדיקים כי באיזון בין זכותו לבין זכויות הנושים, תגבר זכות החייב […] עוד נפסק, כי יש ליתן משקל גם למראית העין וצניעות הלכת הנדרשת מאדם המצוי בהליך פש"ר. החייבים כבר יצאו בזמן שהותם בהליך לחו"ל. החייבים לא הצביעו על נחיצות ממשית לקיים מצווה זו דווקא עתה ואין כל הצדקה ליתן להם אישור נוסף לעשות כן. ככל שבידי החייבים או מי מדורשי שלומם סכומי כסף שיש בהם כדי לסייע, הרי שמן הראוי כי סכומים אלה יופנו לכיסוי חובותיהם של החייבים ולא להנאה ממותרות. זאת ועוד, בהתנהלותם של החייבים בהליך, כפי שפורטה בתגובת המ"מ, יש כדי להטות את הכף כנגד בקשתם. החייבים לא משתפים פעולה עם המ"מ, לא התייצבו לחקירה, אליה זומנו על ידה ואינם מגישים דו"חות בדבר הכנסותיהם והוצאותיהם. לפיכך, הבקשות נדחות".

מכאן הבקשות לרשות ערעור שלפני בית המשפט העליון, בגדרן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשותיהם. לטענתם, אי ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, מונע מהם לקיים את מצוות דתם, ופוגע בחופש הדת שלהם. בהתאם לעניין טאהא, רשימת השיקולים שבגינם תאושר בקשת חייב ליציאה מן הארץ אינה סגורה. בנסיבות העניין – שאין מדובר בנסיעת מותרות, וכאשר המבקשים הציגו ערבים כנדרש – מן הראוי לקבוע כי חופש התנועה וחופש הדת של המבקשים גובר על זכויותיהם הקנייניות של הנושים.

 

לאחר שעיין בית המשפט בבקשות, הגיע לכלל מסקנה כי דינן להידחות, גם מבלי להיזקק לתשובות המשיבים. בעניין טאהא נקבע כדלקמן:

"לפי הדין הנוהג – ברירת המחדל, בכל הנוגע ליציאתו של חייב המצוי בעיצומו של הליך פשיטת רגל הינה כי לאחר שניתן לגבי החייב צו כינוס נכסים – יוצא לו צו עיכוב יציאה מן הארץ, וזה יעמוד בתוקפו בעיקרון עד לסיום הליכי פשיטת הרגל […] חריגה מכלל זה תיתכן רק באם ובעת שמוצגים על ידי החייב נימוקים משכנעים המצדיקים כי באיזון בין הזכויות המתנגשות – זכותו לחופש תנועה ולאינטרסים אישיים אחרים שונים, תגבר, בנסיבות, על זכותם הקניינית של נושיו. טעמים אפשריים לאישור הבקשה יכולים להתבסס איפוא על: שיקולים בריאותיים, הומניים, משפחתיים, או עסקיים (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל), וכן עבור הזמן, ובלבד שבמשך תקופה ממושכת התנהל החייב כראוי. לא מדובר ברשימה סגורה, ולכן על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו. ודוק, לא כל מקרה המאופיין בשיקולים הנ"ל יוביל בהכרח לביטולו הזמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ, ומנגד לא כל מקרה שאיננו בא באחד התרחישים המנויים לעיל יוביל לדחייה אפריורית של הבקשה" (ההדגשה הוספה – נ' ס').

ברע"א 6256/18 עזיזה נ' מרדכי (5.9.2018), ולאחר מכן ברע"א 2176/19 ועקנין נ' הכנ"ר (28.3.2019), עמדתי על כך שבהתאם לעניין טאהא, גם בקשה לנסיעה שאיננה 'הכרחית' עשויה להתקבל. ההחלטה בדבר נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, שישקול במסגרת זאת את עמדת המנהל המיוחד; תכלית הנסיעה; משכה; עלותה; הגורם המממן; הצגת ערבויות ותצהירים כנדרש; השלב שבו מצוי הליך פשיטת הרגל; התנהלות החייב במסגרת ההליך, וכיוצא באלו שיקולים רלבנטיים. בנסיבות המתאימות, ניתן לשקול בחיוב מתן היתר לצאת את הארץ, גם כאשר אין מדובר בנסיעה 'חיונית', או כזו שמטרתה להיטיב עם קופת פשיטת הרגל.

בנדון דידן צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה, אך לאו דווקא מן הטעם שהמבקשים "לא הצביעו על נחיצות ממשית לקיים מצווה זו דווקא עתה". בנסיבות, די בהתנהלותם של המבקשים – ולמצער של המבקשת – במסגרת ההליך, כדי לדחות את בקשתם. כך, רק לאחרונה, ביום 7.4.2019, בוטל הליך פשיטת הרגל בעניינה של המבקשת, נוכח מחדליה החוזרים ונשנים (כחודש וחצי לאחר מכן הסירה המבקשת את מחדליה, בהסכמת המשיבים, וההליך הושב על כנו). לכך יש להוסיף את העובדה שמשך הנסיעה המבוקש אינו קצר (כ-3 שבועות), והמבקשים לא פירטו על אודות עלויות הנסיעה.

אשר על כן, הבקשות למתן רשות ערעור – נדחו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

20190421_074709 נועם קוריס

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת עמיתה מ' סוקולוב) בעפמ"ק 31320-02-19 מיום 19.5.2019, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (השופט ר' אופיר) בתו"ב 66665-05-17 מיום 30.12.2018 ומיום 14.1.2019 בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סקירות משפטיות בישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

המבקשים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבודות בניה ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) ולפי תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה).

על פי עובדות כתב האישום, בין החודשים אוקטובר 2014 למאי 2016, בנו המבקשים בקומת הקרקע של בניין הדירות בו הם מתגוררים מבנה בשטח של 5 מ"ר ובגובה של 2.2 מטר ללא היתר בניה כחוק.

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב הרשיע את המבקשים בעבירות המיוחסות להם וגזר עליהם עונשי קנס שונים. זאת, תוך שהכריע בשתי סוגיות עיקריות: האם מדובר במבנה העומד בתנאי תקנה 29 לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות הפטור); והאם עומדת למבקשים טענת הגנה מן הצדק בשל האכיפה הבררנית הנטענת שננקטה נגדם.

המבקשים מפנים את בקשתם כלפי הסוגיה הראשונה: האם המבנה נשוא כתב האישום עומד בתנאי תקנה 29 לתקנות הפטור. אתמקד בהכרעות הנוגעות לסוגיה זו בלבד.

בית המשפט לעניינים מקומיים קבע בהכרעת הדין כי תקנה 2(4) לתקנות הפטור לא חלה בנסיבות העניין. על פי תקנה זו, תנאי למתן פטור הוא התאמה של המבנה החורג "לתכניות ולהנחיות המרחביות החלות במקום". נקבע כי תכנית 2421 החלה על האזור לא מאפשרת הקמת מחסן, או כל נספח אחר, מחוץ לשטח המבנה.

עוד נקבע כי תכנית 3450 – תכנית מתאר מקומית שכותרתה "הגדלת שטחי בניה בבתים צמודי קרקע" – לא חלה על הבנייה נשוא ההליך ואין בה כדי להועיל למבקשים.

 

 

 

לבסוף קבע בית המשפט כי המבנה נשוא הבקשה לא עמד בתנאים הקבועים בתקנה 29 לתקנות הפטור. זאת, מאחר שאף מעדות המבקשים עולה כי גובה המחסן הוא 2.07 מטר, בניגוד לאמור בתקנה 29(2) לתקנות הפטור.

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע כי פרשנותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לתוכנית 2421, שלפיה התוכנית אוסרת באופן גורף על בניית מחסן מחוץ לשטח המבנה, היא הפרשנות הנכונה.

עוד נקבע כי כנלמד מהתשריט שהוצג בפני בית משפט קמא, "עולה בבירור כי אין מדובר בבית צמוד קרקע אשר על בניה בשטחו חלה תוכנית 3450", אלא מדובר בבניין משותף ולכן אין התכנית חלה בנסיבות העניין.

מכאן הבקשה, במסגרתה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות. בפרט מדגישים המבקשים כי המחסן שנבנה מ-"חומרים קלים" פטור מקבלת היתר בהתאם לתקנות הפטור ולנוכח תחולת תכנית 3450 על הנכס, המאפשרת במפורש הקמת מחסנים.

בהתייחס לכך נטען כי פרשנותו של בית המשפט למושג "צמוד קרקע" שגויה, ולשיטתם גם בית משותף יכול להיכלל במסגרת הגדרה זו. בכך, מצמצמים המבקשים את טענתם לשאלת הגדרת המונח "צמוד קרקע" שבתכנית 3450, והם סבורים כי יש בכך משום שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי ומצדיקה דיון במסגרת "גלגול שלישי".

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעוררת הבקשה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או למקרים בהם עולה חשש מפני עיוות דין או אי צדק.

הבקשה לא באה בגדרי אמות המידה האמורות, אלא ממוקדת בעניינם הפרטי של המבקשים ושאלת פרשנות תכנית ספציפית על נסיבותיהם האישית. אין בכך כדי להצדיק מתן רשות לערער.

אף לגופו של עניין לא מצא בית המשפט פגם בקביעותיהן של הערכאות הקודמות. אף אם יקבע – כפי שמעוניינים המבקשים, כי תכנית 3450 חלה בנסיבות העניין, הרי שגובה המבנה כעולה מעדות המבקש בפני בית משפט לעניינים מקומיים לא עומד בתנאים המוגדרים בתקנות הפטור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

20190325_083531 נועם קוריס